מלחמת השחרור קרב קקון 1א

ריכוז עדויות מבצע "כיפה" לכיבוש הכפר קקון

על נסיבות נפילתו בקרב ביום 5.6.1948 של מפקד פלוגה א' בגדוד 31 סיפר לי הקשר שלו אפרים רחמן בפגישה עימו ביום 14.11.2013 בבית הקפה "תולעת ספרים" שבכיכר רבין בתל אביב, אך פגישה אחת מני רבות עימו:

בקקון לאחר הכיבוש, תפסו בדיחי וחייליו עמדות בתעלות הקשר המקוריות שהגנו על הכפר. בהפגזה שהיתה חלק ממתקפת הנגד העירקית בבוקר שלאחר הכיבוש, החברה תפסו מחסות בתעלות הללו. התעלות היו חפורות בשיטת ה"זיג-זג" ואפרים התמקם מרחק "זיג" אחד מבדיחי.

"בחוסר מזל מזעזע" אומר אפרים, פגז שנפל בתוך התעלה ממש, קטל את בדיחי. אפרים עצמו ספג את ההדף העצום ופונה מטושטש לטיפול בריכוז הרפואי החטיבתי בקבוץ המעפיל.

שוחחתי מספר פעמים עם שמואל ("שמוליק") בירגר שהיה לוחם ומפקד בפלוגה א' של יהושע בדיחי. הלה גם פרסם חוברת (בהוצאה עצמית) בשם "יהושע בדיחי ואני", ירושלים, פברואר 2008. לדבריו, הפלוגה של בדיחי שהיתה אמורה להיות פלוגה "רזרבית", נכנסה לקרב לפנות בוקר כשהיה בשיא עוזו. ארבעה לוחמים שהושארו ברתק מאחור (ב"חורשת הזיתים") בזמן בתנועה, נמצאו מאוחר יותר הרוגים. הכח העיקרי עמד במשימתו ותפש עמדות בדרום מערב הכפר. בתשע וחצי בבוקר הכל הסתיים וזמן לא רב לאחר מכן, החלה התקפת הנגד. "בשעות אחר הצהרים", כותב בירגר בעמ' 37 בחוברת שלו, " הפגזים שנפלו באזור הלוחמה שלנו, החלו להתקרב יותר ויותר. בדיחי שראה שהחיילים שלי יושבים בחברותא, פקד עלי לחזור אליהם בדחיפות ולפזרם לאורך המחפורת שממנה היגענו. הלכתי כשמונה צעדים והרמתי רגל אחת בכדי לדלג מעל הדרך הנכנסת לכפר כשפגז נפל מאחורי. הסתכלתי לאחור ונוכחתי מיד לדעת שהפגז נפל ממש במקום שבדיחי שהה". סגנו והקשר שלו (אשר ויימן) שהיו לידו, נפצעו. לשאלתי לגבי התנהלותו של בדיחי בקרב לאחר הכשלונות המרים בשני הקרבות בטירה (ב 14 ו 30 במאי) אומר שמוליק כי בדיחי היה "במיטבו" בקרב בקקון. ב 10 בבוקר למחרת הגיע כח מחליף, ללא נשק כלל, ו"נצטווינו איש איש למסור לידי המחליפים את נשקנו האישי".

הנפגעים הרבים (כ 20 פצועים והרוגים - י.ע.) שספגה הפלוגה (שהיתה, לאמיתו של דבר, הפלוגה המובילה בגדוד) באותו יום ובעיקר מותו של מפקדה שנודע לתהילה, האיצו את ההחלטה לפרוק הגדוד ופיזור לוחמיו בגדודים אחרים של החטיבה. שמוליק שובץ במקום אליו תמיד שאף, בחיל הים.

כמה מילים על התקפת הנגד לאחר כיבוש הכפר קקון ביום 6.6.1948 מנקודת מבטו של עמיצור כהן בעמדת ה"בזות": שתי "בזות" של מסייעת גדוד 31 מוקמו לאחר כיבוש הכפר בפאתיו המזרחיים כדי למנוע אפשרות הגעת כוחות אויב להתקפת נגד. בסמוך להם, בחור רוסי פיקד על כתה של ארבעה בחורים שתפעלה מקלע נגד מטוסים שהוסב לשימוש קרקעי ויועד לקדם את משורייני האויב. זה היה מקלע 20 מ"מ דו-קני שכינויו "פום פום" ואותו בחור רוסי הסליק אותו היטב בין שיחי הצבר והורה לכוח שלו לנצור את האש עד לפקודה מפורשת שלו. ואכן ארבעה משוריינים של "צבא ההצלה" העירקי נעו לעברם כאשר במרחק של כ 100-150 מטר, כשהגיחו משדה הדורה, נתן אותו מפקד את פקודת הפתיחה באש וארבעת המשוריינים הללו חוסלו. עמיצור וחבריו לגדוד 31, בעמדה ליד, חיכו אף הם לפקודת הירי של אותו מפקד רב תושייה וכאשר זו ניתנה, הצטרפו גם הם למכת האש. בלילה הגיעו כוחות עירקים וגררו את המשוריינים הפגועים !

כח חיל המשמר (חי"מ) שהובא לקקון לאחר הכיבוש, קיבל את כלי הנשק של הלוחמים אותם החליף ונכנס לעמדותיהם, ברח עם תחילת מתקפת הנגד העירקית ואף השאיר את נישקו מאחור ....

גדוד 31 סבל נפגעים רבים בקרב על קקון, ביניהם מפקד פלוגה א', יהושע בדיחי, ובמהלך תקופת "ההפוגה הראשונה" (11 יוני עד 9 ביולי 48) הגדוד פורק, בין היתר מכיוון שאיבד רבים מהפלוגה המובילה שלו, ובעיקר, את העומד בראשה. לוחמים רבים מצאו אז עיתוי נח לעזוב כליל את החטיבה ("אלכסנדרוני") ולהצטרף ליחידות שנחשבו אז מובחרות בצהל (כמו גדודו של משה דיין למשל) שזה אך הוקם. לאחר פרוקו של הגדוד צורף עמיצור לגדוד הסיוע החטיבתי, 34, ולאחר פרוקו של זה, לגדוד 32.

עם לוחם פלוגה א' של גדוד 32, יום טוב מוטולה, נפגשתי פעמים אין ספור בביתו שבגבעתיים. על חלקו בקרב סיפר לי כך: מפקד הפלוגה היה, ככל הזכור לו, חיים מילר (רם רון שפיקד על הפלוגה בקרב העקוב מדם בלטרון עשרה ימים קודם לכן, לא חזר עוד לתפקידו). הסמ"פ היה יצחק מודעי והמ"מ ראובן ספירשטיין. היעד של הכח של יום טוב היה "בית דו קומתי ליד הבאר". הפלוגה לקחה חלק בשלב ההסתערות לתוך תעלות הקשר שהקיפו את הכפר. מודעי אמר לזרוק מתוך התעלות את גופות המגינים הערבים והחברה קשרו אותן בכבלים וגררו אותן החוצה. התעלות היו מחסה חיוני מול ההפגזות שספגו בהתקפות הנגד. העבירו את הלילה באותו מבנה. לכח לא היו נפגעים.

עם לוחם פלוגה ג' של גדוד 32, פנחס גולני, נפגשתי בביתו שבחיפה ביום 3.5.2014. גולני נפצע בקרב בקקון.

גולני, יליד הרצליה, היה תלמיד כיתה י"ב בגמנסיה "הרצליה" בתל אביב כשפרצה המלחמה. כבר במהלך לימודיו היה מגויס לחי"ש הרצליה ובמסגרת זו עברו הנערים אימוני נשק וירי על חוף הים בהרצליה, ליד "בית החרושת לספירט" שהיה מבנה של "ההגנה". מיד עם סיום הבחינות בגמנסיה, ב 20 באפריל, גויסו כל תלמידי הכיתה. מי שהיו ב"נוער העובד" גויסו לפלמ"ח ומי שהיו בחי"ש (כמוהו) גויסו לגדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני". הקליטה התבצעה במחנה "שרונה" הבריטי לשעבר בתל אביב. משם הועברו למחנה 22 שליד כפר יונה ושובצו לפלוגה של גרשון לנדמן (יובל) ההרצליאני ולמחלקתו של אברהם מיכרובסקי הרענני. יום הקמת המדינה (14 במאי) תפס אותם בפעילות מבצעית בכפר יעב"ץ. משם חזרו לעוד מספר ימי אימונים במחנה 22 (יחידה של הלח"י החליפה אותם בכפר יעב"ץ) כאשר ב 24 למאי העלו אותם על אוטובוסים שיעדם כינוס בקבוץ חולדה והקרב בלטרון. למזלה הטוב, פלוגה ג' היתה ברזרבה ולא הוכנסה כלל למערכה שבה נטלו חלק פלוגה א' (של רם רון) ופלוגה ב' (של אשר לוי). פלוגה ב' כידוע הוכחדה כולה בקרב הטרגי.

המערכה הבאה שאליה נשלחה הפלוגה היתה כיבוש הכפר קקון. התנועה הרגלית אל היעד היתה בלילה. המשימה של הפלוגה בפיקוד גרשון לנדמן והמחלקה שלו (מח' 3) בפיקוד מיכרובסקי היתה לכבוש את חלקו הדרומי של הכפר. גולני היה רגם וחברו הטוב צביק'ה קיפניס, מספר 2 שלו. עם הינתן פקודת ההסתערות, קיפניס חטף כדור בכובע הפלדה, אך לא נפגע. גולני חטף כדור בסנטר ובכף היד שתמכה בו והקליע נשאר תקוע בגרון ! הסמ"פ (בחור מרשפון, לא זכור בשמו) הורה לו להישאר מאחור בעת ההסתערות והוא חולץ רק מאוחר יותר כשהרץ הפלוגתי נתקל בו במקרה. הועבר לעזרה ראשונה ומיון בקבוץ המעפיל ולאחר מכן לביה"ח בילינסון. לאחר החלמתו מהפציעה, שובץ בחי"מ.

כחודש ימים לאחר הקרב בקקון, הוכחדה מחלקתו כליל בקרב בקולה ("מבצע דני"). לפני ההלוויה, גולני אומר, הוא הובא לבית הקברות כדי לסייע בזיהוי חבריו והמראות היו נוראים. גופות החללים עברו התעללות קשה בידי חיילי הליגיון ולאחר מכן נשארו זרוקות בשטח עוד שלושה ימים. ההלוויה למעשה התקיימה בחיפזון, טרם הגעת המשפחות לבית הקברות, "כדי שלא ייחשפו למראות הזוועה". בין הנופלים בקרב, חברו הטוב צביק'ה קיפניס והמ"מ אברהם מיכרובסקי. גולני דיבר עם שניים מהשלושה שניצלו בקרב, יהודה פריד והחובש דוד וייס ולדבריהם, האזור כולו היה נתון תחת ערפל כבד כשנפתחה התקפת הנגד על המשלט. עם שחר, כשהערפל החל מתפוגג, משורייני הליגיון "היו ממש עליהם". פריד ווייס ניצלו כשהשליכו רימונים על הכח התוקף והצליחו לברוח בחסותם. לוחם שלישי שניצל היה חתוכה התימני הזכור לטוב.

אביגדור שמואלביץ' (שלו), לוחם בפלוגה ג' ("הדתית") של גדוד 33 שנפצע בקרב מוסיף כי התקפת הנגד העירקית הכבדה היא שגרמה למרבית הנפגעים לכוחותינו. בקרב עצמו, בגזרה שלהם, היתה זו פלוגה א' (של גדוד 33) שעשתה את ה"עבודה השחורה" ואילו פלוגתו נכנסה לכפר דרך הפרצה שפלוגה א' יצרה. לפנות בוקר, לאחר הכיבוש, שכבו לנוח בפאתי הכפר כשהחלה הפגזה מסיבית. מישהו הציע להיכנס ולתפוס מחסה בבית אבן שנראה מסיבי. באותו זמן החלה התקפת הנגד העירקית בה לקחו חלק 4 משוריינים ושני מטוסים. אביגדור ה"ברניסט" יצא החוצה מהמבנה ביחד עם חברו מרדכי פריד כדי לירות במטוסים התוקפים עפ"י התרגולת. היו אלה שני מטוסי דקוטה ותוך שפריד אוחז בדורגל המקלע, אביגדור פתח באש לעבר המטוסים. האש כמובן לא היתה יעילה דיה אבל פגז שנחת בסמוך אליהם, כמעט קיפח את חייהם. אביגדור "חטף" רסיס גדול בחזהו שלמרבה המזל לא חדר אלא "רק" היכה בו בעצמה. פריד לא נפגע. המ"כ משה מנהיים (שלאחר מכן יצא לקורס קצינים) מיהר לקרוע לו את החולצה ולחשוף את הפציעה והוא פונה ביעילות ובמהירות על ג'יפ למרפאה הקדמית בקבוץ המעפיל. גם בדרך מקקון למעפיל עדיין חטפו אש. מאוחר יותר פונה לביה"ח החטיבתי במחנה "דורה" שליד נתניה.

לשאלתי לגבי שדרת הפיקוד של הפלוגה אומר אביגדור, כי המ"מ שלו היה ככל הזכור סול בסקין והמ"פ זיגו וקסלר.

מידע זה ומידע רב ערך נוסף אודות פלוגה ג' מסר לי אביגדור בסדרת פגישות עימו בביתו שפתח תקוה במהלך שנת 2013 ו 2014.

אברהם רווח, איש מחלקת מקלעי ה"בזה" בפלוגה המסייעת של גדוד 33, סיפר לי על חלקו בקרב זה ואחרים בפגישות רבות עימו במהלך שנת 2013 ו 2014. המקלעים טווחו מבעוד מועד והיה איתם בחור אחד (לא זכור בשמו) שהיה מומחה ל"בזות" והוא שביצע את הטיווח בצורה מקצועית ביותר. אברהם עצמו היה מס' 3 והיתה עבודה קדחתנית לטעון כל הזמן את סרטי הפעולה היות שהיה ירי מסיבי ודרישה בלתי פוסקת לתחמושת. אברהם מציין באופן מיוחד חימוש עם סימון האות Z על הכרכוב, ציון לעצמה מוגברת. לדבריו, ל"בזות" חלק ארי בהצלחת הקרב כולו "ומרבית הנפגעים בקרב העירקים היו מאש של המסייעת". גם המרגמות 81 מ"מ ספקו אש יעילה לכפר. יצחק (איציק) גלוזמן היה מ"מ המקבי"ם ויהודה רודלביץ' מ"מ המרגמות. בשלב הפריצה לכפר, נתנה להם פקודת הפסקת אש. החברה קיפלו את הציוד, ירדו למדרון אחורי והועלו על משוריין שלקח אותם אל תוך הכפר ממש. קבלו הנחיות לרדת מהמשוריין ולהתמקם בעמדות. אברהם ירד ראשון ומשה קסטל שירד אחריו קיבל כדור ישר בחזה. יעקב (יענקל'ה) הדרי חבש אותו והניחו בצד. יותר מאוחר קסטל פונה לקבוץ המעפיל ולביה"ח בילינסון ושרד. אברהם אומר שהדרי היה לוחם נועז והוא נהרג כחודש ימים לאחר מכן בדיר טאריף במבצע "דני". הוא התרומם לצפות עם משקפת וחטף כדור ישר בראש. אחרי שהציבו את ה"בזות" בעמדות כאמור (המשוריין כמעט ברח להם עם הציוד), התחילה התקפת נגד אוירית של שתי "דקוטות". החוליה של מרדכי וארון, אברהם שובי ואברהם רווח יצאה מהעמדה כדי להציב את ה"בזה" בכינון אנטי אוירי. הירי לא עלה יפה והם חזרו לעמדה כאשר שניות לאחר מכן נפל פגז בדיוק בנקודה ממנה ירו קודם לכן. אברהם זוכר היטב גם את הצוות שהפעיל שני מקלעי 20 מ"מ ("פומפומים") שביצע עבודה מעולה. הצוות בן ארבעה אנשים סחב את הכלים בריצה אל העמדות. אף כי הקנה שלו ארוך במיוחד ומחובר אליו "תוף פעולה" גדול, ה"פומפום" אינו כלי כבד. אברהם ראה שני משוריינים של "צבא ההצלה" העירקי מופיעים מולם להתקפת נגד. ליתרונם של מפעילי ה"פומפומים", היתה מסילת מברזל שהפרידה בין הכוחות כך שהמשוריינים היו צריכים להתרומם כדי לחצות אותה ואז היו בולטים וחשופים לאש המקלעים שלנו. העירקים, אברהם אומר, רצו בכל מאודם לכבוש בחזרה את קקון. אברהם מציין לטובה את פעולתו של האפסנאי הפלוגתי אלי יוגל. ביום הקרב היה חום קשה מנשוא והמים שהיו ברשותם אזלו מזמן. אלי חיכה לחברה אחרי הקרב עם שתיה וסנדביצ'ים כשהיו זקוקים לזה יותר מכל.

הערה על הנצחת הקרב:

למרבה הצער (והבושה), באנדרטה לזכר הנופלים בקקון שהוקמה ע"י עמותת חטיבת אלכסנדרוני, אין אזכור כלל להשתתפותו של גדוד 31 בקרב. גם בסרט התיעודי שהפיקה העמותה אודות הקרב, לא מצויין ולו פעם אחת חלקו של גדוד 31. הגדוד שספג אבדות ונפגעים רבים בקרב הושמט לחלוטין מהזיכרון.

וכמו במקרה של האנדרטה לזכר נופלי החטיבה בקרב עיראק אל מנשיה (בקרית גת), אי אפשר שלא לייחס זאת לשיקולים מניפולטיביים של האחראים להנצחה.