1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 15א

תמלול המכתב

יקירי

קיבלתי מכתב מקרוצ'ה וגם כתבתי להם מכתב ומקווה אני שמעכשיו כבר אכתוב בכל שבוע ושבוע. את המכתב אני שולח לכם. אבא כותב שראזא (= הסוסה ?) חבלה (= נחבלה) מהשריפה בקאפוסט, לא נעים מובן אבל לא נורא. שלשום פגשתי ברחוב את ביחובסקי (רחל יודעת), הוא התפלא מאד מזה שמצאני פה: "איך מישיבה לגמנסיה, לא חיכיתי שאתה תעשה זה (= זאת), איך זה לא חסת על הוריך ? אוי לעינים שבככה ראוך ! נפסקה שלשלת התורה ! חבל, חבל, לכה"פ (= לכל הפחות) האם מתפלל אתה בכל יום, הלא קרקפתא דלא מנחי תפילין (= ראש שאינו מניח תפילין, ולפי ההלכה – פושע !) .... וכך הלאה. אצל ליפשיץ ווילנסקי הוא ג"כ (= גם כן) היה וחיפש אצלם את התפילין והארבע-כנפות (= ציצית) ובכלל, קצת הפחיד אותנו כי הוא הלא יכול לכתוב גם הביתה אודות אדיקותנו. מה שלומכם ? כתבו, שלכם זלמן.

מחר אצלנו חג הפרחים, נשמח קצת.

הערות

"קרוצ'ה", בית משפחת לנדרס בבלארוס.

"קאפוסט" עיירה בבלארוס במחוז ויטבסק, בין היתר, עיירת הולדתו של ידיד המשפחה דוד רמז.

"פגשתי ברחוב את ביחובסקי", הוא רב חב"ד חיים אליעזר ביחובסקי מקאפוסט אשר נחרד מ"התפקרותו" של זלמן יצחק: "איך מישיבה לגמנסיה .... אוי לעינים שבככה ראוך ! נפסקה שלשלת התורה !". נראה שזלמן יצחק לא ממש מתרשם מתוכחתו הטרחנית של הרב ואף חש גאווה על המעמד העצמאי החדש שרכש לו בא"י. "אצל ליפשיץ ווילנסקי הוא גם כן היה וחיפש אצלם את התפילין והארבע-כנפות". חיים ליפשיץ ושמואל וילנסקי, חבריו של זלמן יצחק עוד מרוסיה, עלו אף הם ארצה כדי ללמוד בגמנסיה, וכמוהו, היו גם הם מטרה לחקירותיו של הרב. (ניחא, אומר בליבו זלמן יצחק מן הסתם) "מחר אצלנו חג הפרחים, נשמח קצת". חג הפרחים הוא חג הביכורים (שבועות) שמסורתו זה אך חודשה בארץ ישראל. בתל אביב הוא  נחוג לראשונה שנתיים קודם לכן וברוב הדר !

הערה לגבי יוסף חיים ברנר והגימנסיה בספרו "מהתחלה"

בהווי ה"סטודנטיאלי" של הצעירים הללו, בין כותלי הגמנסיה עצמה כמו גם במעונותיהם לאחר שעות הלימודים, עוסק ספרו הקצר והיפה של יוסף חיים ברנר "מהתחלה". זוהי יצירתו האחרונה של ברנר, היא נמצאה בעזבונו והתפרסמה לאחר מותו (הרצחו) ב 1921. ברנר כידוע לימד ספרות בגימנסיה ערב פרוץ מלחמת העולם ונוכחותו שם לוותה בשערוריה רבתי עקב החשש (לא בלתי סביר) של ההנהלה שברנר יסית בשעוריו כנגד הדת.

כפי שכבר תואר קודם לכן בדיונינו, מרבית התלמידים בגימנסיה בימים של טרום מלחמת העולם היו נתינים זרים (וביניהם רוב מכריע לנתיני האימפריה הרוסית) שעלו בגפם ארצה וכך מרכז חייהם היה באותם מעונות ("פנסיונים" בלשון הזמן) דלים בהם מתקבצים אחדים מהם או יותר. וכותב ברנר כך: "בעלי הפנסיון הנם איש ואשה באים בימים וחשוכי בנים. הבית הוא בן שתי קומות, והפנסיון הפרטי, לתלמידים שאין להם הורים בעיר, הוא למעלה, בדירה עשויה קינים-קינים .... נחמה ליטאית (מקום הולדתה) היא הפנסיונרית היחידה בין כל הפנסיונרים, משכנה הוא בחדר קטנטן שעל יד הפרוזדור, ושחלונו היחיד נשאר פתוח גם בלילות .... נחמה אוהבת שיהא אויר בחדרה". גם העגה הייחודית שסגלו לעצמם התלמידים הללו, מרביתם כאמור נתיני האימפריה הרוסית, מקבלת בספר את מלוא תשומת הלב ובהומור הברנרי העוקצני הטיפוסי: (כך וכך) "בילבל דרורי בדקלום רוסי-ערבי והיה דומה לגרוזיני או ארמני קטן שנשבה בין עם אחר".

עם גירוש יהודי יפו ותל אביב באפריל 1917 יצאו תלמידי הגימנסיה וחלק ממוריה (וברנר ביניהם) ל"גלות" במושבה הקטנה שפיה שליד זיכרון יעקב. למרות השבר העמוק המשיכו המורים והתלמידים בשגרת חייהם - למדו בטבע, עבדו אצל האיכרים ואף עסקו בפעילות תרבותית, עד לסיום המלחמה. על מקורות ההשראה לספרו (בין אם אלה אמיתיים או אמיתיים בחלקם) והקשר שלהם לגרוש כתב ברנר כך: "בקרן זוית של בית עזוב והרוס, מחמת הגרוש, בתוך גל של שמות קרועים, מצאתי את הרשימות הבלטריסיות-הפיליטוניות האלה, בלי חותמת שם – רשימות הנותנות לנו, כמדומה, דמות-מה מחיי ילדינו מגיל ידוע, שנה-שנתיים לפני החורבן העולמי, בימים כתיקונם".

והערה נוספת לגבי  הרב חיים אליעזר ביחובסקי אשר המפגש האקראי עמו ברחובות העיר עומד במרכזו של המכתב, הוא אותו "ביכובסקי" עליו מלגלג פרופ. מאיר בלבן, חלוץ המחקר ההיסטורי המודרני אודות יהדות פולין, בספרו (1934) "לתולדות התנועה הפראנקית" (= חסידי יעקב פרנק, ממשיך דרכו של שבתי צבי): בספרו "גנזי נסתרות" (1921), "הקים (ביכובסקי) את הבנין הדמיוני או הזיופי שלו" ליצירת המיתוס שכביכול לקח ר' ישראל הבעש"ט חלק בקבוצה שלימדה סנגוריה על היהודים בוויכוח (עלילת הדם !) ה"לבובי" בשנת 1759 כנגד נציגי הפרנקיסטים העומדים להמיר דתם לנצרות.