תחנת וינה פעילים וארועים מרכזיים 3א
על ברוניסלב (ברוס) טייכהולץ (Bruce Teicholz), לבוב 1914- ניו יורק 1993
אדריכל ההצלה הגדול בווינה. ניצול השואה בן לבוב שהצליח להימלט שוב ושוב מהגורל שהמתין לכל משפחתו הענפה. שימש כפקיד זוטר ביודנראט של לבוב אולם ברגע שנזדמן לו יצא את העיר והצטרף לקבוצת פליטים חמושים שפעלה ביערות הרי הקרפטים. בתחילת 1943 השיג את הגבול להונגריה ופעל בה במחתרת היהודית-פולנית בסיוע לפליטים בלתי ליגאליים. בתקופה הטרגית הקשה שלאחר כניסת הגרמנים להונגריה בחודש מרץ 1944, פעל במחתרת הציונית שעשתה כל שניתן היה להציל יהודים באמצעות תעוד מזויף. מין הידועות היא שבתקופה הזאת פעל טייכהולץ גם תוך שיתוף פעולה עם ראול ולנברג ! לאחר כיבוש בודפשט ע"י הצבא האדום ב 13 בפברואר 1945 עבד תקופת מה כמתורגמן עבור הרוסים וכן עבור הצלב האדום. מי שאיתר את טייכהולץ בבודפשט וגייסו לשורות "הבריחה" היה לוי ארגוב. ארגוב, איש קיבוץ העוגן, הסתנן לשורות הבריגדה היהודית ובבודפשט הוא ניהל הברחות גבול של פעילים ציוניים מפולין אל אוסטריה ואיטליה. בתחילת חודש יולי 1945 הוא שולח את טייכהולץ לווינה לנהל את נקודת "הבריחה" שם. ניהול הנקודה בווינה היה מורכב ובעייתי עקב כך שהשליטה בעיר התחלקה בין ארבע מעצמות הכיבוש וארגוב לא היה שבע רצון מניהולה ע"י יצחק ונגלישבסקי אותו הוא שלח לשם אך חודש ימים קודם לכן (וראו גם סיכום קצר אודות ונגלישבסקי בהמשך). ההיסטוריון יהודה באואר שהכיר היטב את טייכהולץ קושר לו כתרים הרבה בספרו "הבריחה" וכותב (עמ' 154 ואילך): "בלי להרבות בשאלות בדבר מימון או ארגון נסע לווינה (שם איתר את המקומיים) והחל לסייע בידם בטיפול בעוברים שהחלו נעים מן המזרח מערבה. הוא הקים מטה במרכז העיר, סמוך לבנייני העיריה, ברחוב פרנקגאסה. .... והנה הגיעה יום אחד קבוצת אנשים שהיתה גדולה מכדי שאפשר יהיה לאכסנה באותן דרכים שבהן טיפלו בקודמיהם. רעבים וחסרי קורת גג הם הצטופפו בתחנת הרכבת של וינה. ביאושו פנה טייכהולץ לקצין אמריקאי צעיר שגילה אהדה רבה ואחרי התדיינות קצרה הופנה לבית החולים היהודי לשעבר, תרומתה של משפחת רוטשילד משכבר הימים. במבנה ההרוס למחצה שכנו כמה אסירים גרמנים אך טייכהולץ נכנס לשם עם קבוצת העוברים וגם השיג בשבילם צורכי מחיה מהאמריקאים. הוא נתגלה במלוא שעור קומתו".
ב 21 באוגוסט יסד טייכהולץ את "הוועד הבינלאומי למען פליטים ועוברים תושבי מחנות ריכוז לשעבר". זה היה ארגון קיקיוני אומר אשר טרמון אבל טייכהולץ היה זקוק לחזות בינלאומית מוכרת שתאפשר לו חופש פעולה ותמיכה ביוזמותיו. הוא אפילו דאג להדפיס ניר מכתבים מרשים של הארגון כי הוא העריך שזה יעזור לו לקדם את מטרותיו, מוסיף אשר. "בשבועות הראשונים גילה עדיין משרד העקורים של הצבא האמריקאי יחס הססני כלפי טייכהולץ וארגונו ובית החולים ע"ש רוטשילד עוד לא נמסר לידיו סופית" כותב יהודה באואר בספרו, "האמריקים סיפקו אמנם שמיכות וקצת מזון אולם לבסוף השתכנעו שטייכהולץ וארגונו עושים עבודה טובה למדי ובמקום לקבל על עצמם את עול העוברים, הם ביכרו למסור לו את בית החולים והבטיחו להוסיף לספק מזון ותרופות וסיוע נוסף". ב 18 בספטמבר הועבר בית החולים לידי טייכהולץ והשאר כמובן הסטוריה. "טייכהולץ דאג לניקוי בית החולים וסידורו לקליטת מירב האנשים, דאג להסקה, צינורות, סידורי בישול, חלונות ושאר פריטים והשיג את שרותיו של סגל רפואי מקצועי. בהיותו אמן המדיניות הקבוצתית ואדמיניסטרטור מעולה, דאג גם לרשימות כל האנשים שעברו את בית החולים".
תחת ידיו של טייכהולץ הפך בית החולים רוטשילד ("רוטשילד שפיטל" בגרמנית) לתחנת המעבר והסיוע לפליטים העוברים הגדולה בארופה. זרם הפליטים הגדול הגיע לווינה בעיקר מברטיסלבה בירת סלובקיה והיעד הראשון שלהם היה תמיד ביה"ח רוטשילד. הפליטים שהו במקום לתקופת מעבר, שם הם קיבלו סיוע הומניטרי ורפואי חיוני עד שמסדירים יציאתם, מי למחנות העקורים בגרמניה, מי לחופי ההפלגה לארץ ישראל וכו'. התפוסה בזמני השיא בו היתה כ 8000 פליטים בבת אחת, פי כמה וכמה מהתפוסה המלאה של 1000 שוהים. טייכהולץ שהיה אדם קשה עורף גם קנה לעצמו אויבים לא מעטים אולם המינהל היעיל שהנהיג ומסירותו לאין קץ לעבודתו ולשלום הפליטים "שלו" לא אפשרו למתנגדיו לנשלו מתפקידו. היה ברור לכל אומר אשר טרמון כי איש מלבדו לא יכול היה לזכות בהכרה ובשיתוף הפעולה מצד נציגי צבאות הכיבוש ומנהיגים מקומיים שהעריכו את אישיותו והשגיו כמו גם הניצולים והפליטים שחלקו איתו גורל משותף.
ב 1 בנובמבר 1945, משהגיע מהארץ השליח ארתור בן נתן לפקד על "הבריחה" באוסטריה, צומצמו סמכויותיו של טייכהולץ אבל בית החולים "רוטשילד" נותר מרכז פעילותו והוא ניהל אותו ביד רמה. ב 1952 היגר טייכהולץ לארה"ב ומאז הוא נודע בשמו האמריקאי – ברוס (שהחליף את ברוניסלב). בניו יורק הוא מונה לתפקיד מרכזי במערכת החינוך של "אורט", ארגון אותו הוא הכיר היטב כשהמערכת שלו מלאה תפקיד מרכזי בשיקום והכשרה מקצועית של פליטים וניצולי שואה במחנות העקורים. טייכהולץ גם עשה חייל כיזם נדל"ן עצמאי. ב 1953 הוא נישא לאווה ונולדו להם בן – Tom ובת – Debbie (Guedalia). ב 1993 הוא נפטר כאמור בניו יורק.
