רובנה משפחת פוירשטיין 6א

חנה (ניושה) גולני לבית פוירשטיין, סיכום מפגשים לאין ספור בביתה שבנתניה בשנים 2015-16, האחרון שבהם (לפי שעה) ביום 5 בספטמבר 2016.

ההורים אטל ויחזקאל, במקור מהעיירה קלבן הסמוכה לרובנה, עברו לרובנה ב 1908. האב ממשפחה אמידה שעסקה במסחר בעצים. לסבה של חנה, יוסף (1863-1928) ולסבתה ינטה לבית פרלמוטר (1865-1930), היו שישה בנים (וולף, יחזקאל, ישראל, יהושע, צבי וישעיהו) ובת אחת (טניה). המומחיות של סבא יוסף, אומרת חנה, היתה בייצור חישוקי עץ לאיגוד הלוחות בתהליך בניית חביות עץ, תעשייה חשובה ביותר באותם ימים. עצי אגוז צעירים מיוחדים שניתן לקפלם שימשו לצורך זה ואיכרי הסביבה היו עושים עבודה זו עבורו בימות החורף. יתרון עסקי נוסף היה לסבא יוסף ובניו שידעו היטב פולנית, נדיר למדי באותה סביבה בתקופה ההיא. למשפחה פוירשטיין המורחבת היה מתחם מגורים גדול מוקף בגן ברחוב בנדורסקייגו 4 אולם חנה, אחיה והוריה התגוררו בדירה ברחוב הדיויזיה ה 13 מספר 21 לא רחוק משם. האב יחזקאל (יליד 1890) היה אוטודידקט, דובר שפות ובעל ידע נרחב. למד עברית בחדר מגיל 3 אבל לא השתמש בשפה בבית אלא כלשון קודש בלבד. בבית דברו יידיש, לא שמרו שבת ולא מטבח כשר (ואפילו אכלו חזיר) ורק את הפסח שמרו כהלכתו. בגמנסיה "תרבות" פעל בית כנסת מודרני בתקופת החגים ואותו פקדו. חנה אומרת שכשאביה היה נוסע לורשה לרגל עסקיו הוא קרא לעצמו הנריק בעוד שבבית קראו לו חצקל .... האם אטל לבית קליינר (ילידת 1896) היתה רופאת שיניים (סיימה לימודיה באודסה). סבה של חנה מצד אמה, בן ציון קליינר, היה אף הוא בעסקי עצים. הוא היה בראקר, אומרת חנה, מקצוע יהודי פאר-אקסלנס של מומחים שהגיעו ליערות והיו אלה שהחליטו איזה עצים מיועדים לכריתה ולאילו שימושים לייעד אותם.

למשפחה היתה גם דאצ'ה בעיירת הקיט נובוסטאב הסמוכה לרובנה והיא חייתה חיי רווחה. על חופשות הקיץ בנובוסטאב מספרת חנה: ביום היציאה לחופשה, בשעות הבוקר המוקדמות, היתה מגיעה עגלה רתומה לסוסים ועליה העמיסו את כל הציוד – כלים, בגדים וכו'. המשפחה עצמה נסעה ברכבת ואילו בעגלה נסעה העוזרת, עם חתול .... אחד מהכפריים באזור היה אחראי לשמירת ותחזוקת הדאצ'ה בחורף והוא אף התגורר שם עד הגיע המשפחה לחופש. אבא יחזקאל היה מצטרף למשפחה רק בסופי שבוע. החופשה עצמה ארכה כל הקיץ, כלומר יולי-אוגוסט, ורוב הנופשים שם היו יהודים. גויי האזור נהגו להתנכל ליהודים המגיעים לתחנת הרכבת. היו שם גם ביתנים מאורכים, מעין קסרקטינים, שהושכרו לנופשים. את ימיה חנה בלתה בנהר, בשחיה ובחתירה בסירות קיאק ובשעות הערב היו מוזיקה וריקודים במלון סן רמו. מהעיירה קלבן הסמוכה (10 ק"מ) היה מגיע מדי כמה ימים שוחט כדי לדאוג לאספקת בשר טריה לנופשים. חנה אומרת שזכרונות הילדות והנעורים היפים ביותר שלה הם מנובוסטאב.

חנה ילידת 1919 למדה בבית ספר עממי פולני ע"ש סינקיביץ' בווליא (הנהר אושצ'ה חילק את העיר לשנים, לאזור הווליא ולמרכז העיר). באותה תקופה עוד לא היה גשר מעל לנהר והיו צריכים לעבור על מסילת הרכבת כדי להגיע לביה"ס. אמה לא הסכימה בשום אופן שתעבור לבד ועוזרת הבית שלהם היתה מעבירה אותה יום יום. בנים ובנות למדו בנפרד וזכור לה שמו של המורה ללימודי דת – לייב ליסיצה. לימודי הדת היו נפרדים לקתולים, פרבוסלבים ויהודים והיה אפילו אוונגלי אחד, פאבל (פאבליק), נכדו של ד"ר מאיר סגל המפורסם, אשר אביו, בוריס, התנצר כדי להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. היו עוד ממירי דת בעיר, לא רק סגל, אומרת חנה, אבל הם היו גויים רק "על הנייר". בתיכון חנה למדה בבי"ס הפולני ע"ש קוסצ'יושקו שהיה ממוקם בקצה העיר ליד בית הסוהר. אמה בחרה את ביה"ס הזה עבורה על מנת שתהיה לה תעודת גמר ממשלתית שתאפשר לה אח"כ ללמוד לימודים גבוהים יותר. בכיתה היו כ 30 תלמידים ומהם רק שלש בנות ושני בנים יהודים. חנה למדה במגמה הראלית. חברות בתנועות נוער היתה אסורה למי שלמדו בגמנסיה הפולנית וחנה אומרת שהיא אכן קנאה בנוער הזה. חנה מספרת את האנקדוטה הבאה אודות בית הסוהר: החזיקו שם הרבה "דיסידנטים" קומוניסטים ופעם אחת, כשהיתה בת 10 לערך, אבא שלה לקח אותה לשם כדי להביא חבילת מזון לאחת מהבחורות היהודיות שהיו כלואות שם בעוון חתירה קומוניסטית. חנה זוכרת היטב את ההתרשמות שלה מהמקום הנורא הזה ואינה מבינה מדוע אביה מצא לנכון לקחת אותה עימו לשם.

לגבי תרבות הפנאי של הצעירים, אומרת חנה, כי את מרבית הזמן בילו בבית או בבתי חברות (לא חברים). למדו הרבה וקראו הרבה. בימי הקיץ הנאים, נהגו היא וחברותיה להיפגש בגן הגדול שבבית סבה ושם, תחת עץ הלילך, קראו שירה או לחלופין, הלכו לשפת הנהר לאכול גלידה. היה כמובן גם היער הסמוך שאליו נהגו לצאת הצעירים להתבודד. לעיתים היו הולכים להקרנת סרט בבית הקולנוע "אמפייר" או "זפרן". בבית פנימה, מרכז החיים היה בפינת האוכל הגדולה שם היה ממוקם שולחן אוכל ענקי וסביבו הסבו כולם דרך קבע. על השולחן ניצבו תמיד סמובר גדול וגם שתי קופסאות ("גילזות") ובהן טבק לעישון (בנות לא עשנו !). סביב השולחן גם שיחקו הרבה קלפים עם חברים. החיים ברובנה היו מאד תוססים, מסכמת חנה, ומתוקים כחלום ורוד.

הבית היה ציוני אך לא דברו בו כאמור עברית. חנה מספרת כי החלה בלימוד עברית רק כשהתקבלה ללימודים בטכניון בארץ ישראל ואז שכרו לה מורה פרטי לעברית שלימד אותה בבית. אחיה של חנה, יעקב (יולק), יליד 1923 למד ברשת "תרבות" ואפילו החל לימודיו בגמנסיה אולם זה היה כשרובנה היתה כבר תחת הסיפוח הסובייטי וגמנסיה תרבות לא היתה עוד גמנסיה עברית אלא "ליצאום" סובייטי.

ב 1937 עלתה חנה לארץ ישראל לאחר שהתקבלה כאמור ללימודי הנדסה בטכניון בחיפה. בתום שנת הלימודים הראשונה, בקיץ 1938, נסעה לחופשת מולדת בפולין. חנה זוכרת היטב את מסלול הנסיעה: מחיפה הפליגה באוניה "פולוניה", דרך מיצרי הבוספורוס והדרדנלים לקונסטנצה שבים השחור. זו היתה אניה פולנית שעשתה דרכה בקו הזה שנים רבות והביאה אלפי עולים ארצה. בתוכה הכל היה מוסבר וכתוב בעברית אומרת חנה, הצעירים ישנו על הסיפון כדי לחסוך כסף .... מקונסטנצה נסעו ברכבת עד לעיירה שניאטין בצידו הפולני של הגבול עם רומניה ושם החליפו רכבת שלקחה אותם עד לבוב. בלבוב החליפו שוב רכבת שנסעה לרובנה. כמעט חודשיים היא בילתה חופשה נפלאה בבית הוריה אבל, לדבריה, כבר חשו באוויר את רוחות המלחמה הקרבה. ההורים ניסו עוד להניא אותה מלחזור ארצה אבל היא היתה נחושה וזו היתה כמובן הפעם האחרונה בה התראו.

חנה השלימה את לימודיה בטכניון. אביה נרצח באקציה הראשונה ברובנה בנובמבר 1941 ביער סוסנקי הסמוך לעיר. את אמה שהיתה בעלת מקצוע חיוני (רופאת שיניים) השאירו בחיים עד האקציה הבאה ביולי 1942, ביערות הסמוכים לקוסטופול. אחיה של חנה נרצח אף הוא, ככל הידוע, באקציה השניה. לבד מחנה ניצל גם צעיר האחים של אביה, ישעיהו, שעלה ארצה ב 1925, השאר נספו כולם.

סוף: חנה נפטרה במרץ 2017. זכרה יהיה עימי לעד.