רובנה הרב שמחה הרץ מה יפית ומשפחתו 3

על משפחות מה יפית ורוס מפי הנכדה זהרה יזרעאלי בסדרת פגישות בביתה שבקרית אונו בשנת 2015

 

זהרה היא בתה של שולמית מה יפית, בתם הבכורה של הרב שמחה הרץ (יליד 1889) ודבורה אשתו (ילידת 1890). לשולמית שתי אחיות צעירות ממנה, שרה ואסתר. האם דבורה היא בתו של הרב של רובנה יצחק שלמה יואל שרמן. כשהרב שרמן מת בשנת 1914, עבר כתר הרבנות בעיר לחתנו שמחה הרץ מה יפית והוא בן 25 בלבד, ולא לבנו זלמן ברוך שרמן. שתים משלש בנותיו של הרב, הבכורה שולמית והאמצעית שרה, הן בוגרות הגמנסיה העברית "תרבות" בעיר ! משפחת מה יפית התגוררה ברחוב לבינזונה 3. ר' שמחה הרץ ישב על כס הרבנות 27 שנים ונספה בשואה באקציה הגדולה בנובמבר 1941 כשהוא צועד בראש קהילתו לבורות המות.

אביה של זהרה, ישראל (צוניק) בן מאיר רוס (יליד 1870) והודיל לבית ברנשטיין (ילידת 1875), יליד דובנה 1915. בשנת 1916, כשהיה בן שנה, עברה המשפחה לרובנה. זה היה במהלך מלחמת העולם הראשונה כשהעיר הופצצה וביתה נהרס. שני אחיו הבוגרים של ישראל, עטל ועזריאל, עלו ארצה, היא ב 1935, הוא ב 1925.

לאחר שסיימה לימודיה בגמנסיה "תרבות" בעיר, עזבה שולמית את הבית ונסעה ללמוד בסמינר למורים המפורסם בוילנה. לפרנסתה עבדה כספרנית בתיאטרון היהודי שם. לאחר שנתיים סיימה לימודיה והוסמכה כמורה, חזרה לרובנה. היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית בעיר ומקורבת למורה ה"גמנסיה" נח גריס שריכז ב"גמנסיה" פעילות קומוניסטית (לא חוקית כמובן). במסגרת פעילותה במפלגה לאחר חזרתה לרובנה, הכירה את מי שיהיה בעלה, ישראל רוס. ישראל עצמו ישב 4 שנים בכלא הפולני בגלל "פעילות חתרנית" במפלגה הקומוניסטית וברח ב 1939 עם ההשתלטות הרוסית על פולין המזרחית. כתגמול על נאמנותו למפלגה, קיבל אפשרות לצאת ללימודים בחרקוב. כשעזב את הבית, הנחה את אשתו בצורה חד משמעית שבמידה ותפרוץ מלחמה, עליה לברוח מיד עם המשפחה מזרחה.

ואכן, כשפרצה המלחמה ביוני 1941, שולמית לא חכתה רגע מיותר. עוד באותו לילה, כשהיא עדיין בבגדי נשף בו השתתפה, מיהרה לבית הוריה אולם אלה סרבו לעזוב. זהרה אומרת כי סבה, הרב מה יפית, אמר שיש לו אחריות לקהילה והוא לא יעזוב. גם הורי בעלה (מבוגרים מאד יש לומר) לא רצו לעזוב למרות שהפצירה בהם. שולמית אספה את שתי אחיותיה הצעירות וכן את אחיו של בעלה ואשתו, ויחד נמלטו כולם מהעיר. הנשארים נספו.

ברוסיה התאחדו הנמלטים עם האב וזהרה עצמה נולדה באומסק שבסיביר ב 1943. ישראל רוס, אומרת בתו, היה אדם צנוע ובעל תושיה והוא נשא על כתפיו את כל המשפחה (כולל אחיו ואשתו) במהלך המלחמה. בשלב מסוים הוא גויס לצבא האדום ואיבד רגל בשדה מוקשים ליד קניגסברג. לאחר סיום המלחמה הגיעה המשפחה למחנה העקורים באד-רייכנהאל שבגרמניה ושולמית ניהלה שם את בית הספר. ביולי 1948 עלו ארצה.

זהרה מספרת עוד כי המורה נח גריס עלה ארצה באמצע שנות החמישים ואמה נפגשה איתו לא פעם. הוא היה נשוי באותה עת לאשה הרוסיה שהצילה אותו בזמן המלחמה. (אשתו הראשונה וככל הנראה גם בן, נספו בשואה). גריס לא הסתדר בארץ וירד לצרפת שם עשה חיל כמורה לתרבות היידיש בסורבון.

error: Alert: Content selection is disabled!!