רובנה חייקה ומלכה רוטנברג התכתבות אחרי הפרדה 14ד

תמלול

קיבלתי את מכתבך, מלכה'לי, ביקשתי שם ידיעה ע"ד (על דבר) חנה ולא מצאתי לא כלום. בטח קבלת כבר את מכתבי האחרון ויודעת את עמדתי בנוגע לחנה ולמחלתה, ובכל זאת אני רוצה, אני דורשת להודיע לי הכל אודות חנה בפרוטרוט. איני רוצה שיכחישו לפני את האמת, ותהיי הכי נוראה. איני חלשה כ"כ ואף לא חולה מסכנה ועלי לדעת הכל, ואם יש למלאות את החוב האחרון – אני רוצה למלאו. קשה לי מאד, אני חשה את עצמי חייבה מאד בנוגע לחנה בעד מחשבותי ודעותי אודותיה (קל מאד לאיש בריא) על-כן, מלכה'לי, הודיעי לי הכל ע"ד חנה. אני הרבה בכיתי אחרי שקראתי את מכתבך ומאז היום אני שוב חשה בלבי, אבל זה בטח יעבור. כתבתי לך שאני חשה את עצמי לא טוב, וזה הפחיד אותך מאד. לא כלום, מלכה'לי, אל תיראי, זה לא חסרי כל עקר. העקר הוא: אני עיפה, ואף כי עכשיו אין לי הרבה עבודה, הילד אינו דורש כל כך הרבה כוחות כקדם, אבל עיפה אני מאז, כאשר הילד היה קטנטן, וצריך היה לסדר בבית, לבשל, לכבוס את הלבנים של הילד כל יום ולטיל עמו. פשוט מאד

לא הספקתי להנפש מאז הזמן, ואני פשוט חולמת ע"ד מנוחה, מנוחה שלמה, וזה לא יבוא. לא-כלום, מלכה'לי, אני בטח, סוף כל סוף, אשוב לכוחותי אבל לעת-עתה אני חשה בלבי (באמת, במלוא מובן המלה, חשה כי הלב אינו כואב לי לגמרי) וזה מוסיף לי עוד עיפות. מלכה'לי, זה לא-כלום, צריך שהאם תדע שזה לא-כלום. ועכשיו מלכה'לי, מדוע את מעליבה אותי ? את שואלת שמא אני כועסת עליך מפני זה שאינך מיעצת לי לעלות ארצה ? אם-כן, איך את מבינה אותי ? אני מאד אוהבת אותך, אני אומרת בביטחון גמור שאחרי הילד, אחרי חיימ'קה את תופסת את המקום הכי גדול בלבי, אני מאד אוהבת אותך וכל מעשיך מעוררים בי רק כבוד אליך, כמעט הערצה, אני כל-כך גאה בך, ולבסוף שאלה כזאת. אני כותבת לך מעט והסיבה היא שהחיים קשים. מלכה'לי, אני בעצמי יראה לעלות מפני מצב בריאותי. אבל באמת אין מוצא אחר, כאן המצב רע מאד, ששה חדשים בשנה מרויחים מעט, שלושה מלוים, ושלושה, פשוט מאד מלכה'לי, צריך מאד לסבול.

ועל-כן, אנו חושבים שבא"י יהיה לנו יותר קל. זלמן מאד רוצה לנסוע, ובאמת המצב כאן לא טוב. כל המסחרים המביאים יותר או פחות רווח עוברים לידי הממשלה (מונופולין), עושים קשיים רבים לסוחר יהודי, ואחרון-אחרון, האנטישמיות מתגברת בצורה מפחידה. העתונות הפולנית (בפולנית בסוגריים: סנציה = המפלגה השלטת בפולין) מלאה שנאה נוראה ממש לכל יהודי, ואחרי שקוראים עתון כזה, יש הרצון לברוח לכל הרוחות. אני חוזה מראש (ביידיש בסוגריים: טיפש הוא חצי נביא) נוראות ממש בשנים הקרובות, ועל-כן, אם יש אפשרות, דרשו אותנו אליכם. חיימ'קה הוא טוב, אני מאד מאד אוהבת אותו וגם את בטח היית אוהבת אותו. כתבתי לך מכתב, הקבלת אותו ? אני את המכתב עם הצילומים ששלחת לי ע"י זרוביש (?) לא קיבלתי, גם את הפונט עדיין לא קיבלתי, אבל אני מודה לך מראש. כנראה שגם כמה מכתבי אבדו, כי הלא עניתי על כל מכתב ומכתב .... ליזה שבה מלבוב, רגלה מאד נפוחה והיא הולכת בקושי רב, גם זה מצער אותי במידה מרובה מאד. הייתי רוצה לראותה כבר בריאה.

את כותבת לי שאתם עוברים על התישבות: אנה אתם עוברים ? אבקשך, כתבו בפרוטרוט על הכל, הלא אתם מתחילים מתחילה. כתבי על הכל.

אני שבעת-רצון מאד מדירתי החדשה. האחיות מאד חביבות. מסרי שלום למניה גילפיקס, אני מאד אוהבת אותה. זלמן דורש בשלומך. ליזה יושבת על-ידי והיא תכתוב לך כמה מילים.

אוהבת אותך, חיה'קה.

הילד חיים ברונפין מוסיף שרבוט ביידיש, ובתרגום: "דרישת שלום לקרובים".

(האחיינית ליזה ספיר, בתה הצעירה של דבורה ספיר, מוסיפה דברים ביידיש, להלן התרגום:)

אני מאד מרוצה שיש לך במחשבותיך עלי. שבת בערב, 18 בינואר (1936), באתי מלמברג (לבוב) וקבלו אותי בצורה מאד יפה ועכשיו אני יוצאת מביתכם עם הרגשה מאד טובה. מלכה, למה את לא כותבת לנו ? תכתבי מה שלום החבר שלך, האם יש לו עבודה, תכתבי מהכל ומה עושה חנה ? דרישת שלום לדודה ריקל. שלום, ליזה.

שתי הערות:

1) ריקל, אימן של הבנות, הגיעה ארצה כשנודע לה על מצבה הקשה של חנה.

2) כשהמכתב הזה נשלח מרובנה לארץ ישראל, חנה, אחותן הבכורה של מלכה וחייקה, כבר לא היתה בין החיים !