תל אביב קורות משפחה (שחורי) בת העליה השלישית 18ג

ב 1924 הוקמה בתל אביב "אגודת יושבי אהלים וצריפים"

הצורך בכך התעורר כאשר "עיר האהלים" בשטחים הפתוחים שבמרכז העיר, מקום שהיה בית לאין ספור חלוצי העליה השלישית האביונים בראשית דרכם בארץ, עמדה בפני פינוי לטובת פיתוח ובנין. כמו שכבר צוין קודם לכן, מתחם האהלים באזור רחוב בלפור בו התגוררו יהודה וזוסיה, פונה ב 1925 לטובת הקמת בית החולים "הדסה". דיור חלופי עם כן היה צורך השעה.

אריה סוסליק ובנימין אפרתי (שחתימותיהם בתחתית התעודה) ואחרים יזמו את הקמת האגודה כאמור ושטחים שרכשו הסוכנות היהודית ועיריית תל אביב מצפון לשדרות קרן קיימת (בן גוריון דהיום) ועד הירקון, הועמדו למכירה באמצעותה בתנאים נוחים לטובת המפונים. מי שהיו זכאים לכך, יכלו להשתתף בהגרלת המגרשים, ומשזכו, התחייבו להקמת בית, קטן ככל שיהיה, על המגרש תוך שנה אחת.

סעדיה שושני (1889-1971), אשר כלפיו מכוונות מרב טענות "גילוי הדעת" כאן, עלה לא"י ב 1907 והיה מהדמויות ה"בטחוניות" המובילות ביישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. זכויותיו בתחום זה לא יועמו אל מול התנהלותו הראויה לגינוי בתחום המתואר ב"גילוי הדעת". בנוסף להיותו הבעלים של בית הדפוס הנודע ביפו (במקור "דפוס איתין את שושני"), כאמור, היה שושני ממובילי ההתארגנות הבטחונית שכונתה "הקבוצה היפואית". בימים שבין המיצרים, לקראת סופה של מלחמת העולם, כשתושביה היהודים של יפו ותושבי תל אביב חוו לחץ קשה מצד השלטונות, היתה זו "הקבוצה היפואית" אשר בכוח אדם ובמשאבים מצומצמים ביותר עמדה כצוק איתן להגנה על התושבים ורכושם. פעילותה העיקרית של הקבוצה החלה בזמן גרוש יהודי יפו ותל אביב (אפריל 1917) אשר השלטון העות'מני ראה בהם סיכון בטחוני בעת שהצבא הבריטי ריכז את מאמציו לתקיפת גבולות האימפריה מדרום (עזה). לאחר תום המלחמה היו אנשי "הקבוצה היפואית" (שושני, אליהו גולומב ואחרים) לקבוצה הראשונה שממנה התפתח, בממדים גדלים והולכים, ארגון "ההגנה". (עוד על "הקבוצה היפואית", ראו גם בתעוד בפרק "במפנה הימים").

ב 1921 נבחר שושני למועצת עירית תל אביב, תפקיד בו נשא למעלה מארבעים שנה. הוא נמנה על מייסדי "התאחדות בעלי הבתים" ונציגה במועצת העיר. שושני התנגד להענקת זכות בחירה לכלל תושבי תל אביב בטענה שזכות זאת צריכה להישמר לבעלי-בתים משלמי ארנונה בלבד. הוא אף תבע את העיריה בערכאות משפטיות של המנדט הבריטי כדי למנוע את הצבעת חסרי הרכוש. בתביעתו הוא גרס שהפרוש שנתנה העיריה למונח "משלם מיסים" כתנאי המקנה זכות הצבעה בבחירות לעיריה, אינו תקף. ב-30 ביולי 1926 פרסם בית הדין הגבוה לצדק של השלטון המנדטורי החלטה בנוגע לעתירתו של שושני, בשם הסתדרות בעלי הבתים בתל אביב, נגד עירית תל אביב ולפיה המושג "משלם מיסים" מתייחס רק לאלה המשלמים מס בתים (ורקו) ולכן לא ניתן לפרש את המושג "משלם מיסים" לכל תושב המשלם תשלום אחר לעיריה. בית הדין קיבל אמנם את טענתו של שושני אבל צעדיו אלה גרמו לתרעומת קשה נגדו מצד גורמים שונים, על כך שפנה לבתי הדין של שלטונות המנדט ולא לערכאות של הישוב היהודי. מהלכיו אלה פגעו ללא ספק במתיישבים הצעירים, חלוצי העליה השלישית מפוני "עיר האהלים", אשר נלחמו אז בחרוק שיניים להקים לעצמם לראשונה בית קבע.

בעיתון "הארץ" מיום ה 29 ביוני 1926 (חודש ימים בדיוק לפני פרסום פסק הדין כאמור לעיל), בדיווח על ישיבות "אספת הועד הלאומי", נכתב, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, אודות "מעשי הסתדרות בעלי הבתים בתל אביב" כך: בהזדמנות זו מדבר ה' קיש (הוא פרידריך הרמן קיש) במרירות על עמדת בעלי הבתים והמגרשים בתל אביב, במשפט עם עירית תל אביב, שערערה על זכות הבחירה של יהודים, נתינים זרים, לעיריה. יש בזה סכנה לאומית פוליטית גדולה לעם ישראל בארץ ישראל ואין הנואם מוצא מילים חריפות למדי לגנות עמדה זו.

אנו למדים מהדברים הללו, כי החלוצים, חברי "אגודת יושבי אהלים וצריפים", עמדו בפני מכשול נוסף בדרכם למימוש זכויותיהם להקמת בית בא"י, ולא רק מעצם היותם עדיין "חסרי בית". למרבה האירוניה, ומסיבות שונות, האינטרסים של שלטונות המנדט ו"הסתדרות בעלי הבתים" לבלום את יוזמות התיישבות מהסוג המדובר, התאחדו באופן לא-אורתודוכסי באולם בית המשפט.

ובהמשך הדיווח של עיתון "הארץ": דוברים נוספים בסוגיית "חוק הנתינות" היו ד"ר טהון, מרמינסקי ובן גוריון. "האחרון התמרמר גם כן על החוק אבל הוא מעדיף את החשיבות שבנתינות על הקושי שבדבר ודורש פעולה גדולה ורחבה מצד כל החוגים לשם ההתאזרחות. יש צורך גם ביצירת קרן מיוחדת לתכלית זו".

עם התעודה שכאן, מחודש ניסן תרפ"ו (מרץ 1926), השתתפו עם כן האחים שחורי בהגרלה והזכייה אפשרה להם לרכוש מגרש שמיקומו על שפת הירקון ממש (רחוב אוסישקין 30 דהיום), הקצה הנידח ביותר של העיר שאפשר להעלות על הדעת באותם ימים. זוסיה, אגב, מעולם לא התגורר בבית הזה, אלא רק יהודה, ולימים עם אשתו אסתר, בו הם גדלו את שלושת ילדיהם, ובו גם תם מעגל חייהם. מעברו השני (הצפוני) של הירקון התגוררו המוני כפריים ערבים והדיירים היהודים החדשים סבלו לא מעט מ"קבלת הפנים" העוינת שלהם - גנבות, ירי ודומיהם, כבישוב ספר לכל דבר.