רובנה א עדות רחל כץ

רחל כץ – סיכום סדרת פגישות בביתה שבהוד השרון בחודשים הראשונים של 2013

 

רחל כץ בת שמואל וצפורה גילברט, נולדה ברובנה בשנת 1923 בבית ציוני חם.

למדה בבי"ס עממי פולני בעיר והפולנית שבפיה מושלמת. רוסית החלה ללמוד עם תחילת הכיבוש הרוסי ב 39. יידיש היא מדברת כשפת אם מהבית ועברית מלימוד במוסד "בנות יעקב" בגיל הגן ותחילת ביה"ס היסודי.

כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה ב 22.6.41, רובנה הופצצה מהאויר. אזור בית משפחת גילברט שהיה סמוך למסילת הברזל, ספג הפצצה מסיבית. רחל ברחה עם אמה, אחותה ואחיה הצעירים לאה וחיים-נחום, למקום שנקרא קוקז בפאתי העיר, שם היו להם קרובים. האב נשאר בעיר לדאוג לבית. משם המשיכו בבריחה לכפר בשם הושצ'. למרות שהיתה להם אפשרות להמשיך בבריחה בצורה נוחה למדי, עם עגלות רתומות לסוסים, חלק מהמשפחה החליט לעצור שם ולא לברוח יותר. רחל המשיכה עם אמה, אחותה ואחייה (גם האח הבוגר, ישראל, שהיה עד אותה עת בלבוב, הצטרף אליהם) לכפר בשם קריפה (ידוע יותר בשם הורינגרוד, על גדת הנהר הורין). למרות שזה היה "חור" נידח, ראתה אחרי מספר ימים חיילים רוסים בורחים מזרחה וזה הדליק אצלה את כל הנורות האדומות. גם האבא היה עם המשפחה אבל החליט לעשות מעשה ולחזור הביתה לרובנה (מהלך 20 ק"מ ברגל) כדי לשחרר את חיות הבית הכלואות !

בקריפה המשפחה התפצלה כי היו בטוחים שכל זה זמני ומי שיכולים להיות בסיכון הם רק הגברים הבוגרים שעלולים להילקח לעבודות פרך. כשתרמילים על גבם, האב שמואל, האח הבוגר ישראל ורחל שהיתה נחושה כל העת בדעתה לברוח, שמו פניהם לכיוון הגבול באזור מז'יריץ' וקורץ, האמא, האחות והאח הצעירים נשארו בקריפה. לאחר שהלכו כל היום, הגיעו למז'יריץ'. חברה של אימם שם הפצירה בהם להישאר אבל רחל לא הסכימה בשום אופן. גם הגויים סביב אמרו להם: "לאן אתם בורחים יהודים, הרי תמותו כולכם ברעב בצידו הרוסי של הגבול" אבל רחל ענתה להם שעדיף למות מעבר לגבול מאשר בידי הגרמנים.

בלילה, כשחשים שהגרמנים סוגרים עליהם מאחור, החליטו להמשיך לכיוון הגבול בקורץ ועם בוקר החלו ללכת. האבא והאח עוד ניסו לשנות את דעתם ברגע האחרון ולחזור אבל רחל לא הסכימה בשום אופן. נחישותה, כך מסתבר, הצילה את שלושתם. האם ושני הילדים הצעירים שנשארו מאחור עוד בקריפה, לא נראו יותר לעולם. משעברו את קורץ, הבינו רחל, אביה ואחיה שלפחות לעת הזאת, ניצלו.

המעשה הראשון שהם עושים מעבר לגבול זה לנסות לתפוס "טרמפ" מזרחה. חייל נוהג רכב צבאי עצר ואסף אותם. הנסיעה ארכה עד נובוגראד ווהלינסק (היא זווייל) ומשם תפסו רכבת לקייב.

האב שמואל שהיה בורסקאי תופר גפות נעליים ברובנה, הועסק לזמן מה במקצוע המבוקש הזה. את רחל שלחו הרוסים לעבוד בקולחוז. האח ישראל שעבד על טרקטור נדרס על כף רגלו כשישן בשדה ושרד את הפציעה בדרך נס. ואולם ההפוגה לא ארכה. כל העת נמשכה הבריחה מזרחה במקביל לצבא הרוסי הנסוג. וכשאין לך קורת גג, אוכל, תנאים סניטריים מינימליים ואתה עטוף בכינים, אומרת רחל, וכשאינך יודע מהו יעד הנסיעה שלך, "אנשים הופכים לחיות". כך הגיעו השלושה עד פרברי סטלינגראד.

בסטלינגראד לוקחת רחל זהות פולנית וקוראת לעצמה ריה. כל אותו זמן ניזונו בעיקר מחיטה לא מבושלת שעושה שמות בקיבתם. זוכרת שפעם זכו לאכול בצל עם החיטה וזה היה בגדר לוקסוס. מסטלינגראד המשיכו במסע הבריחה מזרחה לכיוון אסיה בנסיעה שנמשכת שבועות ארוכים. האוזבקים בטשקנט לא רצו להכניס פליטים יהודים והיו נוהגים להגיד ברוסית העילגת שלהם – "יש לנו מספיק מהיהודים שלנו, ואילו אתם, המשיכו הלאה".  ובתנאים הלא תנאים הללו האב שמואל שחלה קשות לא שרד וביום 10.1.1942 כשהוא קודח כולו, נפטר ליד סמרקנד והוא בן 42 בלבד. האח ישראל ניסה לקבור אותו אבל האדמה היתה קפואה ....

אחרי המלחמה הגיעו רחל ואחיה ישראל למחנה העקורים פרנוולד שבגרמניה ולאחר מכן לגנואה באיטליה. ישראל גויס ע"י נציגים ישראלים באיטליה לשרת כמכונאי על אניה. כל חייו בארץ עברו עליו גם כן בשרות בצי. את רחל וחבריה שעשו דרכם ארצה, תפסו הבריטים בלב ים והעבירום למחנה מעצר בקפריסין. ב 1949 עלתה ארצה.

מכל בני המשפחה שנשארו מאחור בווהלין, לא שרד איש.

בשולי הדברים:

היה לי הכבוד והענוג להכיר את הגב' רחל כץ במסגרת עבודת התעוד רבת ההיקף שאני עורך בשנים האחרונות אודות החיים בעיר ובעיירה היהודיים ב"ספר הפולני" מתחילת המאה ה 20 ועד לשואה.

אני מכיר את רחל כבר משנת 1997 כשהיינו יחד באותה חבורה שעשתה דרכה באוטובוס בין עיירות, בתי קברות ושברי זכרונות החיים היהודיים באותו חבל ארץ. כבת רובנה שחוותה על בשרה תקופה רבת תהפוכות וטרגית בקיצה, בתולדות עמנו, אין בידי לתאר את חשיבות המידע שאני מקבל ורושם מפיה.

יוסי עופר.

error: Alert: Content selection is disabled!!