1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 20ב
תמלול המכתב
י' תמוז תרע"ח (= 20 ביוני 1918)
אבא, אני נשארתי חייב להאדון סקלוט (= שלמה סקלוט) עפ"י שט"ח (= שטר חוב) משנת תרע"ו, כ"ח כסלו (= 5 בדצמבר 1915), סך מאה שמונים ושנים פרנק וחצי (182.5). אני לא יכולתי לשלם לו את זה ולכן אני מבקשך שתשלם אתה בעדי אם לא אשוב מהדרך שאני הולך בה.
בנך, זלמן-יצחק לנדרס
הערות לטקסט
לעניין חובו של זלמן יצחק "להאדון סקלוט" (שווה הערך שלו הוא כ 7 לי"ש) בגין תשלום שכר דירה שלא יכול היה לעמוד בו: חוב זה נשאר כשהיה באותו "שטר חוב" שחתם עליו, בערבות הגמנסיה, כשנתיים וחצי קודם לכן וזה מלמדנו, כי למעשה, במהלך המלחמה כולה, היה זלמן יצחק לחסר כתובת קבועה. בחלק מהזמן נתנה הנהלת הגמנסיה לו ולשכמותו, תלמידי חו"ל שנותקו ממשפחותיהם וממקורות הסיוע הכספי שלהם והפכו למעשה לחסרי כל, מחסה בין כתליה. ומכל מקום, הלא בחודש אפריל 1917, גורשו מתל אביב כל תושביה, עד האחרון שבהם. אורית ברקאי בר-שירה במאמרה אודות הגמנסיה, מציינת (בעמ' 39) כי, להלכה, "הלימודים בגמנסיה לא פסקו במהלך המלחמה". ואולם, האנרכיה ואי הוודאות ששררה בכל, גרושם מהארץ של אזרחי מדינות אויב, תלמידים ומורים כאחד, וגיוסם של תלמידי הכיתות הגבוהות שבחרו להתעת'מן, מאידך, כל אלה הפכו את האפשרות ללימוד ראוי לבלתי ישימה בעליל. אפשר שכך גם הסתייע שיכון התלמידים הללו בין כתליה, שהרי "פנסיון ששרת את התלמידים הבודדים פעל בגמנסיה וגם מטבח היה בו", ללא קשר למלחמה (עמ' 41 שם). כשבעה חדשים לאחר הגרוש, ב 16 בנובמבר 1917 כבש הצבא הבריטי את יפו.
זלמן יצחק בפניה לאביו, מדויק וענייני כתמיד, מקצר אך בורר את מילותיו בקפדנות, כותב את סכום חובו, הן במילים והן במספרים, כדי למנוע אי הבנות אפשריות.
באשר למועד בו נכתבו הדברים – 20 ביוני 1918, הרי שבעצם אותם ימים ממש התנדב זלמן יצחק ועמד לפני גיוסו ל"גדוד העברי" של הצבא הבריטי. ההשתתפות במערכה לשחרורה הסופי של ארץ ישראל מעול השלטון התורכי היתה לאותם חלוצים צעירים ואידיאליסטים כמשימה וכחובה הסטוריים. 12 ימים בדיוק לאחר שכתב את הדברים הללו לאביו, ולאחר שהושלם תהליך גיוסם, יצאו זלמן יצחק וחבריו מגוייסי "הגדוד", ביום ה 2 ביולי, למסעם ההסטורי ברכבת מיפו למחנה האימונים במצרים. מחשש (סביר מן הסתם) שלא יחזור חי מהמלחמה, הוא מבקש כאן מאביו בפשטות אך בבהירות, לדאוג להסדרת חובו האמור, "אם לא אשוב מהדרך שאני הולך בה". כאן, כתמיד, פוסע זלמן יצחק בדרך אותה התווה לעצמו, ללא כל היסוס או חרטה, דבק באמונתו הלאומית והציונית ומונחה ע"י יושר אישי קיצוני. כזכור, כשמונה שנים קודם לכן, ב 15 ביולי 1910, כשהוא תלמיד בן 17 בישיבה בעיר מיר, הוא כותב מכתב לבית הוריו ובו הוא מציין בין היתר, גם כן כלאחר יד, כי "פה היתה אסיפה ציונית", אמירה המסמנת היטב את תחילת דרך ההגשמה שלו אשר מאז ואילך לא סטה ממנה.
ומילותיו המסיימות: הוא, אשר לעולם אינו נסחף לרגשנות וחותם על מכתביו כטבעו, בדרך של הצטנעות גמורה - ב"זלמן יצחק" ולעיתים רק בראשי תיבות שמו - ז.י., "מרחיב" כאן ומגלה, בדרכו המיוחדת, "בבחינת מועט המחזיק את המרובה", את אהבתו והוקרתו הידועה לאביו, אף אם במילים הפשוטות – בנך, זלמן-יצחק לנדרס. הסיומת הזו לא תחזור על עצמה.
והערה נוספת
"האדון (שלמה) סקלוט" המדובר התגורר באותן שנים עם משפחתו ברחוב גרוזנברג מס' 1 פינת רחוב יצחק אלחנן, שזה כידוע, אך עשרות מטרים ספורים מבנין הגמנסיה. אף שהדבר לא צוין במפורש בשטר החוב שלו לתשלום דמי שכר הדירה, אפשר שבאותה כתובת, בחדר שכור, התגורר גם זלמן יצחק בשנתו השנייה בא"י ועד לתאריך בו צוינה התחייבותו, דהיינו ה 5 בדצמבר 1915. אף שעלה בידי, בחודש מאי 2021, לאתר את שאריו (נכדיו) של סקלוט (נפטר ב 1943), לא הצליחו אלה לצערי לספק כל מידע, לא כל שכן לאתר תעוד כתוב כלשהו, אודות סבם מאותה תקופה.
