רובנה משפחת כאהן 24א
על משפחתה, נסיבות עקירתה מרובנה ללבוב לאחר הסיפוח הסובייטי, גורלם הטרגי של הוריה וסיפור הצלתה שלה בגטו לבוב בזמן הכיבוש הגרמני, ספרה לי מוסיה באין ספור פגישות עימה, כשהיא גולשת תדיר מתחום סיפורי ילדותה ונעוריה המאושרים ברובנה לתופת בגטו לבוב.
הבית בו גדלה היה מאד מבוסס כלכלית ומכיוון שהיתה בת יחידה היתה גם מפונקת בהתאם. עד גיל 18 היתה לה אומנת רוסית-ארמנית ומכיוון שזו לא דברה פולנית, מוסיה רכשה ממנה שליטה מושלמת ברוסית. הבית היה ציוני, אמה של מוסיה היתה פעילה ציונית נלהבת וממנה ינקה את אהבתה זו. אביה, אומרת מוסיה, עורך דין מוביל בפולין בתחום היערנות ותעשיית העץ, היה ציוני אף הוא אולם סקפטי לגבי אפשרות הגשמתה של עצמאות יהודית בא"י. בבית דברו אך ורק רוסית (עם הסבתות ההורים דברו יידיש), אבא דיבר כמובן עברית אבל של "לשון הקודש". אחי אביה, הפעיל הציוני, המהנדס ברוך כאהן, מוסיה אומרת, דיבר עברית מושלמת. פולנית החלה מוסיה ללמוד רק בגן. מגיל 6 ועד גיל 10 התחנכה בבית באמצעות מורים פרטיים ובין היתר למדה פולנית, עברית וגרמנית. בגיל 10, ב 1932, החלה ללמוד בגמנסיה היהודית הפרטית "אושוויאטה" במחלקה הראשונה היא כיתה ה'. את ידיעת הפולנית הטובה שלה היא זוקפת לזכותו של המורה האגדי לפולנית, העילוי שלימד כמורה מחליף כל מקצוע בגמנסיה, ד"ר איזידור (אורי) ורברג. (ללא ידיעת הפולנית המושלמת, לא היה למוסיה סיכוי להינצל בשואה, ועל כך בהמשך). שכר הלימוד ב"אושוויאטה", אומרת מוסיה, היה יקר מאד, 70 זלוטי לחודש בכיתות הגבוהות, כך שבד"כ, רק בעלי אמצעים היו יכולים לשלוח את ילדיהם. מוסיה מספרת שצעירים וצעירות מעיירות ברחבי ווהלין (אוסטרוג, לודביפול, קוסטופול, טוצ'ין, רוקיטנה וסרני ביניהן), תמיד בני משפחות אמידות, הגיעו לרובנה כדי ללמוד בגמנסיה. מורה מדופלם מהדרגה הראשונה ב"אושוויאטה", לשם השוואה, השתכר 400-450 זלוטי לחודש.
את שנת הלימודים האחרונה ב"אושוויאטה" השלימה מוסיה לאחר הסיפוח הסובייטי. אביה של מוסיה, לאון ("לוניה") כאהן, עורך הדין ששמו הלך לפניו, קיבל מהסובייטים משרה טובה כיועץ משפטי בפירמה שעסקה בתכנון ובניית כבישים. הוא אפילו נתן הרצאות במשפט ל"פוליטרוקים", אומרת מוסיה, והיה מוערך מאד. בשלב מסוים, כל המשרד הענק הזה עבר מרובנה ללבוב ואז גם עקרו הוריה והיא לשם. זה קרה במאי 1941, שישה שבועות בדיוק לפני פרוץ המלחמה. עבור מוסיה זו היתה הזדמנות מכיוון שהיא חלמה על לימודי רפואה באוניברסיטה. (היא לא התקבלה בסופו של דבר כי, להערכת השלטונות, משפחתה היתה "בורגנית" מדי).
בלבוב, ב 26 ביולי 1941, יום השנה לציון מותו של הצורר האוקראיני סמיון פטלורה, החלה אקציה גדולה משולבת בפוגרום שבהם נרצחו בבסיס הגסטפו ברחוב פאוצ'ינסקה או סתם ברחובות העיר כ 2000 אינטלקטואלים יהודים ודמויות בעלות מעמד בקהילה. באותו יום, מוסיה מספרת, בסביבות השעה 9-10 בבוקר, הגיעה אליהם הביתה בריצת אמוק, חברתה יהודית (דיתה) שטריק, להזהיר אותם שיסתירו את לוניה שכן את אביה שלה, סשה, כבר לקחו מהבית. דיתה חצתה את העיר מביתה בקצה האחד לבית משפחת כאהן בקצה השני לאחר שהסירה מעליה את כל הסימנים המזהים של יהדותה אולם זה היה מאוחר מדי. היא אחרה ב 20 דקות, אומרת מוסיה, לאחר שאוקראינים לקחו את אביה. מוסיה אומרת שכל הזמן קינן בליבה הפחד שיקחו את אביה והיא אפילו ישנה איתו לצידו בלילות באמונה כביכול שתוכל למנוע זאת. מוסיה אומרת שיחסית האוקראינים התנהגו במתינות כשלקחו אותו ועוד שני גברים מרובנה שהתארחו אצלם בבית באותה עת. (לאחד מהם, בוריס "בוריה" וילקוביץ', תפקיד גורלי בהצלתה של מוסיה ממחנה המוות ינובסקי, ועל כך בהמשך). מוסיה היתה המומה לחלוטין ואפילו לא הצליחה להגיב. מילותיו האחרונות של אביה היו "תשמרי על אמא". מאוחר יותר חזרו שני הגברים האורחים הביתה ואמרו ששחררו אותם אבל על אביה כבר לא ידעו לספר דבר. גם אלכסנדר (סשה) שטריק, אביה של דיתה, לא נראה עוד לעולם.
למחרת בבוקר, מוסיה הלכה למטה היודנראט כדי לנסות לברר מה עלה בגורלו של אביה. היא תכננה לפנות שם ליהודי (דתי) בשם זיידנפראו שהיה בעבר לקוח של אביה אולם בפתח הבניין עמד לו בחור יהודי וסייד קירות ומוסיה פנתה לעברו ושאלה אם יודעים משהו על היהודים שנלקחו מבתיהם. הבחור ענה "כרגע מענים אותם". מוסיה התעלפה בו במקום וכך הסתיים החיפוש אחר אביה.
גם הדרך בחזרה הביתה כמו נלקחה מעולם ההזיות: עוד היא עושה את דרכה, תפסו אותה ברחוב (כפי שנהגו לתפוס עוברי אורח יהודים לעבודות שונות) כדי למרוט נוצות של אוזים (לתעשית העטים). העבודה הזאת קשה באופן יוצא דופן, אומרת מוסיה, מכיוון שידוע שנוצות אוזים אינן נמרטות בקלות. לפתע בא לעברה גרמני צעיר מה"לאגר פוליס" שהביא איתו דלי עם מים רותחים כדי לטבול בו את האוזים, דבר שמקל על מריטת הנוצות. שמו של הגרמני היה הנס, אומרת מוסיה, והוא התנהג אליה כג'נטלמן מושלם. כשהסתיימה העבודה, הערב כבר ירד והוא עמד על כך ! שילווה אותה הביתה, מרחק של כ 3 ק"מ ! הוא אפילו הציע לה (ברוב תמימותו) להוציא אותה איזה יום לסרט והושיט לה את ידו לפרדה. בבית, אמא של מוסיה חשבה שהיא השתגעה.
על ארוע הסטורי מכונן בתולדות הגטו מספרת לי מוסיה: פעם אחת, כשבאה לבקר בביתה של אסתי פיסיוק חברתה היא ראתה את לובה, אביה של אסתי, יושב עם בוריה רויזן, הבית"רי הנודע. רויזן היה עורך דין, קצין בצבא הפולני, "גבר מאד נאה ומכובד למראה, ומיליטאנט" .... אומרת מוסיה. לובה ורויזן תכננו איך להתארגן מול הגרמנים בגטו. רויזן הציע להקים משטרה יהודית שתשמש מעין חיץ מול הגרמנים ובאותו רגע ממש, התחילו השניים לפעול בנושא. גויסה קבוצת חברים מבית"ר אבל מהר מאד הוברר שלגרמנים תוכניות משלהם והם הפכו את המשטרה היהודית לזרוע ביצועית שלהם להשליט את תוכניותיהם בגטו ומכל הכוונות הטובות של לובה ורויזן יצא ההפך. לובה כידוע לא שרד את השואה אבל רויזן ניצל במחנה דכאו ולאחר המלחמה העמידו אותו למשפט בזלצבורג בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. מי ששחילצה אותו בעדותה מהעסק הזה היתה היתה דיתה שטריק אבל לארץ רויזן לא הגיע מעולם מפחד שיהרגו אותו. רויזן, אומרת מוסיה, היה האחרון שראה את אמא שלה בגטו. היא מסרה לו טבעת יקרה כדי שימכור אותה וכשהוא הגיע בחזרה עם הכסף, היא כבר לא היתה.
על מחנה הריכוז ינובסקי (לאגר ינובסקי) הידוע לשמצה בו נרצחו אלפי יהודים מספרת מוסיה: המחנה שהוקם ה 2 באוקטובר 1941 שכן במקום יפה ופסטורלי ברחוב ינובסקי 134 בפאתי העיר, הוקמו בו מפעלים צבאיים ומסילת הרכבת נכנסה עד לתוך המחנה. מוסיה ואמה נלקחו לשם פעמיים, בכל פעם ל 24 שעות, ושוחררו בדרך נס. באחת הפעמים מוסיה היתה עדה לארוע מזעזע בו אשה יהודיה התחננה ללחם עבור ילדיה מקאפו יהודי ששמר במקום ואמרה שהיא מוכנה לשלם כל מחיר שידרוש. הלה נקב במחיר אסטרונומי שלא היה בידיה לשלם ולא התרצה על פחות מכך. חיל רוסי (עריק, מצבא ולאסוב) שהיה עד לארוע, לא האמין לרוע הלב של השומר היהודי, קילל אותו בבוטות ונתן לאשה ולילדים לחם ללא כל תמורה. במקרה אחר, מוסיה היתה עדה לארוע בו שתי נערות יהודיות ניסו להימלט מהמקום, הקומיסר הגרמני גיבאואר הרג אותן מיד.
על התופת בגטו לבוב ובמחנה הריכוז ינובסקי, ראו גם ביומנה קורע הלב של הניצולה ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", התרגום העברי העדכני בהוצאת "פרדס", 2016. כמו כן, זכרונותיו של דב ויסברג, "התעוררתי משריקת הקטר, קורותיו של נער יהודי בגטו לבוב ובמסתור בוורשה", הוצאת "יד ושם", ירושלים, 2016.
על נסיבות הצלתן של הדרמטית מוסיה ואמה ממחנה ינובסקי ועל חלקו של בוריס וילקוביץ' הנזכר לעיל בארועים, מספרת מוסיה: בוריס היה מהנדס כימי בן רובנה שהיה בנופש בלבוב בעת שפרצה המלחמה וכך קרה שנלכד בעיר. בוריס, ורובנאי נוסף שחלק איתו אותו גורל, התגוררו בבית משפחת כאהן בימים שלאחר פרוץ המלחמה. שלא כמו אביה של מוסיה שנרצח בפוגרום של "יום פטלורה", שני האורחים שהוצאו יחד איתו מהבית באותו בוקר, חזרו בסוף היום ללא פגע. לבוריס, אומרת מוסיה, לא היתה כמובן עבודה בלבוב והוא חלק איתה את לבטיו ומכיוון שהיה גבר גבוה וחסון ביותר, מוסיה אומרת, היא יעצה לו לתומה להירשם למשטרה היהודית, וכך עשה. לימים, בוריס הוצב במחנה ינובסקי בפיקודו של הרוצח הגדול מכולם, רישרד רוקיטה. רוקיטה היה מוזיקאי, דובר צרפתית וסנוב גדול ומצא בו, בבוריס, המהנדס היהודי המשכיל והדובר צרפתית אף הוא, ערוץ לתת ביטוי מוחצן לידיעותיו. "בוריס", אומרת מוסיה, "קנה את ליבו של המפלצת". כשמוסיה ואמה נלקחו למחנה ינובסקי, בוריס זיהה אותן ואמר להן שאם יקרה הגרוע מכל, יאמרו שהן אשתו ובתו, וכך אמנם היה. כשהשוטר הגרמני וילהאוז שלף אותן לגורלן הסופי, הן אמרו לו שהן אשתו ובתו של בוריס, הוא העביר אותן אליו והלה שחרר אותן מהמחנה ! ב"ביקורן" השני בינובסקי, שוב השתמשו באותו סיפור כיסוי ומוסיה נסתה להזכיר לוילהאוז (בגרמנית !) שבפעם קודמת שוחררו ע"י רוקיטה, כשהרוקיטה עצמו עבר במקום. הלה אכן זכר את השתיים (בגלל הקשר לוילקוביץ') אבל אמר שהפעם יצטרך לאישורו של מפקד המחנה עצמו, הר קצמן. מוסיה ואמה נצלו שוב. בוריס עצמו לא שרד את השואה.
בחציו השני של חודש אוגוסט 1942 התחוללה בעיר "האקציה הגדולה" והנוראה מכולן בה נשלחו אל מותם במחנה בלז'ץ כ 50 אלף מיהודי לבוב והסביבה. הקץ נראה ברור מתמיד. בימים הראשונים של חודש ספטמבר 1942, בעוד גטו לבוב עדיין "גטו פתוח", מוסיה נפרדת מאמה בדרך למסע ההצלה האישי שלה באמצעות זהות פולנית שאולה. מי שסייעו בידה היו חברתה הטובה דיתה שטריק ואמה רחל. רחל היתה אומרת לאמא של מוסיה "צריך לעשות משהו בשביל הילדות שלנו" ! אהובה של מישה שטריק, בנה הבכור של רחל, בחורה בשם לידיה ולדימירובנה, היתה במחתרת הרוסית בלבוב ובאמצעותה סדרה רחל שטריק את המסמכים המזוייפים, בתחילה לדיתה בתה ולאחר מכן למוסיה. התהליך התחיל כשהמחתרת היתה פונה לכומר פולני משתף פעולה על מנת שיאתר שם של בחורה באותו גיל שנפטרה ואז היו שואלים את הפרטים שלה לצורך התעוד המזויף. היה צורך כמובן גם בתמונה וזו היתה בעיה. על אף כל הסיכונים, מוסיה יצאה לרחוב והחליטה להיכנס ל"אטלייה" הראשון שייקרה בדרכה. זה היה אטלייה אוקראיני והיא עם סרט הסימון היהודי על היד שצריך להעלימו בצילום .... לפתע הרגישה שמישהו תופס אותה מאחור. זה היה איש המחתרת, סרן יאקוב ("יאשקה") בבאי, שוטר אוקראיני שעבד עם האנ.ק.ו.ד. יאשקה שהתגורר לידם היה מיודד מאד עם אביה של מוסיה, וכאן ברחוב, במדי שוטר אוקראיני. הוא עשה הצגה שלמה באטלייה, אומרת מוסיה, שכביכול הוא צריך לעצור אותה ולכן דרוש לו תצלום שלה, גם את אות הזיהוי היהודי על בגדה הוא דרש להסיר למען התצלום ! מוסיה השתנקה אבל התמונה צולמה וכך עברה שלב קריטי בדרך להשגת ניירותיה. את הניירות הללו, אגב, מוסיה זרקה לאחר המלחמה בצ'כוסלובקיה, בנתיב הבריחה לארץ ישראל, "וזו היתה טעות גדולה מכיוון שלא היתה לה כל הוכחה אז איך נצלה". ב 1 בספטמבר התרחש בגטו ארוע דרמטי וטראומטי נוסף: בשעות הבוקר, אומרת מוסיה, הגיעה הוראה לא לצאת מהבתים. זמן מה לאחר מכן הגיעו משאיות צבאיות עמוסות אנשים ונעצרו ממש מתחת לביתה ברחוב לוקיטקה. חיילים גרמנים עלו לבתים ושלשלו חבלים מחלונות ומרפסות. החבלים נכרכו בזה אחר זה לצווארם של היהודים על פלטפורמות המשאיות הללו ואז, משהמשאית החלה לנוע, היהודי נשאר תלוי באוויר. כך הוצאו להורג בזה אחר זה 11 מראשי היודנראט (ראש היודנראט הנריק לנדסברג ביניהם) והמשטרה היהודית, כביכול כענישה על הרג חיל גרמני בידי יהודי. גוויות המוצאים להורג נשארו תלויות כך לאורך הרחוב שעות ארוכות. מוסיה אומרת שהיא עמדה וצפתה דרך חלון ביתה בכל הארוע הזה וכאשר אמא שלה נסתה להרחיקה, היא התעקשה להישאר וענתה לה שאולי יום אחד תצטרך לספר על מה שראו עיניה ! (בארץ, לאחר השואה, מספרת מוסיה, גבה ממנה עדות על הארועים בגטו איש משטרה צעיר ובמהלך התחקיר התברר לה שהוא בנו של עו"ד ד"ר טוניס שהיה בין ה 11 המוצאים להורג !!). כעשרה ימים לאחר מכן (ב 12 לספטמבר) וכשמסמכי הזהות המזוייפים כבר בידיה, לא היה עוד מקום להיסוסים ורגע הבריחה מהגטו הגיע. באותו בוקר, מוסיה אומרת, היא השכימה, התרחצה, לבשה חצאית כחולה, חולצה וז'קט (אותו נתנה ברבות הימים לאוסף "יד ושם") כהרגלה. אמה שאלה אותה אם בדקה אריזת כל הדברים הנחוצים בתיק היד שלה (את המזודה עם מירב חפציה מסרה עוד יום קודם לכן לאשת הקשר הפולניה, ינקה, שליוותה אותה במסע הבריחה). בסביבות השעה 8-9 בבוקר הגיע לביתן ידיד המשפחה, השוטר היהודי בוריס וילקוביץ', שהיה אמור ללוות אותה אל מחוץ לגבולות הגטו. הרגעים האחרונים היו קשים, אמא של מוסיה התמוטטה על הרצפה ונשקה אותה בטרוף חושים מוחלט, מוסיה היתה מאובנת. בלא אומר, בוריס לקח את מוסיה בידו ושניהם יצאו מהבית. "אמא ממש דחפה אותי החוצה", אומרת מוסיה, ומילותיה האחרונות היו ש"חשוב שיהיו לי ילדים". רחובות הגטו היו באותה שעה עמוסים באין ספור יהודים על נשיהם וטפם שהוצאו מבתיהם עפ"י תוכנית צמצום גבולות הגטו. הללו לקחו איתם מיטות ומטלטלין שונים בעוברם ממקום למקום ובקושי ניתן היה להתקדם בתוך הצפיפות הנוראה והמדכאת. המסע אל מחוץ לגבולות הגטו היה קצר. היציאה הקרובה מהגטו היתה ברחוב סלונצ'נה ובהגיעם לנקודה, בוריס העביר אותה לצידו השני של הרחוב, הוריד לה את סרט הזיהוי מהזרוע ותחב אותו לכיסו, בכה ופנה לדרכו מבלי לסובב עוד את ראשו לאחור. אמה של מוסיה לא שרדה כמובן, זוסיה כאהן נרצחה ככל הנראה במחנה ההשמדה בלז'ץ אליו הועברו שורדי גטו לבוב. מנקודה זו, מעבר לגבולות הגטו, כשהיא נושאת עימה את זהותה הפולנית החדשה, מוסיה החלה עושה דרכה אל עבר תחנת הרכבת ולמפגש עם אשת הקשר הפולניה, ינקה. שהיתה אמורה ללוות אותה במסע הבריחה לוורשה. ינקה אכן כבר חכתה לה בתחנת הרכבת, ביחד עם חברה וויצ'ק. גם אשה נוספת, אירנה לובלסקי, בתו של הכירורג היהודי הוורשאי הנודע, היתה עם ינקה. אירנה היתה אשה כבת 40 ואף היא (כמו מוסיה) בעלת מראה שאפשר לטעות בו בקלות כ"גויי". תוכנן שהשתיים יברחו יחד לוורשה עם מסמכי זהות פולניים מזוייפים, כשאירנה כביכול האפוטרופוסית של מוסיה. הוריה של אירנה זו היו פליטים ברובנה מאז 1939 כשברחו מוורשה בעת הכיבוש הגרמני. ברובנה הם התגוררו בבית דודה של מוסיה, המהנדס ברוך כאהן. אירנה עצמה חייתה באותה עת בלבוב עם בעלה והיתה מגיעה לרובנה לעיתים כדי לבקר את הוריה. כך נוצרה גם ההכרות עם מוסיה. בזמן הסיפוח הסובייטי, לאחר שמוסיה והוריה עקרו מרובנה ללבוב (כמסופר לעיל), אירנה נהגה לבקר אותם ולשמור על קשר המשפחה. (דרך הוריה של אירנה גם הגיעו ידיעות מוצפנות מרובנה ללבוב אודות הרצחם של ברוך כאהן ומשפחתו אומרת מוסיה). הנסיעה ברכבת מלבוב לקרקוב (ומשם לוורשה) החלה ברגל שמאל. לידם בקרון ישבה אשה פולניה עממית שבחנה את מוסיה כל העת. היא גם שמה לב שמוסיה לא הצטלבה (כמקובל) כשהרכבת יצאה לדרכה מתחנת הרכבת בלבוב והיא אמרה לינקה שמוסיה אינה יהודיה ! ינקה לא אבדה את עשתונותיה וה"חבורה" עברה לקרון אחר. אצל מוסיה הכל התפרץ והיא בכתה כל הדרך. בוורשה נפרדו דרכיהן של אירנה ומוסיה אבל גם אירנה נצלה ועלתה ארצה.
מי שהיתה אחראית להצלתה של מוסיה בוורשה היתה עזה זלסקה. היא היתה הידועה בציבור של עורך הדין הוורשאי יאן זלסקי (גוי) שהיה חבר של אבא של מוסיה מזמנים טובים יותר. בתחילת או אמצע נובמבר 1942 עזה נסעה ללבוב כדי לבקר את אמא של מוסיה בגטו ! היא אכן אתרה אותה, לא בבית המשפחה המקורי כמובן, וכשחזרה לוורשה ספרה שזוסיה "נראתה לא טוב ומאד עצבנית". היא אפילו הביאה איתה למוסיה את שמיכת הפוך המקורית שלה וכרית קטנה (הנקראת "יאשק"), מזכרת אוטנטית אחרונה מביתה. באותה עת, אומרת מוסיה, הגטו היה עדיין פתוח ואולם כשעזה נסעה לשם פעם נוספת ! ביולי 1943, כבר לא היה שם איש. (הגטו חוסל סופית כחודש ימים קודם לכן).
לשאלתי, אומרת מוסיה, שלגטו הפתוח בלבוב היו ארבע כניסות/יציאות: האחת, מרחוב Sloneczna, והיא זו שדרכה יצאה במסלול בריחתה, השניה מרחוב Zolkievska, השלישית מרחוב Zamerstynovska והרביעית מרחוב Peltevna.
עדות למהלך סגירתו של גטו לבוב נמצאה בצו (מודעה) שהשלטונות הדביקו על הקירות בחוצות העיר ב 15 ביוני 1942 ואשר לוח הזמנים המפורט בה רק מדגים עד כמה מדויקת היתה מוסיה בעדותה. להלן תרגום תמציתה של המודעה (לבוב היא כאן "למברג" בשמה הגרמני):
הסדר (מחדש) מטעם ראשות העיר למברג - ייסוד אזור מגורים יהודי חדש בעיר למברג
(כאן מוגדרים גבולות אזור המגורים לפי רחובות ומספרי הבתים, בצפון בדרום במזרח ובמערב וכמו כן מוגדרים מספרי החשמליות שבהן מותר ליהודים לנוע).
תחילת המעבר לאזור היהודי ב 20 ביוני 1942 וסיומו ב 20 בספטמבר 1942.
המעבר יפוקח ע"י המשטרה העירונית שמרכזה בתחנה שברחוב מאלץ 14 וע"י היודנראט שברחוב סטניסלב 5.
זמני המעבר אינם ניתנים לערעור - אי ציות למעבר יגרום להפעלת כוח.
על החתום * ד"ר הולר, הממשל הכללי לשטחים הכבושים, 15 ביוני 1942.
* ד"ר אגון הולר (Egon Holler) היה ראש העיר הגרמני השני של למברג/לבוב (בראשית הכיבוש מינו הגרמנים אוקראיני לתפקיד).
עדות נוספת, דרמטית במיוחד, מצידו זה של המתרס (דהיינו הגרמני), עדות שמבהירה היטב את מהות השתלשלות הארועים הרצחנית בעיר החל מהמועד הנ"ל, כלומר החל מחודש יוני 1942 ומעט קודם לכן, ועולה בקנה אחד, באופן מקאברי וכואב, עם עדותה המדויקת של מוסיה, מקורה בתיקי החקירה של צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל (בעצמו בן למברג/לבוב) וכפי שהיא מצוטטת בספרו של פיליפ סנדס (Philippe Sands) "נתיב העכברושים – בעקבותיו של פושע נאצי נמלט" (The Ratline), תרגום מהמקור האנגלי: יורם מלצר, הוצאת "כברת, זמורה", 2022. שם, בפרק בשם "ויזנטל" (עמ' 350-356), מובאים הדברים הללו ככתבם וכלשונם, ובעריכה מקוצרת שלי, כדלקמן:
ספר הזכרונות של ויזנטל (ראה אור בשנת 1967) כלל תיאור של חיי המחבר בלמברג, כולל הזמן שעבר עליו בגטו ב 1942. ויזנטל זיהה את אוטו וכטר כאחד משני "האשמים העיקריים" ברצח היהודים בגליציה – השני היה פרידריך קצמן. אוטו הופיע גם בפרק בעל הכותרת הלא עדינה "הרוצחים מגליציה", שבו תיאר ויזנטל את המאמצים שעשה בסוף שנות החמישים לסייע לתובע גרמני ב"משפט למברג", שבמהלכו נשפטו בשטוטגרט חמישה-עשר בני אדם שהואשמו בביצוע מעשי זוועה במחנה ינובסקה ובמקומות אחרים בלמברג. רצח עם, הכריז השופט במשפט, היה "העיסוק הרשמי". "בהשוואה לווכטר", כתב ויזנטל, חמישה-עשר הנאשמים במשפט למברג היו "דגי רקק" ....
פניתי למכון שמעון ויזנטל בווינה כדי לקבל גישה לתיקי וכטר שעשויים להיות בידם. הרשות ניתנה, ובסופו של דבר תיקיות אחדות על אוטו עשו את דרכן אלי ....
אחד היה מעניין במיוחד. עשרה עמודים מודפסים במכונה, בגרמנית וככל הנראה ללא תאריך. המסמך נראה כמו תצהיר, והיה חתום בידי רוזה סטפנסון מהרובע ה 14 בווינה .... העלמה סטפנסון עבדה כמזכירה בממשל הכללי תחת אוטו וכטר, ראשית בקרקוב ולאחר מכן בלמברג. "שכחתי שמות, רחובות ומקומות בגלל כל הזעזוע שכל זה גרם לי", ציינה העלמה סטפנסון, "שרשרת מתמדת של פחד ואימה". היו לה גם צילומים, אך הללו נגנבו לאחר שובה לווינה.
היא הגיעה לקרקוב באוגוסט 1940 כדי לעבוד כקלדנית במחלקת הכלכלה. היא חשבה לעבוד שם שנה, אבל בסופו של דבר נשארה שם ארבע שנים. "ד"ר וכטר היה המושל, היא תיעדה, "אותו ד"ר וכטר שהחל בהפיכה נגד דולפוס" (= ניסיון ההפיכה הכושל באוסטריה ב 1934) ומסרה תיאור שלו: פני הכמעט נעריות של ד"ר וכטר עמדו בניגוד לעיניו ולדיבורו. אף שהו דיבר ברוגע, וכמעט לא קרה שדיבר בקול רם, קולו היה כמו פלדה וכך גם עיניו. הדבר היה ידוע: מה שהוא אומר הוא חוק. הוא עבד בפנאטיות, דרש את אותו הדבר מאחרים והיה שאפתן ביותר. היה לו כישרון ארגוני עצום והמנהיגות שלו היתה נוקשה ביותר. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. אוטו היה אחד "האנשים ששלטו". הוא היה אחד האדונים שהיא שירתה, אלה ש"עבדו ביחד לאורך כל הטרגדיה של היהודים". ועם זאת, ציינה העלמה סטפנסון, "איש מהאדונים הללו לא לכלך את ידיו, הם 'רק' נתנו את הפקודות" ....
ב 1941 הועברה רוזה סטפנסון ללמברג. המצב היה גרוע. "כאוס מוחלט". מקום ללא סדר או היגיינה. כשהיא הגיעה, המושל היה ד"ר לאש. לדבריה, בגלל לאש לא נבנה גטו במקום עד פברואר 1942, כשהוא הועבר מתפקידו ואוטו החליף אותו. זה היה המצב, "על אף שניתנה הוראה להקמתו פעמים רבות". לאש פינה את מקומו לאדם שהיה לו עבר מוכח של בניית גטאות וריקונם.
"ואז הגיע ד"ר וכטר. הגטו נבנה, הרדיפות החלו והכללים נעשו נוקשים יותר". צעדים מחמירים יותר ויותר ננקטו, והמצודים אחר יהודים ומי שסייעו להם כללו פשיטות על מרתפים, דירות, מקומות מסתור, כל מקום. "כשד"ר וכטר נוכח שאין ממלאים את פקודותיו במלואן, הוא קרא לעזרה. הגיע הימלר, מי שכונה 'הכלב צמא הדם' והיה האכזריות בהתגלמותה ....
סטפנסון היתה עדה למעשי ההרג שבאו בעקבות כך ותיעדה חלק מהאירועים שהיתה עדה להם: יום שבת אחד רציתי לצאת מהעיר, פשוט כדי להימלט מכל זה. נסעתי באופניים ללא מטרה מוגדרת. כשהייתי קרובה לגשר ראיתי קבוצה של אנשים. אז ירדתי מהאופניים והתחלתי לדחוף אותם, ממתינה שהקבוצה תחלוף. במשך שבועות רדפו אותי עיניהם השקועות, שהיו מלאות בכל כך הרבה חוסר תקווה, אימה וייאוש ! הם היו יהודים. לא הרחק משם היתה קלפרוב (אני חושבת שזה היה שמה של התחנה לפני למברג, זה היה מין מגרש לאחסון סחורות). רוב קרונות המשא של הרכבות המגיעות היו מנותקים כאן – ובהם היו מגורשים. דלתותיהן החתומות הרמטית היו נפתחות, גופותיהם של המורעבים והחנוקים היו מושלכות החוצה, והאחרים היו ממשיכים (בקרונות) למסילה צדדית בשטח הגדור. החל זמן ההרג באמצעות גז. היו דוחפים צינור מבעד לפתח קטן ומזרימים גז. הכול ידעו מה מתרחש. "כולם ידעו. כולם".
רוזה סטפנסון עזבה את למברג ב 1944. הסיבה ? התגלה כי אחד הסבים שלה היה יהודי.
וכטר עצמו פתח במסע בריחה בתום המלחמה, תחילה במסתור באלפים האוסטרים בטירול ולאחר מכן ברומא, שם, בסיוע הוותיקן, תכנן את יעדו הבא - דרום אמריקה. ואולם, הוא נפטר מהרעלת כבד מקרית ב 13 ביולי 1949.
לאחר ששרדה את התופת הזאת, חייתה מוסיה, כשנה מאז תום המלחמה, בקיבוץ הכשרה של תנועת ה"איחוד" ("ציונים כלליים") בגרוטפרטה שליד רומא וב 19 במאי 1946 עלתה לארץ ישראל.