רובנה תנועות הנוער הציוניות השומר הצעיר 11א

על הסמינריון מפי חיים גולן בפגישה עימו ביום 20.9.2014

בשנת 1934 נערך בורשה סמינריון כל-ארצי של "השומר הצעיר" שייעודו היה חיזוק אידיאולוגי של התנועה. לאחר מכן הופצו תכניו לקינים השונים ברחבי פולין. בסניף החשוב של רובנה פעלה מחלקה של ההנהגה הראשית ואך טבעי היה שרובנה תהיה בחזית האידיאולוגית. ואכן, הסמינריון שנערך בקן ברובנה (בתמונה) במשך מספר ימים בחודש ינואר 1935 היה חלק מאותה תכנית. מי שהעביר את הסמינריון היה שיקה כהן (בשורה התחתונה שני מימין) שקיבל את הפיקוד על גדוד "אל על" בעיר מזלמן זילברפרב (ליבנה) לפני עלייתו של זה ארצה ב 1936.

ב 1934, יש לזכור, היה העימות הגדול בין בן גוריון לז'בוטינסקי על ההגמוניה בתנועה הציונית. כאשר בן גוריון כבש את הנהגת ההסתדרות הציונית, מי שמלאו עבורו את תפקיד "פלוגות השטח" היו אנשי "השומר הצעיר". הן בן גוריון והן ז'בוטינסקי הופיעו ונאמו בפני קהלים גדולים ברובנה באותה תקופה.

בכלל, אומר חיים, ההשפעות של אלמנטים ארץ-ישראליים על פעילות והווי הקן היו מיידיות וחזקות ביותר. שימעם של שירים חדשים מא"י למשל היה מגיע לקן תוך ימים עד שבועות ספורים ! וכל פעולה בקן היתה נפתחת תמיד בשירה עברית אדירה.

על המשמעות העצומה שייחסו בשומר הצעיר לענידת סמל התנועה על דש הבגד (בצד שמאל ....) מספר חיים את הסיפור הבא: בלבוב, בדרכו לעלייה ארצה, נכנס כמובן למשרדי הנהגת התנועה והראה שם תעודה שהוא רשאי לענוד את הסמל. הוא אמנם קיבלו וענד אותו בגאון על חזהו כשעשה את דרכו על האניה שהביאה אותו לחופי הארץ. לסמל אגב קראו "סימן" ולא סמל !

המצולמים בתמונה:

למטה מימין לשמאל: רחל פישמן (בארץ בקבוץ ניר דוד), שיקה כהן (בארץ בקבוץ שער הגולן), מרים יחיאלי (מקבוצת הבורחים לאוזבקיסטן, בארץ בקבוץ ניר דוד), פסל (חברתה של חנה אירלין) ומאשה כגן. הכורע משמאל לא מזוהה.

מאשה (מרים) כגן, מספר חיים, היתה בחורה מוכשרת מאין כמותה. במפגש של ביאליק עם תלמידי "תרבות" במהלך ביקורו הדרמטי ברובנה באמצע נובמבר 1931 (מפגש שגם חיים השתתף בו !) היא ציטטה בפניו מתוך שירו "אמי זכרונה לברכה" (או שמא "אנחתי"). ביאליק התרגש מאד, קרא לה בו במקום והבטיח לה מלגת לימודים בוילנה. בבוא היום, מאשה אכן עזבה את רובנה לטובת לימודים בוילנה וסיימה בהצטינות את הסמינר למורים. חיים מצטט את שמואל אמרנט, מנהל הסמינר באותם ימים (לחם בשואה כפרטיזן, עלה ארצה) כמי שאמר שמאשה היתה התלמידה הטובה ביותר שלו מאז ומעולם. היא חזרה לרובנה ממש ערב פרוץ מלחמת העולם ובזמן הכיבוש הסובייטי עבדה כמורה בגמנסיה "תרבות". היא היתה מיודדת מאד עם המנהל ד"ר רייס. מאשה שמרה על קשר מכתבים עם חיים (המכתבים אבדו) ממש עד סופה המר.

על ביקורו של ביאליק ברובנה וב"גמנסיה" ראוי לקרוא את תיאורו המפורט של מנחם גלרטר בספרו "הגמנסיה העברית תרבות ברובנה" (ירושלים תשל"ג – 1973) עמ' 156-166.

בשורה השניה מלמטה: מימין זו חנה אירלין, אחריה מרים דרוקר, מקבוצת הבורחים לאוזבקיסטן, לפני אחרונה היא יוכבד (יוכה) מה-יפית אף היא מקבוצת הבורחים לאוזבקיסטן (בארץ יוכבד דבורקין בקבוץ ניר דוד), אחרון הוא פנחס גוז (עלה ארצה). ביניהם מציץ ראשו של יצחק (איציק) שרייבר, מהבורחים לאוזבקיסטן, בארץ בניר דוד ואח"כ בחיפה.

בשורה העליונה מימין לשמאל: הקיצוני עם כובע הברט שמו סשה. הראשון בקבוצה המרכזית הוא מיכאל ליטבק, נמנה על הקבוצה שברחה לאוזבקיסטן ב 1941, לאחר המלחמה הגיע ארצה, היה חבר קבוץ ניר דוד ונהרג בקרב טרגי למרגלות הגלבוע ב 1 באוגוסט 1948. חיים גולן (אחריו בתמונה) אומר כי ליטבק היה אינטלקטואל ואידיאליסט בעל שיעור קומה. (ראו גם דברים לזכרו בספרו של מנחם גלרטר עמ' 205-206). שלישי הוא משה שכינויו "פערד" (סוס) שעלה ארצה והתיישב בכפר מונש. הרביעי (בעל פני ילד) לא זכור בשמו אבל היה בארץ בקבוץ המעפיל. החמישי היה ציר מוכשר אך אינו זכור בשמו. אחד לפני אחרון (עם קרחת) זהו ישק'ה זילברפרב ואחרון בחור (לא זכור בשמו) אף הוא בין הבורחים לאוזבקיסטן אולם נשאר שם לאחר תום המלחמה, בשלב מאוחר של חייו הוא עלה ארצה לקבוץ ניר דוד ושם נפטר.

ראש בודד מעל כולם למעלה (עם צוארון לבן) זהו יוס'ל (זילברשטיין ?).