רובנה משפחת בורינטר מכתביה של חנה 2ד
תמלול הטקסט
רובנה, 16 ביולי 1933, שלום רב מנחם החביב !
רב סליחה על אחור תשובתי, שונות עברו עלי בינתים ולא יכלתי בשום אופן לגמור את המכתב שהתחלתי זה מזמן.
גמרתי את שנת הלמודים ברובנה, החלפתי את המשרה לזדולבונוב (= עיירה, כ 12 ק"מ דרומית מרובנה) אולם כנראה גם כאן לא אשאר הרבה זמן. הא, כמה כל זה מיגע .... הגנים שלנו נושאים רק את שם "תרבות" וזה הכל מה שההסתדרות "תרבות" עושה בשבילנו (וכאן משפט ביידיש) "ואנחנו יכולים רק לדפוק את הראש בקיר". עיפתי מאד מהכל, האוכל כבר פעם לעבוד בלב שלם ולעמוד בשתי רגלי על איזה קרקע ? את הפרק הלא נעים הזה אזניח לעת עתה.
כן מנחם, תודה מקרב לב בעד השתדלויותיך, אין מילים בפי להודות לך על מכתבך הלבבי והתענינותך בנו. הן כל כך קשה בעיתים האלו למצוא ידיד. את מכתבך שלחתי גם לשיקה, קשה לתאר כמה גדולה שמחתו. הוא כותב: ,קראתי את מכתבו של מנחם הרבה פעמים, קראתי בו כבספר יפה, זה מזמן לא שמעתי סגנון כה יפה חי ועסיסי". הוא נמצא במבצר בדמבלין (= עיירה ומבצר צבאי גדול על גדות נהר הוויסלה), רחוק מכל אדם, על כל צעד ושעל רק חילים וחילים. ספרים אסור לקרוא, חברים אין, ככה שכל מכתב ובעיקר מכתב כזה הוא הפתעה ושמחה גדולה. מנחם, היה לי הרושם במכתבך כאילו התור של שיקה על מקומו נשאר וכאילו גם הסרטיפיקט שלו אקטואלי, האם זה נכון ? לו היה כך, הייתי ממש מאושרה. היות ועד שהסרטיפיקט יתקבל ועד יעבור מה, היה שיקה גומר את עבודת הצבא (= השרות הצבאי) והיה נכון לעלות. כמה היה זה נפלא !
שלמה גם הוא גדל והיה לבחור, הוא לומד מלאכה, טכניקה של שנים. אני איני שבעת רצון מזה, רציתי שילמד איזו מלאכה יותר ממשית אולם אמא התנגדה. הוא כולו ורובו נתון לתוך עבודת הסתדרות "השומר הצעיר" בה הוא נמצא.
מה שנוגע למצב ביתנו בכלל, כן, המשבר הכללי הניח גם עלינו את חותמו הקשה. אגיד אולי, בעיקר עלינו, היות והורי בתור כאלה, אינם מוכנים באופן פסיכולוגי להיות "סוחרים" דהיום (= הכוונה ככל הנראה למסחר ב"שוק שחור"), ולכן גם באנו לידי כך שבאנו. יש לנו החנות אולם (וכאן ביידיש) "זו טרדה אחת גדולה".
ומה שלומך מנחם, מה מצב בריאותך אחרי הניתוח ? מה מעשיך, אף פעם לא כתבת לנו על זה. ומה שלום צפורה, הן היא גם כן גננת, הלא כן ? העובדת היא, ומה מצב העבודה. באם יש ברצונה תכתוב לי כמה מילים, מאד אשמח לזה. ובתך הקטנה, נשק לה בשמי.
לפני שבוע היתה אמא שלך אצלנו, היא באה להתחיל את הכנת הנירות. בקשר עם זה דובר הרבה במשפחה שלנו על נסיעתם לארץ. דעת משפחתנו היתה שעליכם יפה יפה לחשב היוכלו בארץ למצוא את פרנסתם ולא יצטרכו ליפול כמשא עליכם. בלודביפול, איך שלא יהיה, יש להם עמדה די מוצקה בחיים ופרנסה די צרכם ואם יסעו יצטרכו הכל להרוס. סמוכני שאתם בטח עושים הכל מתוך הכרה וישוב הדעת.
אגמור הפעם, כל בני ביתנו דורשים בשלום כולכם, גם האב שהוא תמיד שמח למכתביך ובריינדל. תדרוש בשלום זיסקה ויהודה, חזירים, יכתבו לכל הפחות דרישת שלום ! כתוב מנחם, כתוב על כל מני פרובלמות מחייכם בארץ, כל זה מענין אותי. ובאם יהיה מה שהוא חדש בשבילי, תכתוב מיד, כן ?
רוב ברכות ושלום רב ! חנה
הכתובת שלנו כיום: רחוב Pereca (= י.ל. פרץ) 15.
הערות
הספקנות של הכותבת באשר לאפשרות קליטתם בארץ ישראל של הוריו המבוגרים של מנחם, כאשר כל ילדיהם שם זה מכבר, אינה סימן מבשר טובות, לה ולהוריה שלה ! רבקה שורצמן/שחורי, אמו של מנחם, בת 58 בעת הזאת, אשת חיל אשר נחישותה והבנתה את אי התוחלת של הקיום בעיירה, והיא זו שנתנה לה, לבעלה ולשני נכדיה חיים על פני המוות הקרב ובא לאדמת פולין. גם שלמה, אחיה הצעיר של חנה, המוזכר במכתב כמי ש"נתון כולו ורובו לתוך עבודת הסתדרות השומר הצעיר", שינס מותניו וברגע האחרון יצא את אדמת פולין, אך ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה ! לנותרים מאחור לא היה עוד כל סיכוי.