תחנת וינה סוניה טור 5א
סוניה טור (שרה יוסילביץ' מהבית), ילידת 1920, על נסיבות חייה שהובילוה לווינה ופעילותה "בבריחה", שיחות עמה בביתה שבפתח תקוה בתחילת 2018.
בת העיירה טלץ שבליטא. במשפחה ארבעה אחים ושתי אחיות. הבכור יליד 1912 ולאחר מכן הפרש של כשנתיים בין איש ואחיו. לאה, אמה של סוניה, מתה לפני המלחמה (נחסכו ממנה זוועות השואה, אומרת סוניה). אביה יהודה נרצח בטלץ. אחיה הבכור אברהם שהיה סוחר עצים, לא גויס מפאת גילו לצבא. הוא נרצח עם גיטה אשתו שהיתה באותה עת בהריון סמוך לטלץ. האח מאיר שהיה בית"רי עלה ארצה ב 1937, הקים משפחה והתגורר בגבעתיים. שני אחים גויסו לצבא האדום ונהרגו במלחמה: חיים לייב נהרג בשלהי המלחמה לאחר שהיחידה שלו כבר חזרה לליטא ! זה קרה בעיר ממל כשהלוחמים נכנסו למרתף בניין כדי להוציא מצרכי מזון שהיו מאוחסנים שם והמבנה הממולכד התפוצץ עליהם. ישראל נהרג כלוחם בצבא האדום באזור אוריול שברוסיה. מותם כשהם אוחזים בנשק, אומרת סוניה, הוא נחמה רגשית גדולה עבורה. האחות רחל נצלה כשברחה מזרחה לרוסיה. לאחר המלחמה עלתה ארצה והקימה כאן את משפחתה.
טלץ היתה כידוע עיר מאד תרבותית, אומרת סוניה. היו שם, חוץ מהגמנסיה הליטאית גם סמינר למורים עברי, סמינר למורות עברי וכן בית ספר עממי וגמנסיה עברית "יבנה" שם היא עצמה השלימה את לימודיה.
בבית, היא אומרת, היה סנטימנט ציוני חזק מאד. ההורים היו חילוניים ולא דברו עברית, האב היה סוחר עצים, אך עם זאת, הבת הגדולה רחל היתה "בשומר הצעיר" והבן מאיר שהיה בית"רי, עלה כאמור ארצה ב 1937.
בימים שלפני המלחמה סוניה היתה אחות מעשית וטכנאית רנטגן בקובנה הבירה. היא הצילה את עצמה כשברחה מהגטו ובאמצעות ניירות מזוייפים הגיעה עד וינה. היעד הראשון שלה במסעה היה ביתה של חברה גויה, הלנה (הלה) סטטקביצ'שוטיה שעבדה כמנקה במכון הרנטגן בו גם סוניה עבדה. עוד קודם לכן היתה הלה מגיעה לגטו וזורקת לה מעבר לגדר מוצרי מזון שונים. היא היתה עוקבת אחרי השומר וכשזה היה מפנה את גבו, היתה זורקת צרור ובורחת. סוניה אומרת שהיא גם יצאה מהגטו בעבר מספר פעמים אבל חזרה למחרת (עד סתיו 1943 היה גטו קובנה עדיין בגדר "גטו פתוח" – י.ע.). בפעם הזאת גמלה בליבה ההחלטה, באחד הבקרים, כשהיא צועדת בקבוצה לעבודות כפיה, מצאה את העיתוי הנכון וברגע של הסחת דעת מצד השומרים, יצאה מהשורה הצועדת על הכביש והתמזגה עם הגויים אשר על המדרכה. הלה חיכתה לה מחוץ לגטו והן שמו פעמיהן לביתה של הלה לא הרחק משם. חברה של סוניה, לייקה זלמנוביץ', נסתה פעם לעשות את אותו תרגיל, סוניה מספרת, אולם היא לא הבחינה בשומר שהיה מאחוריה וכשיצאה מהקבוצה שלף הלה את נשקו וירה בה. להלה היתה "דירת" חדר עלובה במרתף בניין, סוניה אומרת, ושם היא מצאה את מקלטה הראשון. כשהלה היתה יוצאת בבוקר לעבודה, סוניה נשארה בחדר הנעול תוך שהיא צריכה לשמור על דממה מוחלטת. באחד הימים, היא אומרת, התדפקו על הדלת והיא כמובן לא הגיבה. הדפיקות חזרו על עצמן מספר פעמים ואז גם ניסו לפתחה בעזרת מפתח אולם ללא הצלחה. חששה היה שלבסוף מישהו יפרוץ את הדלת ויגלה אותה ! להלה עצמה, סוניה אומרת, היתה ילדה קטנה מחוץ לנישואים והיא מסרה אותה למשמורת אצל חברים בתקופה סוערת זו. לאחר המלחמה היא הוכרה כ"חסידת אומות עולם". סוניה שהתה במקום ימים ספורים ומשם הועברה, בתיווכה של הלה, ובאמצעותו של שמש כנסיה גיבור, לביתו של ה"אפטייקר" (רוקח) בכפר פטרשון, מרחק כרבע שעה נסיעה מקובנה. אותו רוקח היה בקשר עם הכנסיה ועם כומר בשם גוטאוטאס (אף הוא "חסיד אומות עולם") שהיה "מסתובב" בכפרים ומשיג מסמכי זהות של גויים (ובעיקר גויות) שנפטרו על מנת לזייפם עבור יהודים. האנשים הללו, סוניה אומרת, היו מונעים מרגש דתי חזק לכפר על פשעי בני עמם כלפי היהודים. לרוקח היו את כל החומרים הכימיים הדרושים לזיוף המסמכים ובהם חומר למחיקת הכיתוב המקורי. כומר נוסף שאיתו פעל, היה בעל כישרון נדיר לזיוף מסמכים, מוסיפה סוניה, הוא צריך רק היה להביט במסמך המקורי ומיד היה יכול להעתיקו בצורה מושלמת. אצל ה"אפטייקר" סוניה קבלה את מסמכיה המזוייפים שבזכותם כמובן נצלו חייה. לאחר זמן קצר בבית הרוקח הועברה לביתו של רופא כפרי, אשתו ובתם הקטנה, כביכול כמטפלת לילדה, גם כן בכפר פטרשון. בבית הרופא עבדה גם גויה כמנקה במשק הבית. יום אחד, מספרת סוניה, הגויה יצא לחופש אולם למרבה ההפתעה חזרה לאחר זמן קצר תוך שהיא קוראת בהתרגשות "קתרוטה" (קתרין, שמה הגויי השאול של סוניה), אומרים שאת יהודיה !". אשת הרופא ששמעה זאת לא התבלבלה ואמרה "הם בטח מתכוונים אלי, בגלל שיש לי אף מעוקל כמו של יהודיה". הבעיה נפתרה לאותו רגע אבל סוניה ידעה שהיא צריכה להסתלק משם ומיד !
הערה: מכל המתואר כאן, אני אומר לסוניה, אין ספק שמדובר במחתרת אנטי-נאצית שפעלה תוך תאום ושיתוף פעולה של חבריה, וסוניה מוסיפה: אכן, היו אלה אנשי כנסיה בעיקר שרבצו עליהם רגשות אשם קשים בגלל הרצחנות הידועה לשמצה של בני עמם כלפי היהודים ועל כן החליטו לעשות מעשה.
סוניה ידעה היטב שהדרך היחידה להצלתה היא יציאתה לאלתר מליטא והמזל שיחק לידיה שוב ובצורה מפתיעה, וגם כאן להלה רבת התושיה היה תפקיד מכריע. באחת הפעמים שהלה בקרה אותה בכפר, היא ספרה לסוניה אודות פציינט מהרנטגן, מהנדס טוב-מראה וג'נטלמן, אשר שאל את הלה מדוע אינו רואה את סוניה לאחרונה. הלה ענתה לו שסוניה יהודיה ושהיא במסתור והוא ללא היסוס הציע את עזרתו ! הלה ספרה לו שכומר כבר הכין עבורה מסמכים מזויפים ואף צייד אותה בתלושי מזון מזוייפים שהיו הכרחיים להישרדות במצב שכזה. המהנדס סיפר שהוא מארגן קבוצות מתנדבים ליטאים הנשלחים לווינה לצורכי עבודה ברייך. אלה היו בעיקר סטודנטים מהאוניברסיטה של קובנה שרצו להסתלק מליטא כדי לא להיות מגויסים לצבא. הבעיה הראשונה עבור סוניה היתה להגיע לנקודת המפגש של הקבוצה בתחנת הרכבת של קובנה. כדי שלא תזוהה באופן מקרי במקום ההומה אדם, היתה חייבת להשיג לעצמה תלבושת "נכונה", כובע רחב שוליים ומשקפיים. משקפיים כהים לא היו בכלל אופציה כי מראה כזה היה מושך מיד תשומת לב מרובה. הלה, מספרת סוניה, גנבה זוג משקפי ראיה ממגרתו של איזה שהוא רופא במכון הרנטגן (המשקפיים, היא אומרת, היו בעלי עדשות חזקות והיא התקשתה לראות דרכן). המהנדס חיכה לקבוצה בתחנת הרכבת שם היה עליו להסדיר את הצדדים הפורמליים של מעבר כ 20 חברי הקבוצה. סוניה עברה "קלירנס" מצמרר של הגסטאפו. עם הגיען לווינה, קבוצות הליטאים היו מועברות בד"כ למחנה מיוחד המיועד לליטאים בלבד. סוג כזה של מחנה לא היה כמובן בא בחשבון עבור סוניה, שוב מחשש שתזוהה באקראי. באמצעות שוחד צנוע לאחד מאנשי הקבוצה, סידר המהנדס שעם הגיע הקבוצה לווינה, סוניה לא תישלח למחנה אלא לבית מלון מסוים בעיר. המהנדס, אומרת סוניה, היה ללא ספק איש בעל עמדה אך היא אינה זוכרת את שמו. גם מהמלון הזה, היא אומרת, היא היתה צריכה להסתלק במהירות המירבית.
עקב היותה טכנאית רנטגן והדרישה הגדולה לאנשים מוסמכים בתחום בעיתות מלחמה, סוניה לא התקשתה להשיג עבודה. היא פשוט נכנסה לבית חולים ושאלה והתקבלה מיד. בביה"ח "ארבייטר (פועלים) אומפל (נזקקים) שפיטל (בית חולים)", הבוס שלה היה אדם הגון, אומרת היא, ולא נאצי, בסוף המלחמה היא הודתה לו על יחסו והוא שמח לגורלה הטוב. על סיום המלחמה היא שמעה לראשונה כשמישהו עבר במסדרון ופשוט הכריז שהמלחמה נגמרה. סוניה נשארה לגור באותה עת בבית החולים וזכור לה שהבנות נהגו להסתודד מאחורי גבה על כך שהיא "סידרה" אותן בעת המלחמה כשהעמידה פנים של נוצריה.
יום אחד, ככל הזכור לקראת ראש השנה תש"ו (ספטמבר 1945), ראתה מודעה בעיתון על תפילה שתערך בבית הכנסת הגדול של וינה, ה"שטאדטטמפל", ביהכנ"ס היחיד בווינה שנותר שלם בתום המלחמה (בגלל קרבתו היתרה לבניני המגורים שסביבו, לא ניתן היה להציתו בליל הבדולח ....). היא שמה פעמיה לשם. כשהגיעה למקום היא ראתה בחזית בחורים עם טליתות (בשלב זה של השיחה עימי, סוניה לא יכולה לעצור עוד את דמעותיה) אך היא לא מעזה לגשת אליהם מרוב התרגשות. היו שם חיילים מכל צבאות בנות הברית. כשהיא מתקרבת בדחילו ורחימו, היא מזהה חייל בריטי עם סמל פלסטינה על מדיו ואת גב' לויטן, מנהלת הגמנסיה בה למדה בעיר מולדתה ! לויטן (לימים ד"ר לויטן באוניברסיטה בר אילן) מצאה את עצמה עם פרוץ המלחמה מטופלת בשני ילדים קטנים כשבעלה (רב) בשליחות באמריקה לאיסוף תרומות. מסתבר שאותו כומר שסיפק לסוניה את המסמכים המזויפים סייע גם ללויטן בהצלתה. שני ילדיה נרצחו. לויטן הפנתה את סוניה למשרדי "הבריחה" ברחוב פרנקגאסה 2 על מנת לקבל עוד מידע על האפשרויות העומדות בפני הפליטים.
באמצעותו של ארתור בן נתן קבלה סוניה מארגון הג'וינט דירת שני חדרים שהיתה שייכת לרופאה נאצית. הדירה היתה ממוקמת בהוכהאוז (אזור יוקרתי מאד) והיתה מיועדת מלכתחילה ל"פעילות שקטה" של הארגון. הדירה אכן הפכה למקום מפגש קבוע של אנשי "הבריחה", פעיל "ההגנה" התקין טלפון במקום ושיחות שונות בוצעו ממנו, בין היתר גם לפריז לקבלת הנחיות מבצעיות ממפקדת המוסד לעליה ב'. פעם אחת, מספרת סוניה, המרכזנית הצבאית "עלתה" על ארתור כשהוא מדבר עברית בטלפון וסכנה אמיתית היתה להמשך הפעילות שם. ארתור נחלץ מהמצב כשאמר למרכזנית שהוא מדבר "פלסטיניאן אינגליש" ... עד כמה האזור בו שכנה הדירה היה אקסקלוסיבי ניתן ללמוד מהסיפור הבא מפי חברה הקרוב של סוניה, איש "הבריחה" אשר טרמון: פעם אחת כשהגיע למקום וצלצל בפעמון לפתיחת דלת הכניסה לבנין, הופתע לראות, עומד לידו ומבקש להיכנס גם הוא, לא אחר מאשר את מנצח התזמורת הפילהרמונית של וינה באותה עת – יוזף קריפס (אשר, מוזיקאי בעצמו, זיהה אותו כמובן מיד).
סוניה עלתה ארצה עם "סרטיפיקט" שקבלה מאליהו דובקין (ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית) באוגוסט 1946. שנים מספר לאחר קום המדינה ולאחר שהקימה את ביתה ומשפחה בפתח תקוה, קנתה סוניה להלה חברתה ומושיעתה בית בווילנה ...
