תחנת וינה שלמה ואסתר פאר 8א

על מהלך הארועים שהביאו את שלמה ואסתר ממחוזות המוות בריגה לווינה ולארץ ישראל:

לאברהם פאר ולהדסה אשתו היו 14 ילדים ! זו היתה משפחה ציונית בריגה בירת לטביה והזקן דחף את ילדיו לעליה ארצה. שלושה בנים עלו ראשונים ב 1920 בקרוב וב 1922 עלו השאר, כולל ההורים. פאר התיישב ברחוב המשביר (שכונת פלורנטין) בתל אביב והקים מפעל לנעלים ("נעלי פאר"). רק הבן הבכור, גדליה, נשאר מאחור כדי לסייע כלכלית.

סיפורנו מתמקד איפה בגדליה פאר ומשפחתו שנשארו בארופה, בגורלם הפתלתל והטרגי שהביא את השורד היחיד, הבן שלמה, לווינה ולאחר מכן לארץ ישראל. כפי שניתן להתרשם מדמות הסב בתמונה, היתה זו משפחה חרדית. לגדליה פאר (יליד 1888), סוחר עורות בריגה, ולאשתו שפרה לבית שטיין, היו שלושה ילדים – שמואל, שלמה ויהודית. שלמה (יליד 1923) למד בילדותו ב"חדר" ולאחר מכן בביה"ס החרדי "תושיה" בעיר והשפה העברית היתה שגורה היטב בפיו.

לאחר הכיבוש הגרמני את ריגה ביולי1941, מוצאים את עצמם שלמה ובני משפחתו בגטו ריגה הנודע לשמצה (בגטו עצום הממדים נספו בסופו של דבר כ 50 אלף יהודים !). עם חיסולו של הגטו ביולי 1943 מועברים אנשים חיוניים ושלמה ביניהם למחנה קייזרוואלד שנבנה בפאתי העיר לעבודות כפיה שונות. ב 20 ביולי 1944 (הוא בדיוק יום נסיון ההתנקשות המפורסמת בהיטלר), שלמה וחבר נוסף בורחים מהמחנה ! בעת בריחתו, אביו גדליה ואחיו שמואל אף הם במחנה וזו תהיה הפעם האחרונה שהוא יראה אותם בין החיים. שלמה וחברו מוצאים מסתור בבית חרושת לייצור חביות עץ כשהם ספונים בתוך חביות ענקיות ! זקנה מקומית דואגת לקיומם, ולא בשמחה יתרה. למזלם הטוב, שהייתם בתוך החביות נמשכת "רק" שלושה חודשים היות שב 13 באוקטובר נכנס הצבא האדום בשערי ריגה ומשחחרה. אמו ואחותו של שלמה נרצחו בהוצאות להורג הגדולות ביערות בפאתי העיר כבר בדצמבר 1941.

אסתר בת רבקה אסנה לבית ויינברג ורפאל בער, לימים אשתו של שלמה, ילידת 1923, אף היא בת ריגה אולם מרקע משפחתי שונה. אביה רפאל (יליד 1887) היה פחח ואמה רבקה אסנה (ילידת 1890), תופרת. אסתר גדלה בדובולטי, עיירת הקייט הנודעת לחוף מפרץ ריגה, שם להורי אביה היה פנסיון אורחים (ראו תמונה מס' 1). הבית היה "בונדיסטי" באופיו, כלומר לא ציוני. בילדותה למדה אסתר בבי"ס גרמני ובנעוריה בגמנסיה העברית בריגה. כמו שלמה, גם היא ידעה היטב עברית. אידה, אחותה הבוגרת (ילידת 1912), עבדה בתקופת הסיפוח הסובייטי של לטביה בתיאטרון היידי בעיר וכך, עם התקרבות כוחות הצבא הגרמני לריגה ביוני 1941, ניתנה לה האפשרות לעלות על רכב רוסי ולהימלט מזרחה לתוככי רוסיה. אידה כבר היתה אז נשואה (לרפאל גולדשמידט) ומטופלת בילד בן 7 (זאב). אסתר הצטרפה אליהם וניצלה עימם. הם העמיקו בנדודיהם מזרחה עד העיר צ'יטה שבסיביר. ההורים המבוגרים שנשארו מאחור נספו, רבקה אסנה באקציה הגדולה בעיר ב 30 בנובמבר 1941 ורפאל באוגוסט 1944, במרוצת נסיגת הגרמנים מלטביה.

לאחר שחרורה של ריגה על ידי הצבא האדום ב 13 באוקטובר 1944 כאמור, חזרו הן שלמה והן אסתר לעיר ואז גם הכירו איש את רעהו. לאסתר לא היתה כל כוונה לעזוב את ריגה אומר יורם בנם, והיא אף נרשמה ללימודים באוניברסיטה ! אולם לאחר שנשאו (ב 24 ביוני 1945) שלמה היה זה שלחץ לעזוב ולעלות לארץ ישראל. החתונה, מוסיף יורם בנם, נערכה בדירה בה התגוררו השניים והיא היתה החתונה היהודית הראשונה ! בריגה שלאחר השואה. מיותר לציין את גודל המעמד וההתרגשות העצומה, כליזמרים שנגנו בחתונה היו לוחמים יהודים (עדיין במדים) מהצבא האדום ! (ראו תמונות מהחתונה בתעוד להלן).

המטרה הראשונה במסלול העליה לארץ ישראל היתה היציאה מריגה. ב 6 ביולי 1945 נחתם במוסקבה הסכם ה"רפטריאציה" בין ממשלות רוסיה ופולין שאפשר לאזרחים פולנים (ויהודים ביניהם) שגלו בברית המועצות בזמן המלחמה לשוב לארצם. בריגה כבר פעלה באותה עת מערכת משומנת שעסקה בהתאמת תעודות של יהודים פולנים שנספו בליטא במהלך השואה לניצולים (כמו אסתר ושלמה) שרצו לצאת מברה"מ ושלא היו זכאים לכך. זה לא היה עניין של מה בכך בראש ובראשונה מפני שהם לא ידעו פולנית .... שמועות שיהודים בעצם מכוונים לפלסטינה ולא לשיבה לפולין כבר נפוצו והסכנה להיחשף במסלול הנסיעה המורכב וליפול בידי כוחות הביטחון הרוסים היתה גדולה. ביומן שכתבה אסתר שנים לאחר מכן היא מספרת בין היתר על תלאות הדרך ועל שוטר קפדן שעצר אותם לביקורת רגע לפני שעלו על הרכבת בקטע המסע האחרון בואכה לודז' בפולין. ההנחיה שהם קבלו עם המסמכים המזוייפים היתה שבמידה ויקלעו למצב כזה עליהם להסביר שהם מבינים פולנית אך לא יודעים לדבר .... ומכל מקום, מטבע זהב ששמר שלמה במעילו כל העת הציל את היום, השוטר הקפדן שחררם והם הגיעו ללודז' בשלום.

לודז' כבר היתה ערוכה היטב באותה עת לקדם את פני הפליטים השבים. תנועות הנוער הציוניות והתנועות הפוליטיות השונות של טרם המלחמה הקימו בעיר מעין קיבוצים כדי לשכן את הפליטים ולכוון אותם להמשך דרכם. קורסים במקצועות שונים התקיימו בעיר כדי לתת לצעירים הכשרה בסיסית. אחרי שהייה של מספר ימים בלודז' "נתנו לנו ניירות של יוונים ונסענו כאילו ליוון" כותבת אסתר בזכרונותיה. "כך הגענו לברטיסלבה שם היה מחנה מעבר גדול לפליטים יהודים ומשם שלחו אותנו לווינה, כל הזמן בתור יוונים". כל הפעילות הלוגיסטית הזו היתה פרי התארגנויות ספונטניות שהיוו את ארגון "הבריחה" בראשיתו.

בחודש אוגוסט 1945 מגיעים השניים לווינה ותחנתם הראשונה (כמו כל הפליטים המגיעים לעיר) היא מחנה המעבר בבית החולים ע"ש רוטשילד. וכותבת אסתר בזכרונותיה: "בחורה ריגאית בשם חנקה גרמן שהיתה אז בארגון הבריחה ברחוב FrankGasse באה להוציא אותנו מהטרנספורט על מנת שנישאר לעבוד שם גם כן. הם היו עוברים תמיד על השמות בטרנספורט לראות אם ישנו מישהו מוכר. אני לא רציתי להישאר שכן וינה היתה אז אזור כיבוש של ארבע המעצמות ואני פחדתי מהרוסים אבל שלמה רצה להישאר ונשארנו". על התקופה שלאחר גיוסם ל"בריחה" כותבת אסתר: "גרנו בחדר גדול, היו שם הרבה מיטות ולזוגות היתה הפרדה מסוימת. היו שם גם כמה חדרונים קטנים וכשהתפנה אחד עברנו לשם. שלמה ניהל את מחנה המעבר באלסרבך ולי הוא אמר ללכת ללמוד באוניברסיטה אבל שוב פחדתי מהרוסים שכן לא היו לי ניירות. את כל הניירות שהיו לנו כשעזבנו את ריגה היינו צריכים להשאיר בלודז', אפילו את הכתובה שלנו השארנו שם".

אחרי שנה וחצי של פעילות אינטנסיבית בארגון, עוזבים אסתר ושלמה את וינה בדרכם לארץ ישראל. ב 14 בינואר 1947 הם עולים על סיפונה של ה"טרנסילבניה" בנמל מרסיי וביום ה 3 בפברואר הם יורדים ממנה בנמל חיפה.

הערות:

"הבחורה הריגאית חנקה גרמן" המוזכרת כאן כמי שגייסה את אסתר ושלמה לארגון "הבריחה" היא חנה גרמן שתמונות מספר שלה ושל בעלה אייזיק (כולל חתונתם בווינה !) מופיעות בתעוד כאן. חנקה "באה להוציא אותנו מהטרנספורט .... הם היו עוברים תמיד על השמות ....". אין כל ספק שנעשה שימוש נרחב ברשימות הפליטים שהגיעו לצומת המרכזי בבית החולים רוטשילד, לא רק כדי לאתר "אנשים מוכרים" כפי שכותבת אסתר ביומנה, ולגייסם לשורות "הבריחה", אלא למטרות רחבות הרבה יותר. מרכזית בחשיבותה היתה תמיד השאיפה לאתר בין הניצולים קרוביהם ומכריהם של ניצולים אחרים ולהפגיש ביניהם. היו עם זאת גם העדפות "לאומיות" בבחירת הניצולים והפליטים המועמדים לעליה לארץ ישראל. אין להתעלם ממרכיב "ההגירה הסלקטיבית" במדיניות שניהלה "הבריחה". כזרוע ביצועית של הנהגת היישוב באמצעות "ההגנה", "הבריחה" נתנה תמיד עדיפות בתור לעליה ארצה לצעירים ולחזקים על פני החולים הכרוניים, הזקנים, הנשים המטופלות בילדים ללא אב וכדומה. גם פליטים וניצולים שכיוונו ליעדי הגירה אחרים מאשר לארץ ישראל, הוזזו לאחורי התור.

על מדיניותה של ישראל הצעירה באשר לניצולי השואה באוסטריה ראו במאמרו של Thomas Albrich

"The Zionist Option: Israel and the Holocaust Survivors in Austria"

בספר "Escape Through Austria, Jewish Refugees and the Austrian Route to Palestine"

בעריכת Thomas Albrich and Ronald W. Zweig

בהוצאת Frank Cass Publishers, London, 2002

"שלמה ניהל את מחנה המעבר באלסרבך". לצד מחנות העקורים המרכזיים באוסטריה, זה שבאתר הנופש הנודע באד-גסטיין (כ 90 ק"מ דרומית לזלצבורג), זה המכונה "פלסטינה החדשה" בזלצבורג ומחנה בתי הדירות בינדרמיכל שבלינץ, היה בית החולים ע"ש רוטשילד בווינה מחנה המעבר המרכזי שדרכו תועלה כל פעילות "הבריחה" באוסטריה. מתוך כלל המחנות ברחבי המדינה, כ 60 שרתו ניצולים ופליטים יהודים ללא ערוב עם אוכלוסיות לאומים אחרים ומהם כתריסר בווינה וסביבותיה. מרבית המחנות הללו היו מחנות ארעי וככאלה ספקו לפליטים שפקדו אותם שרותים ברמה נמוכה מאד והם שהו בהם תקופות זמן קצרות יחסית. רובם המכריע של המחנות הללו היה באזורי הכיבוש האמריקאי והשליטה בהם היתה מלכתחילה בידי הצבא האמריקאי. ואולם, סמכויות הניהול במחנות הועברה בהדרגה לסוכנות האו"ם לענייני הפליטים – אונר"א. עד סוף שנת 1946, עם זאת, הועבר הניהול השוטף במחנות לידי נציגות נבחרת של הפליטים, תושבי המחנות עצמם. את התרחיש הזה נצלה "הבריחה" לצרכיה כאשר מקמה בעמדות המפתח שם אנשים מטעמה והם שניהלו בפועל את המדיניות שלה. באופן הכי בסיסי היתה מדיניות זו כיוון המשך דרכם של הפליטים, מי למחנות הקבע בגרמניה ומי ליעדי ההעפלה הבלתי חוקית באיטליה, ואת המערכת הזאת היו אנשי "הבריחה" חייבים לנהל בתוך המחנות עצמם..

על אחד מהמחנות הללו בווינה, זה שברחוב Alserbachstrasse, היה ממונה שלמה פאר וזאת, ככל הידוע, בנוסף לתפקידו כאיש ניהול הכספים של התחנה. עפ"י הרשומות, מחנה אלסרבך פעל החל מחודש מרץ 1946 ועד יולי 1948 והיה, אם אפשר לכנות זאת כך, מחנה מעבר של קבע ....

בעניין זה, ראו (באותו ספר) במאמרה של Christine Oertel

"Veinna: Gateway to Freedom ? The Bricha and the Rothschild Hospital"

תודות:

בזכות הדחף וההתמדה של שלמה פאר לתעוד הארועים במצלמת ה"דולינה" שנשא עימו כל העת, נשתמרו צילומים לאין ספור מווינה של אותם ימים. אלה הועמדו לרשותי לצורך תעוד ומחקר באדיבותם הרבה של ילדי שלמה ואסתר פאר – אסנת (ע"ש סבתה אסנה) ויורם.