רובנה מש' פיסיוק ושטריק עדויות

סיכום פגישה עם פרידה דגני לבית פיסיוק ועם בנה אריק בביתם בישוב תמרת שבעמק יזרעאל ביום 11.10.2013

כמו כן, בגוף הסיכום, גם עדויותיהם בגוף ראשון של הרובנאים מוסיה כאהן, חנה גולני וחיים גולן.

 

פרידה, בשנתה המאה, ובשל מצבה הפיזי השברירי, מתגוררת בבית בנה ומשפחתו. ראייתה נפגעה אבל רוחה איתנה וזכרונה טוב. היא בעלת חוש הומור ועם זאת ניכרים בה היטב סימני התרגשות נוכח ההתעסקות בנושאים משפחתיים שמין הסתם לא דנה בהם עידן ועידנים.

פרידה ילידת 1914, היא בתו של אריה-לייב פיסיוק ונכדתם של של הרץ-מאיר ושולמית. אחיה הבכור הוא נחמיה (חמה). אמם של חמה ופרידה היא רבקה לבית לרנר והיא עזבה את בעלה כששני הילדים היו רכים ממש כאשר הרקע לפרדה הדרמטית הוא ויכוח חריף בין משפחות חסידים (פיסיוק) למתנגדים (לרנר מתנגדים מוורשה). פרידה למעשה לא זוכרת את אמה. אביה נישא בשנית לרחל שטריק, אחותו של אלכסנדר שטריק, הנשוי לרחל פיסיוק, אחותו של אריה-לייב. שתי הגיסות נקראות אם כן, האחת רחל שטריק פיסיוק והשניה רחל פיסיוק שטריק. יחסיה של פרידה עם אמה החורגת היו טעונים. מנישואיו השניים, נולדו לאביה ולרחל שני ילדים נוספים, אסתר ועזרא. אריה-לייב ואשתו ושני הילדים הצעירים נספו בשואה. פרידה וחמה נצלו, כל אחד בנפרד.

הרץ-מאיר יליד 1867, שולמית ילידת 1868. ב 1934 עלו ארצה והתיישבו בתל אביב. הוא נפטר ב 1940 (או ב 1942) במהלך ביקור בארה"ב. עצמותיו הועלו ארצה. היא נפטרה ב 1942. עפ"י ספר הזיכרון רובנה, עמ' 462, "בשנת 1939 יצא הרץ-מאיר לביקור באמריקה אצל קרובים, נשתהה שם בגלל המלחמה ונפטר ב 1942 בלוס אנג'לס". ספר זכרונותיו של הרץ-מאיר (כתוב יידיש, בחמישה כרכים) יצא לאור בהוצאת "אחיספר" ליד חברת "צענטראל", וורשה, 1930. את ספרייתו הגדולה וכתביו האישיים תרמו שאריו לאחר מותו לעירית תל אביב, לספריית הרמב"ם (כיום ספרית "שער ציון – בית אריאלה").

פרידה זוכרת היטב את האחוזה הענקית של סבה וסבתה בפרבר ה"ווליא" שם היה ממוקם מפעל השיכר (בירה) והשמרים המשפחתי העצום – "ברגשלוס" (בגרמנית: המפתח להר). האחוזה היתה תחומה בין הרחובות יגלונסקה ונובקובסקה והיא היתה בית לכל ענפי המשפחה השונים כמו גם תחום מגורי הפועלים ששיכן מאות רבות מהם. הבית היה גם בית ועד לפגישות ולשיכון כל האורחים החשובים מארץ ישראל שפקדו את רובנה, בין אם מנהיגים ציוניים, שליחי מוסדות ההנהגה או אנשי רוח כמו ביאליק וטשרניחובסקי. הבית היה פתוח גם ל"עמך" והיה בו חדר הסבה מיוחד שנפתח ישירות לרחוב ואליו יכלו להיכנס כל דיכפין לשתות תה ממיחם גדול שניצב שם או לאכול כריך כשלהכל דואגת הגב' פיסיוק בעצמה. בכלל, פרידה מספרת, סבתה שולמית היתה אשה יוצאת מהכלל, גם חמה ורכה וגם אשת עסקים ממולחת וחכמה מאד. מול עיניה של פרידה עולה דמותה של סבתה עסוקה במטבח כשמביאים לה שני שקי שעורה לבדיקה. היא תוחבת כל אחת מידיה לשק אחר, בוררת ופוסקת מיידית מה טוב לתעשיית הבירה ומה דחוי. לעומתה, סבה הרץ-מאיר היה אדם קשה מאד. פרידה זוכרת שפעם אחת זרז הרץ-מאיר את אשתו לסיים את הכנותיה ליציאה לחופשה ומשלא עמדה בציפיות, קם ויצא לחופשה לבדו. שפת הדיבור בבית היתה רוסית, יידיש דברו רק כשרצו שהילדים לא יבינו. העושר בבית היה עצום ופרידה מספרת על האומנת של הילדים שלימדה אותם צרפתית וגרמנית. הכל התחיל לדבריה מזכייה ב"פיס". הרץ מאיר היה בתחילת דרכו בעל עגלה שעימה נסע וממנה מכר בירה. לאחר שזכה בהגרלה, אשתו דחפה אותו לקנות את מבשלת הבירה והשאר כמובן הסטוריה. הרץ מאיר הרחיבה וחדשה וחנך אותה ב 1899. המבשלה היתה לאחת מהגדולות בפולין כולה ! הרץ מאיר ורעייתו ביקרו לא פעם בארץ ישראל, בין היתר בחנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים ב 1925. ב 1934 הגשימו השניים הלכה למעשה את חלומם הציוני הגדול, עלו ארצה והתישבו בתל אביב. ביתם ברחוב המגיד 2 פינת שדרות רוטשילד 92. נסיונותיו להעלות ארצה את כל משפחתו לא צלחו בעיקר מפני שלא היה מי שיקנה את המפעל המשפחתי הגדול ברובנה.

אביה של פרידה, אריה (לובה) לייב, כאמור בנם הבכור של הרץ-מאיר ושולמית פיסיוק, הוא יליד 1889. למד הנדסת מכונות בקייב ושם גם הכיר את אשתו הראשונה, אימם של נחמיה ופרידה, אשר למדה בקונסרבטוריום שם. אריה-לייב היה למעשה מנהלו של המפעל. בניגוד לאחרים במשפחה, אריה-לייב לא היה ציוני אלא "בונדיסט" ובפעילותו הציבורית התמקד בנושאים הומניים כמו סיוע לרשת החינוך של "אורט" ולשיקום ילדים עזובים וילדי פליטים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. יחד עם זאת, היה גם יו"ר ועדת בניין בצוות שהקים את גמנסיה "תרבות" הציונית. בנו, נחמיה (חמה), הנכד הראשון של הרץ-מאיר ושולמית, יליד 1912 והוא בן גילו של שמחה בן הזקונים שלהם ! חמה בוגר המחזור השלישי בגמנסיה (1930) המשיך ללימודים אקדמאים בפריז. "כשפרצה המלחמה, נפל בצרפת בשבי הגרמנים ונתייסר בסבל רב שעירער את בריאותו" (מתוך ספרו של מנחם גלרטר "הגמנסיה העברית תרבות ברובנה" עמ' 212). ביקר בארץ. נפטר ב 2001. (ראו גם רישום שאלות ותשובות בנושא עם אריק דגני בסוף הרשימה). פרידה, כאמור, ילידת 1914. אחרי סיום לימודיה בגמנסיה (מחזור שביעי, 1934) למדה באוניברסיטה ועבדה תקופת מה במפעל המשפחתי. בתקופה זו היא גם נסעה פעמיים לארץ ישראל והתגוררה עם סבה וסבתה בתל אביב. ב 1938 נישאה )בחתונה מפוארת בעיירת הקייט קריניצה אומרת מוסיה) לשאול צימרמן, מהנדס ביוכימאי בן העיירה קוסטופול הסמוכה לרובנה. בני הזוג עברו להתגורר בז'נבה שם קיבל צימרמן משרה נכבדה. ב 1939, סמוך לפרוץ המלחמה, קיבל צימרמן הצעת עבודה בתחום הנפט באבדאן שבפרס. בני הזוג עברו לשם ושם "תפסה" אותם המלחמה. ב 1940 נולד בפרס בנם רפאל (רפי). ב 1943 הצליחו השלושה לעלות ארצה מאספהן עם קבוצת "ילדי טהרן". ב 1952 נפרדה משאול צימרמן וב 1955 נישאה לדוד דגני, בן רובנה (אפשר לראות תמונתו בתצלום "גדוד הקשישים" של השוה"צ) והקימה את משפחתה החדשה.

אביה של פרידה, לובה, ואמה החורגת, רחל, אחותה למחצה אסתר (ילידת 1921) ואחיה למחצה עזרא (יליד 1925), עקרו מרובנה ללבוב מיד עם הסיפוח הסובייטי של רובנה. הם מתו ב"לאגר ינובסקי" בלבוב או במחנה הריכוז בלז'ץ. פרידה גם אומרת כי אמה הביולוגית שנפרדה כאמור מאביה בהיותה ילדה רכה, נישאה בשנית (לאלחנן ברזובסקי), הם התגוררו בסרני ונולדו להם שתי בנות, אחיותיה למחצה של פרידה אף הן. האם והבנות זויא ומירה נספו ברובנה.

על נסיבות עקירתן של משפחות פיסיוק ושטריק מרובנה ללבוב וגורלן שם ספרה לי גם מוסיה (מרים) כאהן (פרידמן) בפגישות עמה בבית ההורים "משען" בגבעתיים בשנים 2015-16: לפני המלחמה, מוסיה למדה בגמנסיה "אושוויאטה" וסיימה את שנת הלימודים האחרונה לאחר הסיפוח הסובייטי. אף שבנסיבות שונות משל משפחות פיסיוק ושטריק, גם משפחת כאהן (מוסיה והוריה) עקרה מרובנה ללבוב (וראו גם בערך על משפחת כאהן). חברתה הטובה של מוסיה, אסתר ("אסתי") פיסיוק, בתו של אריה ("לובה") פיסיוק ונכדתו של הרץ מאיר פיסיוק, למדה איתה באותה כיתה. אסתי עברה ל"אושוויאטה" מגמנסיה "תרבות" על מנת לקבל תעודת בגרות ממשלתית. מיד עם קבלת תעודות הבגרות ב 8 ביוני 1940, אסתי עזבה את רובנה והצטרפה להוריה ואחיה בלבוב. ההורים, לובה ורחל ואחיה הצעיר עזרא, נאלצו לעזוב את רובנה זמן קצר לאחר הסיפוח הסובייטי של העיר. לובה סולק מעמדתו כמנהל מפעל הבירה המשפחתי הגדול והיה חשש מיידי שישלח לסיביר. המשפחה עקרה בחשאי ללבוב בסוף 1939 שם היתה יכולה להיטמע בעיר גדולה בה היתה פחות מוכרת. על גורלה המר של אסתי בגטו לבוב מספרת מוסיה: לאסתי, היא אומרת, היה סיכוי טוב להינצל בעזרת תעודות מזויפות (כפי שהיא עצמה שרדה !) בגלל המראה ה"ארי" היפה שלה אולם היא התאהבה בגטו באחד בשם שניידר, מהנדס רובנאי, מבוגר ממנה ויפה תואר ולא היתה מוכנה להיפרד ממנו ! שניהם נספו. כש"הסתלקה" מהגטו, עם תעודות מזויפות של גויה כאמור, בספטמבר 1942, מוסיה אומרת, אסתי ועזרא אחיה והוריהם לובה ורחל, באו להיפרד ממנה. הם לא שרדו.

באותו זמן שבו עקרה משפחת פיסיוק מרובנה ללבוב, נאלצו גם רחל, אחותו של לובה, ובעלה אלכסנדר ("סשה") שטריק לעזוב את העיר. שטריק, שניהל, יחד עם גיסו את המפעל המשפחתי, סולק מעמדתו וגלה ללבוב עם אשתו ועם בנם הקטן אהרן ("ארתור"). הבן הבכור מיכאל ("מישה") היה מגויס לצבא האדום בבית הספר לארטילריה באודסה ואילו הבת האמצעית, יהודית ("דיתה"), עזבה את רובנה כבר ב 1937 לטובת לימודי מוזיקה בקונסבטוריום בקרקוב וחברה לאחר מכן למשפחתה בלבוב. כמו אסתי, גם דיתה עברה ל"אושוויאטה" מגמנסיה "תרבות" על מנת לקבל תעודת בגרות ממשלתית.

המשך עדותה של פרידה: רחל, אחותו של אריה לייב, ילידת 1891, נישאה לאלכסנדר שטריק, יליד 1881, ונולדו להם שלושה ילדים. משה מיכאל (מישה) הבכור יליד 1918, יהודית (דיתה) ילידת 1920 ואהרן (ארתור) הצעיר יליד 1926. מישה היה בוגר המחזור התשיעי של הגמנסיה "תרבות" (1936), דיתה למדה אף היא ב"תרבות" אולם עברה בסוף הלימודים לגמנסיה "אושוויאטה" כדי להשיג תעוד בגרות ממשלתית. רחל ואלכסנדר (סשה) היו ללא ספק אנשים נפלאים, משכמם ומעלה. רחל היתה בתו האהובה של הרץ-מאיר, אשה מתקדמת ורבת פעלים בקהילה. אלכסנדר היה ממנהלי המפעל, איש עסקים מצליח ובאותה עת גם צייר ואמן. עפ"י דפי עדותה של פרידה ב"יד ושם", אלכסנדר נרצח ע"י אוקראינים ברחוב בלבוב, לשם עקרה המשפחה מרובנה לאחר הסיפוח הסובייטי. רחל נמלטה מהעיר עם בנם הצעיר ארתור והסתתרה תמורת כסף אצל כפריים מקומיים בכפר רודקי (Rudki) כ 20 ק"מ מלבוב. ב 1943 נרצחו השניים ביריה ע"י גרמנים שהגיעו לכפר בעקבות הלשנה. מוסיה מספרת לי כי דיתה הגיעה לכפר לאחר המלחמה כדי לחקור את נסיבות מותם של אמה ואחיה. התברר לה מפי המקומיים כי הגרמנים תפסו תחילה רק את רחל ולא מצאו את הילד ארתור המסתתר אבל משהבחין הילד שאמו נתפסה קרא לעברה "אמאל'ה" ואז גם הוא נתפס. שניהם הוצאו מיד להורג. את בעלת הבית שהסתירה אותם אנסו.

הבן הבכור מישה שרת כתותחן בצבא האדום ונפל בקרב עם הגרמנים.

על מישה ספרה לי עוד חנה גולני לבית פוירשטיין מנתניה, בת רובנה שעלתה ארצה ב 1937 כדי ללמוד הנדסה בטכניון: השניים הגיעו ארצה באותו זמן ולמדו בטכניון באותה כיתה. מישה הביא איתו מרובנה את חברתו, בחורה "חתיכה" אומרת חנה, ויותר מבוגרת ממנו, אולם דעתו היתה מוסחת ולא נתונה ללימודים. הוא לא עבר את בחינות המעבר לשנה שניה וחזר לפולין. גורלו כאמור נחרץ. אמא של מישה, מוסיפה חנה, גרמה ללא מעט עוגמת נפש כספרה לאמא של חנה שמישה שלה חזר לפולין מכיוון שרמת הלימודים בטכניון לא היתה מספקת ....

על סיפור הישרדותה הדרמטי של דיתה, באושוויץ בין היתר, בספרה – A Girl Called Judith Strick. ראוי לציין עם זאת, שאין בספרה של דיתה דבר על הנסיבות שהביאו את משפחתה ואותה לעבור מרובנה ללבוב. היא מספרת שכבר בשנת 39 המשפחה התגוררה בלבוב, כמצויין בעמ' 77: " גרנו מספר חודשים ב 1939 ו 1940 בדירתה של קתרינה". גם משפחת דודה (אריה לייב) התגוררה באותה עת בלבוב, כמצויין בעמ' 38: "עברנו לדירה ברחוב הסמוך לקצה הרובע היהודי. מעבר לפינה גרו אחיה של אמי ומשפחתו". עפ"י עדויות אחרות, הן משפחתו של אלכסנדר שטריק והן משפחת גיסו לובה פיסיוק (כמו גם משפחות יהודיות רבות נוספות), נאלצו לעזוב במהירות ובחשאי את רובנה בגלל שהיו "אלמנטים בורגניים" וככאלה ציפה להן גורל של הגליה לסיביר. בלבוב הן מצאו מקלט כשנטמעו בסביבה פחות מוכרת. דיתה עלתה ארצה בפברואר 1947, לחמה במלחמת השחרור, היתה בין מקימות קבוץ שדה בוקר ונפטרה ב 1977. בערוב ימיה שינתה את שם משפחתה ל"אלכסנדרוני" (ע"ש אביה האהוב, אלכסנדר, שנספה כאמור).

מידע רב עניין אודות משפחת פיסיוק ובמיוחד דיתה, ידידתו ובת כיתתו בגמנסיה "תרבות", קיבלתי גם מחיים (גולדשטיין) גולן בפגישות רבות עימו בבית ההורים "אפעל": גולן מספר שביקר אצל יהודית בביתה לא פעם. בעצם יש לומר, אחוזת פיסיוק. המקום העצום והמרשים הזה ברובע הווליא ברובנה, אזור בו גם שכן בית החרושת הגדול לשיכר "ברגשלוס" של סבה הרץ מאיר פיסיוק, הכיל מתחמי מגורים של ענפי המשפחה הרבים. מול גן האחוזה הקים הרץ מאיר בית כנסת משלו. האווירה בבית אלכסנדר ורחל שטריק, חתנו ובתו של הרץ מאיר - הוריה של דיתה - היתה חופשית וליברלית. כך גם דיתה עצמה, בחורה נאה ואינטיליגנטית, תלמידה מצויינת ואהובה על הבנים שהכירה בערך עצמה ונהגה חרות ליברלית באורחותיה. אביה עבד כמנהל המפעל המשפחתי העצום. אמא שלה, מסבירת פנים ואשה מצויינת בפני עצמה, עודדה אותה מאד. ליהודית היה אח בוגר ממנה, משה (מישה), שלמד בגמנסיה הממשלתית הפולנית היוקרתית ואח צעיר ממנה, אהרן (ארתור). מורים פרטיים לרוב חינכו את הילדים בבית וגולן זוכר היטב שדיתה אף למדה צרפתית וגרמנית. הרץ מאיר, "היהודי העשיר ביותר ברובנה", מעמודי התווך של הקהילה, ציוני נלהב (שמות שנים מנכדיו עזרא ונחמיה) ופילנטרופ גדול, ובית המידות שלו היה משכן לארוח כל המבקרים הרשמיים הנכבדים מארץ ישראל, בלי יוצא מהכלל. סופרים, משוררים, אנשי רוח וחינוך, נציגי הנהגה, נציגי מוסדות וכו', פקדו את המקום בבואם לביקורים בעיר. בארץ הקימו הרץ מאיר ואשתו את ביתם בשד' רוטשילד פינת רחוב המגיד בתל אביב. גולן שכאמור עלה ארצה ב 1935, זוכר גם מפגש דרמטי, אם גם מקרי, עם דיתה בארץ לאחר השואה. היו אלה ימי מלחמת השחרור וגולן הבחין בה אצה בשד' רוטשילד בזמן המערכה לכיבוש יפו. דיתה היתה אז חברת אצ"ל ומיהרה למשימה כלשהי כשסרט תכלת לבן על שרוול חולצתה. גולן קרא לעברה "דיתקה, דיתקה" (זה היה הכינוי שלה בימי הגמנסיה ברובנה) אבל היא לא הבחינה בו וניכר היה שמשימתה בראש מעייניה. בזמן המלחמה גויסה לצ.ה.ל. ושרתה כקצינת תותחנים בגדוד של משה דיין. לאחר המלחמה רצתה להתקבל לחיל המודיעין, הפכה עולמות ולחצה על דיין עד שהצליחה.

על קורותיהן של משפחות פיסיוק ושטריק בגטו בלבוב ועל קורותיה של דיתה במיוחד, ספרה לי עוד חברתה, מוסיה כאהן: כמו דיתה, גם מוסיה נצלה עם ניירות זהות פולניים מזוייפים שסדרה להן, אחת לידיה ולדימירובנה, אשת המחתרת הרוסית בלבוב ואהובתו לשעבר של מישה, אחיה של דיתה. דיתה, מוסיה אומרת, היתה יפיפיה, בעלת אומץ לב נדיר, מוכשרת (דיברה שוטף שמונה שפות ולאחר המלחמה, בארץ, למדה גם ערבית !) ועשתה בלבוב ככל העולה על רוחה, עוד כשהיתה תחת זהות יהודית. הגטו באותה תקופה היה גטו פתוח ולדיתה היתה עבודה ב"ספונג'ה" בז'נדרמריה הגרמנית בעיר. דיתה שהיתה בוגרת הקונסבטוריום למוזיקה בקרקוב לפני המלחמה, נגנה נהדר בפסנתר ויום אחד מעבידיה הגרמנים שמעו אותה מנגנת ומאז היא נגנה כל יום בפני החיילים הגרמנים. יום אחד באפריל 1942, דיתה הוציאה את מוסיה ל"טיול" בעיר ואפילו לא טרחה לספר לה לאן. הן הגיעו לבית הז'נדרמריה ונכנסו פנימה "כאילו זה היה הבית של דיתה". כששאלו אותה בכניסה מי האורחת שאיתה, היא פשוט ענתה בנון-שלנטיות שזו בת דודה שלה. כולם נתנו לה כבוד רב והמפקד הגרמני שירד לקראתן נישק את ידה של דיתה. לאחר מכן נכנסו שתיהן לקפיטריה לכוס קפה.

מוסיה מספרת על עוד טיול אחד שדיתה "סחבה" אותה איתה: הן הלכו ברחובות העיר שלובות ידיים כדי להסתיר את סרט הזיהוי עם המגן דוד על זרוען ודיתה לקחה אותה אל הקסרקטין שבו חנו חיילים איטלקיים. הם היו מאד נחמדים והתייחסו יפה ליהודים, אומרת מוסיה, כי עדיין לא הכירו את השנאה של הגרמנים. יהודים עמדו שם מול הקסרקטין וצעקו "פנה פנה" שזה לחם לחם והחיילים זרקו להם שאריות מזון. דיתה שדברה היטב איטלקית, ואפילו העריצה את הדוצ'ה (היה לה פוסטר שלו בבית, אומרת מוסיה), התחילה לדבר איתם ובין רגע הביאו להן עגלה עם ספגטי והן ישבו ואכלו. בכלל, אומרת מוסיה, דיתה היתה כל כך מוכשרת ודברה מלבד איטלקית גם גרמנית, צרפתית, אנגלית, פולנית, רוסית ועברית.

האח השלישי, שמואל (סמואל), יליד 1893. בספרה הנ"ל של דיתה, מצוטט (בעמ' 332) מכתבו של שמואל אליה לגבי נסיבות הישרדותו בשואה (בתרגום שלי מאנגלית) כדלקמן: "נאסרתי על ידי הרוסים על גבול ליטא (י.ע. - ככל הנראה בעת ניסיון בריחה בנתיב זה בשנת 1940) ועברו עלי שנתיים במחנות מעצר. לאחר מכן הגעתי לפלסטינה עם הצבא הפולני .... שני ילדי נספו ברובנו .... את אשתי (הנוכחית) אנה (חנה) הכרתי בכלא הרוסי". עפ"י עדותו ב"יד ושם", שני ילדיו של שמואל, עמנואל (מוניה) יליד 1919 ושושנה (סנה) ילידת 1926, נספו שניהם בידי הנאצים באקציית ההשמדה ביער סוסנקי שברובנה בנובמבר 1941. אמם, נחמה (נדיה) לבית אברמוביץ', היתה חולת שחפת ונפטרה לפני המלחמה. עפ"י הרישומים, שמואל וחנה הגיעו ארצה באוקטובר 1942, שמואל נפטר ב 1971 וחנה ב 1987.

על הבן מוניה ספרה לי עוד חנה גולני לבית פוירשטיין, בת גילו (בדיוק) וידידתו של מוניה, בת 96 כשנפגשתי עימה בביתה שבנתניה בחורף 2015-16: בנעוריה התגוררה חנה ומשפחתה ברחוב הדיויזיה ה13 מספר 21 ואילו מוניה, אחותו והוריו במספר 23 או בסמוך לו. את האם נדיה איש לא ראה מכיוון שהיתה חולת שחפת והעבירה את כל עיתותיה באתרי מרפא בשוויץ. לשתי המשפחות גם היו דאצ'ות בנובוסטאב כך ששני הצעירים הכירו היטב ומוניה אף חיזר אחרי חנה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה מוניה התחתן עם מרים (מוסיה) לבית ברנשטיין. השניים נספו בשואה.

צעיר הילדים שמחה (שימה) יליד 1912, שינה את שמו בא"י מפיסיוק לפרת. על נסיבות עלייתו ארצה, ראו להלן ציטוט מספרו של מנחם גלרטר "הגמנסיה העברית תרבות ברובנה", עמ' 186: "הראשון שעלה לארץ ישראל היה שמחה פיסיוק (פרת) שהיה מן הראשונים בגן הילדים תרבות. הוריו הרץ-מאיר ושולמית פיסיוק שלחוהו לחיפה בשנת תרפ"ו (נובמבר 1925) ללמוד בבית הספר הריאלי. שליחת בן זקונים לארץ ישראל שיתחנך בבית ספר, שיצא לו מוניטין בחוץ לארץ, היה בעת ההיא מעשה חלוצי רב השפעה. ומה בימינו שהורים יהודים, אף על פי שהם אמידים וציונים, אינם שולחים בניהם אל בתי ספר תיכונים במדינת ישראל, והשולחים הם מעטים, בשנים שארץ ישראל היתה תחת שלטון המנדט הבריטי ומספר היהודים היה מאה ושבעים אלף, בערך, הורים ששלחו בנם לחיפה לא כל שכן שהיו ציונים למופת". בארץ נישא שמחה למלכה, בתו היחידה של יוסף רוקח, בנו הבכור של שמעון רוקח ממייסדי תל אביב. נפטר ב 2002.

במההלך עבודת התעוד, סייע לי רבות אריק דגני (קרוי ע"ש סבו אריה-לייב), בנה של פרידה, בהבהרת נושאים שונים במבוך המשפחתי. להלן סדרת שאלות ותשובות בנושא דודו, נחמיה פיסיוק

שאלה: למיטב הבנתי, אמך ואחיה נחמיה בתמונה ששלחתי לך.

תשובה: נכון, אמי ואחיה נחמיה שנקרא בבית חמה (ח סגולה) ואח"כ בצרפת נקרא נאום (נ' קמוצה, ו' בשורוק) כיוון שקשה לבטא שם נחמיה. מרבית השמות במשפחה מקורם בתנ"ך ונתנו ע"י הרץ-מאיר. שמו של אחיו למחצה של נחמיה למשל הוא עזרא.

שאלה: באיזו שנה ביקר נחמיה בארץ כשפגשת בו לראשונה, האם הוא חי בצרפת אחרי המלחמה והאם הקים משפחה ?

תשובה: אני פגשתי את חמה לראשונה ב 1968 משהגיע לביקור בארץ אחרי מלחמת ששת הימים. עד אז לא היתה לו כל הזדהות עם המדינה, גם לא במיוחד עם יהדותו (אביו, אריה-לייב, היה "בונדיסט"). אחרי מלחמת ששת הימים, התהפך הדבר לחלוטין. הוא ביקר בארץ באמצע שנות ה 70 והגיע לחתונתי ב 1983. אז גם דאג להעביר על שמנו את חלקו בבית הרץ-מאיר בעיר התחתית בחיפה כדי שישאר בידי בני מש' פיסיוק. הוא היה מהנדס כימי וניהל בצרפת קונצרן גדול. לקראת הפנסיה הוא נדחק החוצה ונפגע מאד מתהליך פרישה כפוי.

שאלה: מה המידע שיש בידיכם על נסיבות נפילתו בשבי הגרמני ?

תשובה: אין לי מידע על נפילתו בשבי רק שבשלב מסוים הצליח לחמוק וחזר לצרפת למחתרת. בשובו מהשבי חסר כל, חסר משפחה ושורשים, הכיר אשה מבוגרת ממנו ב 10 שנים ונצמד אליה. אמי נסעה לשם כדי לחלצו ממצוקות נפשיות וזה חזר על עצמו מספר פעמים בהסטוריה המשפחתית. אח"כ נפרד ממנה ונישא למישלין – צרפתיה פריזאית עם שני ילדים מבוגרים יחסית. הם חיו בפריז ואח"כ בבאיון שבדרום צרפת שם גם ביקרתי אותם ב 1979. חמה נפטר בשנת 2001.

שאלה: האם תוכל לציין כמה מילים אודותיו כאדם ?

תשובה: איני יודע הרבה על אישיותו חוץ מזה שהיה אדם תקיף ובעל עקרונות.

ביום 12.2.2014 נפגשתי עם אדי (אברהם) דריבן שהיה בעלה של דיתה, בביתו שבקרית ארבע, שם גם דיתה התגוררה בערוב ימיה. אדי, צעיר מדיתה ב 10 שנים, נשא אישה אחרת (קלרה, סוכנת הבית שלהם במושב אורות בו התגוררו) על פניה מכיוון שלא יכלה להביא ילדים לעולם עקב ההתעללויות שעברה מידיהם של הנאצים ימח"ש. עם זאת, דיתה נשארה חלק מהמשפחה המורחבת עד מותה ממחלה בטרם עת, היא נקברה בקרית ארבע. אדי הואיל להשאיל לי לצורך סריקה ותעוד תמונות אישיות שלו ושל יהודית מראשית שנות החמישים. אדי, אמריקאי במוצאו, אמר לי שאת ספרה האוטוביוגרפי של יהודית (באנגלית) הוא כתב יחד איתה.

רשם והביא מובאות נוספות: יוסי עופר

error: Alert: Content selection is disabled!!