תחנת וינה אשר טרמון 1א

על "שארית הפליטה" ומבצעי "הבריחה" מפי אשר טרמון

 

מיד עם תום מלחמת העולם, באורח ספונטני, ידע כל חיל יהודי בצבאות "בנות הברית", חיילים ארץ-ישראלים במדי "הבריגדה היהודית" של הצבא הבריטי בתוכם, שייעשו כל שיידרש, ללא קשר לשייכותם הצבאית, למען הצלת "שארית הפליטה". זה החל בחיפוש אישי תזזיתי אחר קרובי משפחה וחברים שאולי נותרו בחיים אבל מהר מאד, כשהתבררה התמונה לאשורה, החיפוש האישי הפך למשימה בעלת אופי לאומי. אל הראשונים הללו הצטרפו עד מהרה גם עשרות שליחי "הגנה" מארץ ישראל במה שהפך עד מהרה למבצעי "הבריחה" הנודעים.

אוסטריה שבמוקד דיוננו כאן "שימשה כארץ המעבר העיקרית שדרכה עברו בשנים 1945 עד 1948 שלאחר השואה, קרוב ל 180 אלף פליטים יהודים – מברית המועצות, מפולין, מרומניה, מהונגריה ומצ'כוסולבקיה – בדרכם למחנות הפליטים באוסטריה ובגרמניה ולנמלי עליה ב' באיטליה ובצרפת". (מתוך "הבריחה" – תנועת הבריחה מאירופה לארץ ישראל 1945-1948", בהוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 75).

ההסטוריון יהודה באואר כותב בספרו "הבריחה" (הוצאת ספרית הפועלים, 1970) בעמ' 159 ש"אוסטריה היתה ארץ מעבר בכל המובנים. בדרך כלל לא שהו שם אנשים תקופות זמן ארוכות כי חיש מהרה הועברו הלאה, לגרמניה או לאיטליה", ובעמ' 166: "גרמניה עשויה היתה לשמש מקלט זמני ליהודים ואילו איטליה היתה נקודת האיסוף העיקרית למשלוחי עליה ב' לארץ ישראל ולשם ביקשה הבריחה להעביר את כל אותם אנשים".

בסדרת פגישות ארוכה (ראשיתה בתחילת שנת 2018) עם אשר (טרמברג) טרמון בביתו בכפר ויתקין, פרש זה בפני את חלקו בפעילות "הבריחה" בלב ליבה של וינה.

אשר נולד ב"איסט-אנד" של לונדון ב 25 בנובמבר 1919. האב, אהרן, יליד צ'נסטוכוב והאם, יטה, ילידת עיירה באזור שדליץ, שתיהן בפולין, הגיעו (כל אחד בפני עצמו) כמהגרים לאנגליה בתחילת המאה העשרים והתיישבו במרכז היהודי הגדול של ה"איסט-אנד". ב"איסט-אנד" הכירו השנים, ב 15 ביולי 1915 נשאו והביאו ארבעה ילדים לעולם.

אשר מספר שההורים דברו ביניהם יידיש והילדים אנגלית. האב ידע היטב "לשון הקודש" והיה כתבן לפרנסתו. אשר התחנך בבית ספר ממלכתי שהלימודים בו מ 9 בבוקר עד 4 אחר הצהרים. מגיל 7 החל לימודים במקביל גם ב"תלמוד תורה". מידי יום ביומו, שעה לאחר שובו מבית הספר, ולאחר שתיית כוס תה כמובן .... היה הולך ל"תלמוד תורה". מנהל המוסד, הרב גולדבלום, היה ציוני מחסידי הרצל ועל כן שפת הלימוד בו היתה עברית ולא יידיש כמקובל. היה זה ה"תלמוד תורה" היחיד מסוגו בכל אנגליה ! רבנות הקהילה כמובן לא ראתה זאת בעין יפה והרב הובא לדין תורה. בדין התורה זכה הרב גולדבלום ! אולם כפו עליו ללמד את העברית המדוברת במבטא אשכנזי ולא ספרדי. בדרשת בר המצווה שלו אשר אמר ששאיפתו להיות חלוץ בארץ ישראל.

באוקטובר 1943, בהיותו בן 24, גויס ל"כוחות המשוריינים" של צבא הוד מלכותה. התפקיד לו יועד היה ביחידת חיל רגלים מתנייעת על גבי משוריינים לאיסוף מידע מעבר לקווי האויב. עבר הכשרה בשימוש במשדר, קריאת מפה, נהיגה וירי אולם במקום להישלח לחזית הפך מדריך לקריאת מפה וטקטיקה והוצב בבסיס בקטריק שבצפון אנגליה. בדצמבר 1944 זומן במפתיע לראיון במשרד לענייני המלחמה בלונדון. הסיבה היתה ככל הנראה ידיעת השפה הגרמנית. אשר אומר שלרמת ידע טובה בה הגיע רק מלימודיו בבית הספר. המייג'ור שישב מולו בחן אותו בגרמנית (גם בגרמנית גותית הקשה במיוחד) ובסוף הראיון שאל אותו אם הוא יודע עוד שפות. אשר ענה שגם עברית ובצניעות מובנת, שגם יידיש .... באותו רגע התברר לאשר שגם המייג'ור הינו יהודי (מזכיר קצת את סיפור "יוסף ואחיו"). אשר הוצא מהיחידה המקורית שלו והוצב ביחידה שמשימתה היתה ד-נאציפיקציה (טהור הנאציזם). בתחילת 1945 קיבל צו על המשך דרכו וממש ביום כניעת גרמניה הנאצית, יחד עם עוד 9000 חיילים, הוא על סיפונה של אניה שעושה דרכה מליברפול ויעדה נפולי. מנפולי הוא ממשיך לרומא ומשם במטוס צבאי לאודינה שבצפון מזרח איטליה. המשימה של יחידתו, לתחקר שבויים גרמנים, נמצאת לא הרחק משם, בקלגנפורט שבדרום אוסטריה.

בקלגנפורט גם היתה הכרותו, לראשונה בחייו, עם משהו ארץ-ישראלי: היתה זו הכרות אקראית ברחובות העיר עם חיילי וחיילות יחידת התחבורה של הצבא הבריטי (לא של "הבריגדה היהודית") ובהם - נהגות האמבולנסים בנות ארץ ישראל. יום אחד, אשר מספר, שעה שישב במשרדו, נכנס איזה אדם שניכר היה שהוא פליט יהודי. אותו אדם רק שאל אותו אם הוא אשר טרמברג ומשאישר את זהותו, מסר לו פתק כתוב עברית, לא אמר מילה נוספת והסתלק. בפתק היתה הנחייה קצרה: "אם וכאשר תגיע לווינה, לך לרחוב פרנקגאסה 2". אשר, כחיל בריטי ודובר עברית, היה ללא ספק "יעד" של "הבריחה" וזה שימח אותו מאד. ברור גם בעליל, שבשלב זה "הבריחה" כבר היתה ארגון חשאי אקטיבי שגייס פעילים באופן פשוט אך יעיל. ואכן, כשהנסיבות הביאוהו לווינה בראשית 1946, שם פעמיו לרחוב פרנקגאסה 2, ומסר את הפתק לארתור בן נתן ....

ב 13 באפריל 1945 נכבשה וינה בידי הצבא האדום וב 27 לחודש הושלם כיבוש המדינה כולה בידי צבאות בנות הברית. אשר קיווה להצבה בווינה ומבוקשו ניתן לו כשמפקדו קיבל העברה לשם ולקח אותו עימו. מרבית האזורים בדרך מקלגנפורט לווינה היו בשליטת הרוסים ומחסומי הדרכים היו תמיד מאויישים ע"י הרוסים. באחד המחסומים הללו, אשר מספר, לאחר שעברו בדיקת מסמכיהם, נתקע להם הקומנדקר ולא התניע. חיל רוסי ידידותי אמר להם להמתין רגע, ניגש לביתן שלו, חזר עם בקבוק וודקה ושפך מתחולתו לתוך הקרבורטור. הקומנדקר התניע מיד ! בכלל, אומר אשר, אלו היו הזמנים (שכידוע, לא ארכו הרבה) שלפני תחילת "המלחמה הקרה" והחיילים הרוסים היו בהחלט ידידותיים עם חיילי צבאות המערב. השליטה בווינה (באותה מתכונת כמו בברלין) עצמה חולקה בין צבאות ארבע בנות הברית כשמרכזה, התחום ב"רינג שטראסה" המפורסם, היה אזור בינלאומי וחופשי יחסית לתנועה. לשם, אומר אשר, כל אחד היה יכול להיכנס ללא חשש מבדיקה או ביקורת ושם אמנם, ברחוב פרנקגאסה מספר 2, בקומה השניה, מוקמו משרדי "הבריחה". מגורי יחידת הצבא הבריטי אליה השתייך אשר היו מאחורי ארמון שנברון הסמוך.

לא היה כל קושי, אשר אומר, לשלב בין חובותיו הצבאיות לפעילותו "בבריחה". בתפקידו הצבאי טיפל בעיקר במסמכים שעברו בין ארבע צבאות בנות הברית ושנגעו בשאלה כיצד להקים את ארגון המשטרה החדש באוסטריה. העבודה לא היתה דורשנית במיוחד, היה לו משרד משלו ולא היה עליו לתת דין וחשבון לממונים עליו. המפקדים היו בד"כ קציני משטרה ולא אנשי צבא כך שהמשמעת אף היא לא היתה מחמירה. וכך, כל יום אחרי שעות העבודה (לא מרובות) היה עושה "סוויטש" ומגיע למשרדי "הבריחה".

גם בית הכנסת הגדול בעיר (היחידי בווינה שנותר בשלמותו עד תום המלחמה) היווה מוקד טבעי למפגש חיילים יהודים, בעיקר בראש השנה ויום כיפור. היה זה מבנה עגול, יוצא דופן מבחינה ארכיטקטונית, שניצב על שפת הנהר ואשר בגלל קרבתו למבני מגורים רבים, לא נהרס. הגרמנים עשו בו שימוש כאורווה בזמן המלחמה וכן גם הצבא האדום, לאחר שחרור העיר.

בחודש מרץ 1946, בהנחיית מפקד התחנה ארתור בן נתן, אשר פתח את המועדון לחיילים היהודים שנועד לתת מענה לצורך ולרצון של חיילים יהודים בני ארבע צבאות "בנות הברית" להיפגש בסביבה יהודית ולהפעיל אותם בצורה מאורגנת. בעיקר נהגו לפקוד את המקום חיילים אמריקאים ובריטים אבל גם רוסים ומעט צרפתים. יש לזכור שזו היתה תקופה קצרה עוד בטרם פרוץ "המלחמה הקרה" וגם החיילים הרוסים נהנו מחופש תנועה כמו עמיתיהם מצבאות המערב. גם אנשי הסיוע של ה"ג'וינט" נהגו לפקוד את המקום. אשר זוכר ארוע דרמטי מסוים כשקצין רוסי צעיר הגיע למועדון וסיפר שקיבל הוראה לחסל את בן נתן ! הוא ביקש מדים חלופיים כדי לערוק ולהגיע לארץ ישראל. מבוקשו ניתן לו והוא אכן עלה ארצה. אחיו של אותו קצין רוסי היה יקותיאל שור, פעיל "הבריחה" בפולין ובארץ בקבוצת כנרת. המועדון מוקם בבניין הקהילה היהודית לשעבר ברחוב שוטנרינג. היה שם אולם מרכזי גדול וממנו יציאות לחדרים קטנים יותר בהם אפשר היה לקיים שיחות פרטיות ככל הנדרש. המועדון הצליח מאד ומשך אליו אנשים רבים. בין היתר, אשר זוכר היטב את מסיבת פורים ב 1946 כשכל יהודי שהיה בווינה רצה להיכנס לחגיגה אבל היות וזה היה מיועד לחיילים והתכולה היתה מוגבלת, נאלצו לדחות רבים שצבאו על הפתח. במקרה נוסף הזכור לו היטב, מספר אשר, פנה אליו במועדון קולונל רוסי ! ובדסקרטיות רבה ביקש ממנו "לארגן" לו ספר לימוד עברית כדי שיוכל ללמד את בנו.

בין הרבים שפקדו את המועדון היה גם לוטננט צבא ארה"ב שלדון קפלן ואיש השריון הבריטי מרק ברסלאו. שלושתם, אומר אשר, שתפו פעולה בצורה הדוקה ביותר. קפלן, בתור קצין אמריקאי, היה יכול להשיג תחבורה (ג'יפ) בכל עת וזה היה חיוני ביותר לכל פעולה. פעולה אחת כזאת היתה כשנתקבלה בקשה מסניף "הבריחה" בוורשה למשדר. בפעולת לילה שהינחה מרק ברסלאו, פשוט הגיעו לנקודה צבאית מסוימת ו"סחבו" משם משדר. פעולה נוספת היתה כשלארתור בן נתן נודע על רופאו האישי של היטלר שהתגורר בעיר. ארתור חשב שישנם אצלו מסמכים חשובים ונתן הוראה לפרוץ לדירתו של הרופא ולהוציאם. ואכן, שלדון, מרק ואשר ביצעו את הפריצה והעבירו לארתור את המסמכים שלקחו מהדירה.

קפלן נשא לאישה את חנה, נהגת אמבולנס ארץ-ישראלית בצבא הבריטי והיא חזרה עימו לארה"ב. ברסלאו, לאחר שהשתחרר משרותו בצבא הבריטי, קיבל את תפקיד מנהל סניף ה"ג'וינט" בווינה ובסופו של דבר עלה ארצה.

על גורלם המתעתע של יהודי "שארית הפליטה" מספר אשר את הסיפור הדרמטי הבא: ערב אחד, לאחר ביקור מהנה בבית האופרה של וינה, הוא פוגש חיל יהודי מהצבא הבריטי והם מחליטים לחזור יחד למתחם המגורים שלהם. בדרכם אומר אותו חיל שהוא צריך לעצור בכתובת כלשהי כדי למסור מכתב. זאת יש לדעת, ששרותי דואר אזרחיים לא היו קיימים בכלל באותה עת (גבולות ארופה בכלל נפתחו לתנועה אזרחית רק כשנה וחצי ויותר לאחר סיום המלחמה) ולהעביר מכתבים שסיפקו מידע לניצולים על גורל משפחותיהם היתה המצווה הגדולה ביותר ! השם על הדלת ביעד המסירה היה "הירש" שזה שם נפוץ ולא מעורר אסוציאציות מיוחדות. הזוג שקיבל את פניהם היה בשנות הארבעים לחייהם והגבר סיפר שזו אשתו השניה וכי אשתו הראשונה נרצחה בדכאו. הוא עצמו שרד את דכאו. מר הירש ניגש אז לשידה ומוציא ממנה אלבום תמונות. באלבום אשר מבחין לפתע בתמונה של ילדה שהוא מזהה מיד כסוזי הירש שהיתה בין ילדי ה"קינדר טרנספורט" שהגיעו לאנגליה במבצע ההצלה הידוע ב 1938 ואשר אשר לקח חלק בטיפול בהם ! גם אחיה של סוזי הירש הגיע לאנגליה עם ה"קינדר טרנספורט" ולאשר היה מידע שהוא משרת עתה בצבא הבריטי בצפון אפריקה. תדהמה היכתה בכל הנוכחים. מאוחר יותר, באמצעות מרכזת הטלפונים הצבאית, אשר יצר קשר עם סוזי הירש והודיע לה שאביה חי.

(במאמר מוסגר ובתמצית הפרטים כדלקמן: ביוני 1940, כצעיר חבר בתנועת "הבונים", בחרה "המועצה הבריטית להכשרה חקלאית עבור נוער פליטים לפלסטינה" באשר לנהל את המרכז בביידאון שליד דבון בדרומה של אנגליה שבו חסו בו 100 ילדים מה"קינדר טרנספורט". מדרישות התפקיד, גם כאן, ידיעת גרמנית ועברית על בוריין. אשר אומר שהכיר אישית כל אחד מהילדים וסוזי הירש ביניהם .... אשר שימש בתפקיד כשישה חודשים עד שנדרש בחזרה ע"י תנועת "הבונים" כדי לנהל מעון לילדים שפונו מלונדון בעקבות ההפצצות הגרמניות).

כמו המועדון היהודי, גם משרדי "הבריחה" ברחוב פרנקגאסה 2, היוו הצלחה גדולה ושם התרכזה כל הפעילות מול הקצינים והחיילים היהודים מצבאות "בנות הברית" אשר שתפו פעולה עם מבצעי "הבריחה". ברח' פרנקגאסה 2 גם היה מרכז הטיפול בעתידם של הפליטים ורבים רבים מהם פקדו את המקום.

מי שהקים במו ידיו את הגוף שטיפל בפליטים היה ברוניסלב (ברוס) טייכהולץ, פליט בן העיר לבוב ופעיל מחתרת בעל אישיות כבירה. החזית הרשמית שלו היתה טיפול בפליטים חולים בבית החולים על שם רוטשילד בעיר ואולם, כולם, חולים כבריאים, עברו בבית החולים שם סופקו להם מצרכים, לבוש ותקציב כספי מה"ג'וינט" ושם גם החל הניהול הלוגיסטי של פעולות "הבריחה" – מי, כמה ולאן. הכל נעשה שם תוך שיתוף פעולה של נציגי כל המפלגות הציוניות, השליחים מהארץ, הג'וינט, קצינים יהודים מצבאות בנות הברית וכו' ומי שניצח על כל הפעילות הזו היה טייכהולץ. ארתור בן נתן, כשליח מ"פלסטינה", מדגיש אשר, לא יכול היה בשום אופן לקבל מעמד כזה. טייכהולץ, מוסיף אשר, היה אדם בעל חמלה ונדיב לב שהיה מוכן לתת לנזקקים את הפרוטה האחרונה שבכיסו. הוא היה חד ופיקח, בעל חוש הומור ואהב לספר סיפורים ....

אשר מספר על הארוע הדרמטי הבא שהיה לו עם טייכהולץ: פעם כשנכנס לבית "הבריחה" בפרנקגאסה 2, ראה את טייכהולץ במרום הקומה השניה. כשטייכהולץ ראה אותו הוא "פתח עליו פה" וצרח עליו שייסתלק מפרנקגאסה ושלעולם לא יראה את פרצופו שם שוב. אשר הנפגע והנדהם עשה כדבריו אולם לאחר מכן התברר לו שהיו אצל טייכהולץ באותה עת קצינים רוסים וטייכהולץ לא רצה שהללו יראו איש הצבא הבריטי במקום ויחששו מריגול. אלה היו הימים הראשונים שבהם כבר הורגשו הניצנים של "המלחמה הקרה" וחייו של אשר עצמו היו יכולים להיות נתונים בסכנה !

ואולם, כמו שכותב יהודה באואר בספרו (בעמ' 157), "ככלות הכל, לא היה טייכהולץ פעיל בריחה רגיל. הוא היה מבוגר יותר, נסיונו רב יותר ומנקודת הראות של הבריחה – פחות מהימן, אף על פי שעד כה הוכיח נאמנותו בכל מצב". באואר קושר כתרים הרבה לראשו של טייכהולץ אבל כותב גם שמרגע הגיעו של ארתור בן נתן כשליח המוסד לווינה (ב 1 בנובמבר 1945), "לא התעורר אף פעם הספק הקל ביותר מיהו מפקד הבריחה וטייכהולץ הפך להיות עכשיו מה שנועד להיות: מורשה לפעולה מיוחדת".

בראיה כוללת, חשובה מאין כמוה התייחסותו של באואר בספרו (עמ' 46-47) להתגייסות המאוחרת של היישוב בא"י למען שארית הפליטה: "יתר על כן, שליחי היישוב נכשלו במפורש בכל הנוגע לתפקידם להגיע לשרידי יהדות מזרח ארופה לאחר השחרור. מאז שחרור וילנה ולובלין ביולי 1944, עברו שנה ושלושה חודשים עד אשר הגיע השליח הארצישראלי הראשון לפולין, בספטמבר 1945".

ב 1952 היגר טייכהולץ לארה"ב, לא עוד ברוניסלב אלא ברוס, הוא קיבל ג'וב ברשת "אורט" ועלה שם מהר מאד בצמרת הניהול. הוא היה גם יזם נדל"ן מצליח, התחתן והקים משפחה. אשר מספר על מפגש מקרי למדי ומרגש במיוחד שהיה לו עם טייכהולץ בניו יורק באמצע שנות השישים. כשליח הסוכנות היהודית שם, הוא הסתקרן יום אחד כשראה מודעה על הרצאה אודות מבצעי "הבריחה" שעמד לשאת ההסטוריון יהודה באואר. כשנוכח בהרצאה התרשם אשר מהיידע המהיימן והמדויק של באואר אודות מבצעי הבריחה" בווינה ופועלו של טייכהולץ (באואר שקד באותם ימים על איסוף החומרים לספרו הנודע). בתום ההרצאה אשר ניגש לבאואר כדי להחליף אתו כמה מילים בנדון ואז באואר אמר לו "הנה לך מספר הטלפון של טייכהולץ, אתה יכול ליצור אתו קשר וגם למסור לו דרישת שלום ממני". אשר אכן נפגש עם טייכהולץ לפגישת רעים מאד נרגשת. טייכהולץ נפטר ב 1993.

במסגרת פעילותו "בבריחה" נפגש אשר תכופות עם שליחים מהארץ ובעקבות זאת היה מקבל הרבה חומרי תעמולה לדואר הצבאי שלו. הקולגות שלו שמו לב לכך אולם "לא עשו מזה עניין", אומר אשר. עם זאת, לאחר כשנה בתפקיד, קיבל העברה לעיר גרץ וייתכן שההעברה היתה למעשה הרחקה ממוקד הפעילות שהבריטים כה תיעבו – החתירה להעלאתם של פליטים יהודים לארץ ישראל בניגוד למדיניות הבריטית המוצהרת. בגרץ, אומר אשר, הוא לא שולב בפעילות "הבריחה" אף שתחנה של "הבריחה" פעלה במקום. לאחר כחצי שנה של שרות בגרץ, השתחרר מהצבא.

ב 13 ביוני 1948 אשר עלה ארצה, שינה את שם משפחתו מטרמברג לטרמון והתיישב בקיבוץ כפר בלום.

מידע-נוסף2

תחנת וינה אשר טרמון 1

אשר (טרמברג) טרמון במדי הצבא הבריטי. הסמל על…

תחנת וינה אשר טרמון 1א

על "שארית הפליטה" ומבצעי "הבריחה" מפי אשר טרמון…
error: Alert: Content selection is disabled!!