ווהלין ברזנה מש' ספוז'ניקוב עדות

פגישות עם בני ברזנה

האחים יוסף (יונק – YONEK) ואריה (לובה – LOWA) ספוז'ניקוב (ספוז'ניק), בביתם בהרצליה במהלך שנת 2014.

מעט על המשפחה

סבם וסבתם של יוסף ואריה מצד ניסן אביהם הם חיים וביילה ספוז'ניק (ראה תמונה). מתי שהוא בתחילת המאה ה 20, חיים נסע לאמריקה והשאיר את אשתו ביילה ואת ניסן הקטן, בנם היחיד, מאחור. הוא חי בבוסטון כ 19 ! שנה (לא ברור מה בדיוק עשה) ואז שב לעיירה. במהלך כל אותן שנים הגיע פעם אחת בלבד לביקור כדי לקחת איתו לאמריקה את אשתו ובנו אבל היא לא רצתה. באותו ביקור, יוסף ואריה מספרים, סבם קנה את תחנת הרוח בביילקה הסמוכה (6-7 ק"מ) לברזנה (מקום שישחק מאוחר יותר תפקיד מכריע בהצלתם !). בעיירה, כל אותן שנים, ביילה ניהלה את חנות העורות שלה, עשתה חייל בעסקיה ולא רצתה בשום אופן להגר לאמריקה. יוסף ואריה מספרים שהיא היתה אשה טובה ונמרצת אשר דיברה רק יידיש. הגויים הרבים שהיו פוקדים את חנותה, נאלצו לשבור את השיניים ולדבר איתה יידיש .... הן חיים והן ביילה נפטרו לפני השואה. הבן ניסן (אביהם של יוסף ואריה) היה סוחר נעליים גדול ומצליח באזור כולו.

מצד אמם ברכה–אלטע, העניינים הרבה יותר מורכבים. אביה של אמם, לייב בייגל הנפח, היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, רודיה, היו לו 16 ילדים ומאשתו השניה, צפורה (אמא של אלטע) 7 ילדים. ניסן ואלטע ושלושת ילדיהם גרו ברחוב קופרניקה. לובה, הבת הבכורה, למדה טרם המלחמה בגמנסיה "תרבות" ברובנה והתגוררה שם בבית מש' יצחק אדלסברג אשר ביתו למדה איתה בכיתה. אריה מספר שכילד, בעת טיול עם כיתת בית ספרו לרובנה, פגש שם את אחותו והיא הצטרפה לטיול. בדרך לביקור בבית החרושת הגדול לבירה של משפחת פיסיוק, לובה יעצה לו להמתין עם עצירת השרותים עד שיגיעו לביהח"ר. לובה היתה בת כיתתה בגמנסיה וחברתה הטובה של יהודית שטריק מבית פיסיוק. לאחר תם לימודיה בגמנסיה התקבלה לובה ללימודי רפואה באוניברסיטה בלבוב. אחותה הצעירה של אלטע, יוכה (יוכבד), גרה ברחוב המקביל ביחד עם צפורה אימן שהתאלמנה. ביחידת מגורים צמודה לזו של יוכה ואמה, התגוררה אחת נוספת של השתיים (בת מאשתו הראשונה של אביהן) פירל וקס (ראה תמונה) ושלש בנותיה. הבת הבכורה, רודיה (ילידת 1917), היתה מבעלה הראשון שנפטר ואילו שתי הבנות הקטנות, לובה (ילידת 1929) ומניה (ילידת 1931) הן מבעלה השני. בעלה זה של פירל, כמו חיים ספוז'ניק לפניו, נסע לאמריקה והשאיר את משפחתו מאחור, אולם שלא כספוז'ניק, הוא לא חזר עוד לעיירה. פירל ושלש בנותיה נספו בשואה.

בברזנה פעל בית חולים אזורי. הוא היה ממוקם בבניין נאה, קרוב לבית הכנסת "בית אברהם". היו בו עשרות מיטות וצוות רפואי ניכר ומנהלו היה ד"ר פובוינסקי, אנטישמי ידוע לשמצה. כשנתיים לפני המלחמה, חוברה ברזנה לרשת החשמל. אוטובוס (של חברת "דראכלר") היה פעם אחת ביום, לקוסטופול השכנה.

בגטו

לובה (LUBA), אחותם הבכורה של יוסף (YONEK) ואריה (LOWA), ילידת 1922, היתה בוגרת הגמנסיה "תרבות" ברובנה, אפשר שבמחזור האחרון טרם פרוץ המלחמה. לאחר סיום לימודיה בגמנסיה ההתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה בלבוב ועברה להתגורר שם (אביה נסע עימה לפני תחילת הלימודים וסידר לה את המגורים). סיימה שנת לימודים אחת והגיעה הביתה לברזנה לחופשה בדיוק עם פרוץ המלחמה ביוני 1941. (הכשרתה זו ברפואה סייעה בידה לאחר בריחתה מהגטו הבוער כשנקבלה לפרטיזנים בתפקיד חובשת).

לובה הושאה ממש עם תחילת הכיבוש הגרמני כי השמועות אמרו שהגרמנים לוקחים את הבנות הלא נשואות לשרותי זנות. בעלה, סאלק לנר, היה פליט מקרקוב שנמלט ממנה עם הכיבוש הגרמני ב 39 והגיע לברזנה. הוא היה מהנדס בניין והיו לו הכישורים, כפי שנראה להלן, שבזכותם הקים מסתור למשפחה ברגעים הקריטיים שלפני האקציה.

בשלב מסוים הבריחו את אריה הקטן מהגטו לביתה של אפקה האיכרה האוקראינית, אלמנתו של מנהל אותה תחנת רוח שסבם קנה בשעתו, בכפר ביילקה הסמוך, כדי להחלים ולהתאושש מהרעב ששרר בגטו אולם אחרי כשבוע ימים אצלה, אריה ביקש לחזור ולהתאחד עם משפחתו ....

כחודש ימים לפני חיסול הגטו, יוסף מספר, המשטרה היהודית קבצה קבוצה גדולה של יהודים שיועדה למשלוח לעבודות כפיה בקוסטופול. כשהוא יצא לשוק ל"חלוקה" של רבע כיכר לחם יבש, תפסו אותו ואת אביו והם שולחו לקוסטופול. הצעידו אותם ברגל ובקוסטופול שוכנו במתחם מגודר באמצע העיר. 300 יהודים יצאו מידי בוקר לעבוד בסבלות והערמת גזעי עצים במנסרה שליד פסי הרכבת. עבדו שם כחודש ימים כשיום אחד ראו "טרנספורט" של יהודי רובנה חולף לידם. היהודים הכלואים בקרונות הרכבת סימנו להם בתנועות ידיים שהם מובלים לשחיטה והחבורה בקוסטופול הבינה אל נכון מה גורל מצפה גם לה. כיוון הנסיעה היה כמובן מערבה. השכם בבוקר, יומיים לפני האקציה, יוסף אומר, דרך פרצה באותה גדר, הוא נמלט וחזר לברזנה. למרבה הטרגדיה, יש לומר, לא היה מוצא טוב ליהודים בכל מקרה ובסופו של דבר האקציה בקוסטופול והאקציה בברזנה התרחשו באותו יום ממש ! ב 25 באוגוסט 1942. אביו שוחרר יום אחד לפניו היות שבגלל מצבו הבריאותי לא היה כשר לעבודה והוא חזר לברזנה גם כן.

את שלושה עשר החודשים תחת הכיבוש הגרמני בעיירה מסכמים האחים ספוז'ניקוב כך: אלו היו חיים ללא תחושות וללא פנטזיות. אפילו על לחם לא חלמו ואף על מים שלא היו. כל הישות כוונה לאיך לשרוד עוד יום אחד. לחיות עוד יום זה היה השג. את המתים סביבם לא ספרו כלל.

היודנרט והמשטרה היהודית

גם עפ"י האחים ובעיקר מובלטים הדברים בספר הזיכרון לעיירה ("עיירתי ברזנה" בעריכת גרץ ביגיל, תל אביב תשי"ד), התנהלות היודנרט והמשטרה היהודית בעיירה בתקופת הכיבוש הגרמני, היתה מחפירה.

להלן מספר מקרים פרטיים:

אלטע ספוז'ניקוב, אמם של לובה, יוסף ואריה, בעדותה כפי שהיא מופיעה בספר הזיכרון לעיירה (עמ' 165-6) מספרת על השוטר איסר גנדלמן ש"תפס את ילדתה של פירל וקס" (אלטע ופירל אחיות מאותו אב, לא מאותה אם) "שהלכה לקטוף עלי סלק והיכה אותה מכות רצח". פירל ושלש בנותיה נספו ! יוסף ואריה אומרים שגנדלמן מילט את עצמו מהעיירה למחנות הפרטיזנים של מדוודב ועבד שם כרועה פרות. כשהם עצמם חברו לפרטיזנים, גנדלמן כבר היה שם לפניהם. לדבריהם, הם שמרו בסוד את עובדת היותו של גנדלמן במשטרה היהודית ומעלליו ובכך למעשה הצילו את חייו. האחים אומרים שאמם שמרה על שתיקה כי לא רצתה לקחת על עצמה הוצאתו הודאית של גנדלמן להורג. לאחר הגיעם לארץ (גם גנדלמן הגיע ארצה), אלטע כבר לא סכרה את פיה וגם עדותה אודותיו הופיעה בספר כאמור. אלטע, אומרים בניה, הוציאה בארץ את כל אשר על ליבה בנושא התנהלות היודנרט והמשטרה היהודית. מתי שהוא בשנות החמישים, מספרים יוסף ואריה, גנדלמן פנה בתחינה לאמא שלהם שתוציא לו מכתב שהוא "היה בסדר" בעיירה בזמן השואה שכן תושבים באזור מגוריו (קרית ביאליק) מתנכלים לו והוא ממש חושש לחייו. יוסף ואריה התנגדו לכך בכל תוקף אולם אלטע חתמה לו, "מתוך רחמים".

גם על השוטר הרצל שרייבר נאמרו דברים קשים, הן ע"י הניצול פייביש אזארוב בעדותו בספר הזיכרון לקהילה (עמ' 159) והן ע"י האחים. הרצל הבריח מתוך הגטו את שני בניו, פייביש, הבכור, ודוד. האם חסיה וכן אחות קטנה כבת 8, נספו. עפ"י עדות יונה בינדר-מריאל ל"יד ושם", "האמא היתה רואת חשבון והיא נתפסה במקלט בחצר בבית ההורים". הבנים נצלו, כאמור, אצל חברים אוקראינים בכפר ביטקוביץ' והרצל עצמו ברח מברזנה ברגע האחרון לפני האקציה והצטרף אליהם. עפ"י עדות אותו בינדר-מריאל ל"יד ושם", "פייביש היה אמור לנסוע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך (הנסיעה בוטלה כי) האניה לא יצאה" והאחים ספוז'ניקוב אומרים כי פייביש היה בחור כארז, אמיץ מאד והוא גויס לפרטיזנים מיד. בשלב מסוים הפרטיזנים פוצלו לשתי יחידות, האחת נשארה ביער בובר (BOBBER), כ 40 ק"מ מברזנה, והשניה נעה לכיוון רובנה, לחטיבה של מדוודב. הרצל ודוד בנו הצעיר נשארו מאחור ואילו פייביש נע עם הכח ונפל בקרב מול הגרמנים ליד רובנה. אף שהאחים ספוז'ניקוב ודוד שרייבר היו בארץ בידידות קרובה, הם לא מסתירים את ביקורתם וביקורתה של אמם ז"ל מהתנהלותו של הרצל אביו במשטרה היהודית בזמן הכיבוש הגרמני.

הבריחה

כשנהייה ברור לכולם שרגע חיסול הגטו מתקרב, סאלק, בעלה הטרי של לובה, בנה מסתור כפול בתוך חלל עליית הגג של ביתם ובית השכנים הצמוד, בית בוז'ייה גלזר האופה. מידותיו בצד שלהם היה שנים וחצי מטר רוחב וארבעה מטר אורך. הכניסה היתה בטיפוס דרך ה"בוידעם", תחילתו נמוכה מקומת אדם ובהמשכו אפשר היה לנוע רק בזחילה. בוז'ייה גלזר, אשתו וילדתם לא החזיקו מעמד בגלל הצפיפות והמחנק, יצאו כבר למחרת ונרצחו בו במקום. מים היו להם בדלי שהעלו למעלה והם הספיקו אך כדי לשרוד. אוכל כמובן לא היה כלל. היו אנשים רבים נוספים במסתור אבל כולם יצאו כי לא החזיקו מעמד ונרצחו. זעקותיהם והיריות נשמעו היטב במסתור. הספוז'ניקובים נשארו לבדם. למסתור המקביל להם מעבר לקיר, אומרים האחים, לא היו מים ודרך חור שיצרו בקיר העבירו למסתתרים שם שוב ושוב מטלית ספוגה מים כדי שיהיה להם משהו להשקיט את הצמא. בסופו של דבר כל המסתתרים במסתור המקביל נתגלו ע"י ילד אוקראיני שטיפס על הגג וזיהה אותם. כולם הוצאו ונרצחו בו במקום. בכלל, אומרים האחים, הרבה ילדי גויים ("שקוצים") השתתפו במצוד הזה אחרי יהודים מסתתרים ואחת המשימות שלהם היתה לטפס על גגות כדי להציץ לתוך עליות הגג. בשלב מסוים גם סאלק שידע גרמנית וחשב שיש לו סיכוי, יצא, אבל תוך דקות הוא חוסל בפתח הבית ממש. לובה רצתה ללכת בעקבותיו ורק נחישות בני המשפחה שהחזיקו בה בכח (יוסף ואריה ממש התיישבו עליה), הצילה את חייה. מי שהיה נחוש ועודד בקריאתו "עוד קצת, עוד קצת", היה האב ניסן. אחיו הרופא של אותו סאלק, אשתו ובנו שהתגוררו בביה"ח שבעיירה, התאבדו יחדיו באמצעות רעל. יוסף ואריה אומרים שראש הגסטפו בברזנה, גינטנר ימ"ש, עבר אישית בין בתי היהודים כדי לשלוף מתמהמהים לאקציה. אחרי חמש יממות, ולאחר שלא נשאר במקום איש מלבדם, יצאו בני המשפחה מהמסתור. היו שם ההורים ניסן וברכה ספוז'ניק, ילדיהם לובה, יוסף ואריה וכן יוכבד (יוכה) אחותה הצעירה של ברכה. היתה זו שעת לילה, שקט מוחלט שרר בעיירה ולא היה שם איש, לא גרמנים, לא אוקראינים ולא יהודים. הדבר הראשון שעשו עם צאתם מהמסתור היה "להתנפל" על חבית המים המעופשים ששימשה בזמנו במאפיה של גלזר ועמדה שם כל אותה עת. החבורה עשתה את דרכה במהירות מהמסתור, דרך השוק ומשאבת המים הידנית (פומפע) שבמרכזו כדי לשתות אבל הילד אריה הפיל קופסת פח לשתיה שנשא איתו והרעש המחריד שזה יצר בתוך השקט המקפיא, רק האיץ את בריחתם מהתופת. משם רצו לעבר הכנסיה שהיתה ממוקמת על שפת הנהר (הסלוצ'). גדר הקיפה את הכנסיה אבל בכוחות שלא ידעו שיש להם, דילגו מעליה. לאחר שאספו את נשימתם והרוו צמאונם במימי הנהר, החליטו ללכת במקביל לו לכיוון הכפר (האוקראיני) ביילקה. היתה שם אותה תחנת רוח ואותה איכרה אלמנה שניסן הכיר וזו היתה תקוותם להצלה ! עשו את דרכם סביב סביב כדי להימנע ככל האפשר מלהיתקל בגויים בדרכם. האיכרה הסכימה לקבלם רק לשלושה ימים מכיוון שלדבריה, המאהב שלה (שהיה אנטישמי) אמור להגיע במועד הזה. האיכרה האמיצה המליצה להם ללכת לבית אחותה (אלמנה אף היא) מרחק לא רב משם והחבורה אכן פנתה לשם אחרי שלושה ימים. האחות מיקמה את המשפחה בעליית בגג של אסם ושם שהו במשך חודש ימים ! יום אחד ההבן של האיכרה הגיע במרוצה ואמר להם שבבית השכן שגם בו הסתתרו שני יהודים, הם נתפסו ומוציאים אותם להורג. יוסף ולובה מספרים שדרך פתח שהציצו דרכו, היו עדים ממש להוצאה להורג (שם היהודים הללו קודעס מברזנה). בן האיכרה אמר להם ללא שהיות שהוא רוצה להבריחם משם. הוא פירק לוחות עץ מקיר האסם מצידו ההפוך למקום ההוצאה להורג דרכו יצאו כולם החוצה. בשדה שליד האסם עבדו חקלאים רכונים על הקרקע. בן האיכרה הזהיר אותם שאיש לא ירים את ראשו ולא יוציא מילה אחרת "דמו בראשו" ומשפחת ספוז'ניקוב עשתה את דרכה בריצה דרך השדה כשהאיכרים הגויים עובדים בו. הם שמו פעמיהם לנהר כדי לחצותו אולם למרבה הטעות הלכו בכיוון ההפוך. מגוי שנקלע בדרכם הבינו שהם הולכים כברת דרך ארוכה נגד הכיוון ושוב, באורח נס, אותו גוי נתן להם הנחיות מדויקות להמשך דרכם. הוא כיוון אותם לגשר על הסלוצ', הנחה אותם לעבור אותו בשורה כשהם "חמושים" במקלות כדי להעמיד פני פרטיזנים, לפנות ימינה לבית הקברות ומשם מיד למעבה היער. וכך אמנם היה. בדרכם ביער חלפו על פני בית בודד, דפקו בדלת כי היו זקוקים נואשות למזון. מישהו פתח ואפילו מבלי להסתכל מי הדופקים, הגישו להם כיכר לחם וכד חלב וסגרו מיד את הדלת. בהמשך נקרו בדרכם שני ילדים קטנים מברזנה. הקטן כבן ארבע והגדול כבן שבע שהתנהג כפרטיזן מנוסה לכל דבר. המשפחה הציעה לשניים להצטרף אליה להמשך מסעם אבל הילד הגדול סרב ואמר שלא טוב להסתובב בקבוצות גדולות. בהמשך נודע לספוז'ניקובים ששני הילדים נרצחו. יוסף ואריה אומרים שהמקרה הזה רדף את אמם כל ימי חייה. מקרה מעורר השתאות היה כשחיפשו את דרכם לעבר מחנות הפרטיזנים ביערות. פגשו בגוי, ביריון בשם לובינקה, שניסן הכירו היטב ואשר נודע לכל כעוכר ישראל. לתדהמתם לא היה גבול כשדוקא לובינקה זה עזר להם בלב שלם.

לשאלתי לגבי תחושותיהם באותם רגעים קשים שבהם חייהם היו תלויים על בלימה, אומרים הם כי אחותם הבכורה לובה היתה מיואשת לחלוטין והיו אלה דוקא הם, שני אחיה הצעירים, שהכניסו אופטימיות למצב העגום. יוכבד (ילידת 1913), אחותה הצעירה של ברכה אמם (ילידת 1902) זרעה אופטימיות  אף היא. האב ניסן (יליד 1898) היה שרוי בדיכאון בגלל חוסר האונים שלו לסייע למשפחתו. עם זאת הוא תפקד היטב ובגלל שהכיר אנשים רבים ממסעות הסחר שלו טרם המלחמה, ידע גם לאן לפנות בעת מנוסתם.

בקרב הפרטיזנים

האב ניסן, לא היה ביחד עם שאר בני המשפחה. למעשה, אומרים יוסף ואריה, כל אחד מבני המשפחה היה במקום אחר, לפי הפונקציה ולפי הגיל. לובה, עקב הכשרתה בלימודי רפואה טרם המלחמה, גויסה מיד כחובשת ובזכותה הסכימו לאסוף גם את אחיה הצעירים (יוסף אז בן 15 ואריה בן 14) עימה. את אריה, נער קטנטן, הרבה פחות מכפי גילו, הפעילו בהעברת ידיעות וכן כרועה לעדר הפרות. האם אלטע גויסה לתפקיד מבשלת. האח יוסף היה לוחם מין השורה בחטיבת מדוודב. יום בהיר אחד פשוט הודיעו להם שאביהם מת, שהוא נפצע ומת מזיהום. עם זאת, התחושה שמלווה אותם תמיד היא שאביהם נרצח ע"י פרטיזנים אשר גם ביניהם לא חסרו עוכרי ישראל. הביאו להם את גופתו עטופה במצנח והם נאבקו קשה לקבור אותו באדמה הקפואה של חורף 1942-43 הקטלני. רגע קשה נוסף חוותה המשפחה בקיץ 1943 כאשר אריה הצעיר ואימו נאלצו להיפרד מיוסף, לובה ויוכה. במעבה היער עולים השניים הראשונים על עגלה רתומה לסוס שתיקח אותם למפקדת כח פיודורוב צ'רניגובסקי ונאלצים לומר דברי פרדה לשלושה שנותרו בכח מדוודב. התחושה המצמררת שאולי לא יתראו עוד היתה קשה. אלטע זכתה להערכה רבה על עבודתה כמבשלת במפקדה הראשית של אוגדת צ'רניגובסקי. "ליוסף היה אינסטינקט בלתי רגיל להתמצאות ביערות" אומר אחיו הצעיר אריה. פעם אחת, דודתם יוכה הלכה לאיבוד. זה היה לאחר פעולה נגד הגרמנים ומפקד הפרטיזנים קוטיקוב הורה לאנשיו להתפזר לכל עבר ולהגיע לאחר מכן לנקודת מפגש, אליה יוכה לא הגיעה. שלושה ימים חיפש אותה יוסף ביערות עד שמצא אותה ! אנקדוטה נוספת קשורה ליוכה: היא היתה הראשונה מבני המשפחה שהשתחררה מיחידת הפרטיזנים בה שרתה. השחרור מצא אותה ברובנה ושם היא הועסקה בעבודה בצרכניה. יום אחד הגיעו לצרכניה שני פרטיזנים והיא מסרה בידם מכתב, אות חיים למשפחתה, עדיין ביערות באזור ברזנה. לא יאומן, אומר אריה, אבל יום אחד הופיעו במחנה שלהם שני רוכבים על סוסים ובידם מכתבה של יוכה אליהם וזה היה עוד טרם הסתיימו הקרבות באזור ! בקרב הפרטיזנים גם קיבלו את שמם ספוז'ניקוב במקום ספוז'ניק. (ספוז'ניק ברוסית פרושו סנדלר וזאת ע"ש אחד מאבות המשפחה שהיה בעסקי עורות מקדמת דנא). בסיום שרותם, באמצעות תעודות הפרטיזנים המשוחררים שנשאו עימם (ראו מצ"ב), נעו בחופשיות שכן בכל מקום התייחסו לתעודות הללו ביראת כבוד.

בחזרה לברזנה אחרי שחרורה

לאחר שחרור אזור ברזנה ע"י הצבא האדום בתחילת 44, ושחרורם שלהם משורות הפרטיזנים, שבו אריה ואמו לעיירתם האהובה. אריה מספר שלאחר שהשתחררו מהפרטיזנים, עמדו הוא ואמו בתחנת הרכבת כשאמו אמרה "אין לאן לנסוע" ועלו, בלית בררה, על הרכבת שיעדה סרני וקוסטופול. הרכבות במסלול זה עשו דרכן מהחזית אל תוככי רוסיה והיו מלאות עד אפס מקום בפליטים וציוד רב שהרוסים הוציאו מהשטחים ששוחררו (הרכבות בכיוון ההפוך נסעו ריקות לחלוטין). הקור היה מזעזע ואריה פרק לוחות עץ מדפנות הקרון כדי להסיק תנור שעמד במרכז הקרון. "היה זועה", אומר אריה, "אבל לפחות היה מה לאכול". בקוסטופול, מספר אריה, זימן להם הגורל פגישה דרמטית, וגם יוצאת דופן. פגשו ברחוב אישה בלונדינית ויפה מברזנה. זו היתה חוה הזונה הידועה מהעיירה, אשר כל מי שכיבד עת עצמו הדיר רגליו מקרבתה. חוה זו התפלאה שבכלל נותר מישהו בחיים מהעיירה והיא ואלטע נפלו זו בזרועות רעותה ! לשאלתי, אומרים האחים, שהזנות היהודית היתה ידועה בעיירה ובין הלקוחות היו גם יהודים. מקוסטופול עשו דרכם רגלית לברזנה (חוה מצאה לה נתיב אלטרנטיבי לאי-שם).

לובה ויוסף, בקייב באותה עת, שם לובה (עתה מגוייסת לצבא האדום) עבדה כאחות בבית חולים אזורי ויוסף עבד במחסן. בתחילת אוקטובר 44, יוסף עזב את קייב והצטרף לאחיו הצעיר ואמו בברזנה. מה שהתגלה לעיניהם היה הרס עצום. הגויים תפסו את מרבית הבתים שהיו שייכים בעבר ליהודים ואת ביתם שלהם, לא הלכו אפילו לראות. הספוז'ניקובים מספרים עוד שאחד לובלינר, היהודי הראשון שהגיע לברזנה אחרי המלחמה, ניסה לתומו לקבל בחזרה את ביתו והרכוש שלו שנתפס ע"י הגויים המקומיים אבל הללו תפסו אותו ותלו אותו. לאחר מכן, משזרם הפליטים החוזרים גבר, הם מוסיפים, "כבר היה להם קשה לשחוט את כולם". האחים מצאו מחסה בבית של יהודים ברחוב הראשי של העיירה שהגויים לא הספיקו לתפוס .... ניסו לברר מה עלה בגורל יהודי העיירה לאחר בריחתם שלהם ממנה אולם האוקראינים מלאו פיהם מים. גם מסמכים עירוניים שונים שהיו יכולים לשפוך אור על ההתרחשויות, נעלמו כולם. שני יהודים שרדו בברזנה את המלחמה. האחת היא רופאת שיניים זקנה שהתחבאה ואיך שהוא נצלה והשני הוא חיים שוחט שלא רצה לעזוב את ברזנה בשום אופן עד סוף ימיו. הם הלכו לקבר האחים שנמצא במקום בו היה לפנים הפארק של ברזנה, בשוליה של העיירה. מה שראו עינייהם היה בור אחד גדול שכוסה ביד אדם וגם עשבים ראשוניים צמחו על אדמתו. כשהגיעו ניצולים נוספים, הקימו מצבה מעץ במקום. סה"כ הם שהו בעיירה תשעה חודשים תמימים במהלכם אריה עבד בחשבונאות בצרכניה (ניהל אותה הניצול, הפרטיזן ו"אדם משכמו ומעלה", פייביש אזארוב) ויוסף בעירייה. ראש העיר הרוסי שניהל את ברזנה בין השנים 39 ו 41 ונמלט עם הכיבוש הגרמני, חזר אף הוא לנהל אותה לאחר שחרורה. עד כמה החיים באותם ימים בשנת 44, כשהמלחמה עדיין בעיצומה, היו מטורפים, מספר אריה עוד: בשלב מסוים, פייביש אזארוב החליט לשלוח אותו לרובנה כדי ללמוד שם בקורס לסטטיסטיקה ! שהניח, יוכל לעזור לקדם את אריה בעבודתו ולסייע בידו במשימות הקשות של פרנסת וקיום המשפחה, וכך היה. אריה, בן 17, יצא לרובנה עם אימו ("היא לא הסכימה בשום אופן להיפרד") והחל בלימודיו. במקביל גם עבד בהוצאת ספרים. רובנה היתה נתונה באותה עת, זאת יש לדעת, אזור מלחמה לכל דבר והגרמנים, אף שכוחותיהם היבשתיים נסוגו משם זה מכבר, המשיכו בהפצצות כבדות של העיר מהאויר. אריה זוכר את הכרוזים שהם השליכו מהאוירונים ובהם הם מודיעים לתושבי העיר שיהפכו את רובנה (הפרוש המילולי של השם הוא מקום שטוח) לרובנה, דהיינו שיישטחו אותה עד עפר. ברובנה גם נפגשו אריה ואימו עם יוכה, דודתו, ששחרורה מיחידת הפרטיזנים בה היא שרתה, מצא אותה ממוקמת בעיר. ליוכה היה ג'וב טוב בצרכניה / מסעדה והיתה לה אספקה נוחה של מזון. יוכה גרה באחד מבתי היהודים הרבים שנותרו ריקים ומיותמים ואריה ואלטע הצטרפו אליה. זה היה בניין בן 3 קומות וגרו בו מספר ניצולים. בין הניצולים הללו, אריה אומר, היתה גם אישה מברזנה שיצאה חיה מתוך בורות ההריגה לאחר שהגרמנים ימ"ש חיסלו את כל תושבי העיירה. היא ספרה שהפשיטו את כולם ערומים, העמידום על שפת הבור הענקי וירו בהם עם מכונת יריה. היא נפלה פנימה וכוסתה בגופות אך לא נפגעה כלל. בלילה, היא ספרה, היא חפרה את דרכה החוצה ונמלטה ובדרך נס קבלה מחסה בבית של גויה. היא היתה כבת 25 באותה עת ברובנה וניכר היה שהיא במצב נפשי קשה, אריה אומר. התקיפות האויריות, הוא מוסיף, היו מתחילות עם ערב ונמשכות עד הבוקר ללא הפסקה ולא היה היכן להסתתר. לילה אחד חטף הבניין פגיעה קשה. אריה ואימו הספיקו להיחלץ בשן ועין ואילו יוכה שלא הספיקה לרדת, נתקעה בקומה העליונה ובנס ניצלה ("היא היתה מפוייחת כולה וכולם צחקו"). אלטע חזרה בעקבות זאת לברזנה והוא נותר ברובנה להשלים את קורס הסטטיסטיקה שערך חודש ימים (תעודה מצורפת !). לעיתים היה מגיע לברזנה כדי להיפגש עם אימו. את הדרך מרובנה לברזנה אפשר היה לעשות בקלות עם כלי רכב צבאיים רוסיים שנעו שם. אריה אומר שהוא חבש את כובע הפרטיזנים שלו ("עם הסרט האדום") ואז עצרו לו ללא היסוס כי התייחסו בכבוד לסמל. ביציאה מרובנה היה גם עוצר ליד מפעל הבירה של פיסיוק וקונה שמרים ("בדוכן קטן ליד המפעל") ומביא לאימו את המצרך המבוקש כדי שתמכור הלאה ויהיה עוד משהו לסייע בפרנסה. בסופו של דבר, לאחר שקיבל את תעודת הגמר מהקורס, נטש את מקום העבודה בהוצאת הספרים ("לעזוב מקום עבודה היה הפרת חוק קשה") והתאחד שוב עם אימו בברזנה.

בברזנה הם גם נפגשו לראשונה עם בן דודם, הניצול, אריה (לייבל) קופליק. גם קופליק ניצל בקרב הפרטיזנים ובתנאים איומים והוא הובא לבית החולים בעיירה לאחר שרגליו קפאו ועמדו לכרות אותן. רק הודות לעוז רוחו וגבורתו ("הוא הלך ממש על הברכיים") הוא סרב לכריתה וניצל.

במקביל, האחות לובה, עם התקדמות החזית מערבה, עברה עם בית החולים בו עבדה בקייב, לגלביצה (גלביץ), הסמוכה לביטום, בשלזיה הדרומית.

סוף (והתחלה חדשה)

שבועות מספר לאחר תם המלחמה בחודש מאי 1945, לאחר שהות של קרוב לשנה בברזנה, ומשהבינו שלא יוכלו להמשיך עוד את חייהם במקום, החליטו יוסף ואריה ואמם להצטרף לאחותם לובה בגלביצה. הוצעה להם שם דירה חלופית באחד מהבתים הרבים שעמדו ריקים לאחר שתושבי האזור הגרמנים גורשו ע"י הצבא האדום המשחרר. המעבר לגלביצה התאפשר כשבתום המלחמה נחתמו הסכמי ה"ריפטריאציה" שהתירו לאזרחים פולנים ששהו ברוסיה במהלך המלחמה לשוב לארצם. הנסיעה לשם היתה ברכבת דרך קטוביץ. לאחר שהות קצרה למדי בגלביצה, משהופיעו במקום שליחי ארגון "הבריחה", החליטה המשפחה לעזוב את פולין ולשים פעמיה ארצה. לובה ששרתה עדיין בחיל הרפואה של הצבא האדום, ערקה, והמשפחה המאוחדת הוברחה לצ'כוסלובקיה (ברטיסלבה) ומשם למחנה העקורים באדגסטאן שבאוסטריה. מבאדגסטאן, בסוף 1946, עשו את דרכם למחנה העקורים שאטו ד-בונף (Beaunef), באחוזה בפאתי בריסל, יוסף ואריה נרשמו ללימודי טקסטיל, במימון ה"ג'וינט", בעיר טורנה (85 ק"מ מבריסל) וחיו שם בתנאי פנימיה כשנתיים, בסופי שבוע היו נוסעים למפגשים עם המשפחה בבריסל. הכשרתם זו היוותה את הבסיס לפועלם ויצירתם בפרק חייהם שלאחר עלייתם ארצה. לובה אחותם נישאה לוילי אורנר אותו הכירה בשאטו ד-בונף ואף בן נולד להם בדצמבר 1947. בסוף 1950 תחילת 1951 עלו ברכה-אלטע ושני בניה, יוסף ואריה, ארצה (תאריך חותמת הכניסה בדרכוניהם הוא מיום 28 בינואר 1951). לובה, בעלה ובנם עלו ארצה עוד קודם לכן אולם לאחר שנים מועטות חזרו לבלגיה ושם הקימו את ביתם, בין היתר, עקב משימותיו הבטחוניות של וילי .יוכה, דודתם של יוסף ואריה, עלתה בעלייה בלתי ליגלית מאיטליה, אניית המעפילים שלה נעצרה ע"י הבריטים ושולחה למחנות המעבר בקפריסין. בקפריסין הכירה את מי שיהיה בעלה, ישראל שטרום, ועימו עלתה ארצה לאחר קום המדינה.

error: Alert: Content selection is disabled!!