1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 24ד
תמלול המכתב
יפו, י"ז אדר א' תרפ"א (הוא 25 בפברואר 1921), שלום וברכה לליאנדרש החביב !
כותב הטורים האלה, אברהם לביוש, הוא אותו הצעיר שהיה שכנך בחדר בחורף שלפני המלחמה, בעת שהתכוננת אל הגמנסיה. הזוכר אתה עוד את אותם הימים ? בנוה-צדק, בבית שטינברג, דרנו שנינו והתכוננו: אתה אל ה"שישית" ואני אל ה"חמישית". (כאן תוספת משולי המכתב) הזוכר אתה הכיצד הייתי תמה, אני הילד התמים והחרדי על הדת, כשהיית מזלזל בהנחת תפילין ? כסבורני, שאחרי כל הסימנים האלה, תיזכר בי. אני מצידי, שמרתי בליבי את זכרונך ואפילו את קלסתר פניך עד היום הזה, ולמרות התלאות וההרפתקאות השונות שעברו עלי מני אז. קרובך החבר ז'וכוביצקי סיפר לי מעט עליך וגם נתן לי את אדריסתך (= כתובתך). במכתב זה אמסור לך בקיצור נמרץ עלי ואבקשך לענות לי מיד ולהודיעני בפרוטרוט על חייך ועל כל מה שעבר עליך מן היום כשנפרדנו.
ובכן, כפי שאתה זוכר, נסעתי תיכף אחרי החנוכה ירושלימה ושם נתקבלתי, על יסוד תעודת המבחן שהבאתי מיפו, אל המחלקה החמישית של הגמנסיה. גמרתי בהצלחה גמורה את החמישית ועליתי אל השישית. כרבע שנה עוד הספקתי לבקר את השישית עד שהוכרחתי, בדצמבר 1914, לעזוב את הארץ, אחרי שלא חפצתי להתעתמן. על הדרך מא"י לביתי ברוסיה, לא אתעכב כאן, זהו פרק בפני עצמו. הנסיעה ארכה כ 9 שבועות. על הים התחוללה סערה נוראה ופעם היה כבר כפסע בינינו ובין המות. במקום שבוע אחד, שהינו על הים כ 3 שבועות. בקיצור, דרך סלוניקי (יון), סרביה, בולגריה ורומניה, הגעתי סוף סוף לקובנה. אל בית הורי (על שפת הניימן, קרוב לגבול פרוסיה) לא יכולתי כבר להגיע כי שם היתה חזית המלחמה. עם הורי נפגשתי בדרך לקובנה בעת שהם נמלטו על נפשם מסכנת המלחמה. אז התחילה אצלי פרשת נדודים חדשה. יחד עם הורי ואחי ואחרי כן בלעדיהם, נדדתי מעיר לעיירה בליטא עד שהתבצרו הגרמנים בחבל הכיבוש ואז שבתי אל בית הורי.
האוקופציה (= תקופת הכיבוש) הגרמנית ארכה כ 4 שנים. במשך כל הזמן הזה – חוץ מ 5 שבועות שהייתי בגרמניה – הייתי בליטא. היו אצלי זמנים שונים, זמנים של ירידה וזמנים של עליה. נסחפתי עם הזרם להתשוקה ולהתמסר תקופה באותו זמן קצר לשלוח במסחר את ידי. מקרה גוררת מקרה ואצלי נולדה אז נטיה לחיי הוללות. בקיצור, זאת היתה תקופת חידה. אולם עד מהרה בחלה נפשי בחיים האלה. מתוך הכרה ברורה השלכתי אחרי גווי את המסחר, שבתי אל הספר (= אפשר שזהו ספר שקיבל במתנה מחברו כשיצא את הארץ) והגיתי בו מתוך געגועים רבים. בשביל להחלץ מידי הגרמנים שהיו חוטפים (פשוטו כמשמעו) את הצעירים והיו שולחים אותם לעבודה (קרי ...), נעשיתי ללבלר ותרגמן במשרד גרמני אחד. אחרי כן נשלחתי על ידיהם לעיירה רחוקה בתור מורה בבית ספר. בתפקידי היה להפיץ את הגרמניות בין ילדי היהודים.אני התנחמתי בזה שלא היו מפקחים עלי ואהפוך את בית הספר לבי"ס עברי גמור. וזה היה הניסיון הראשון בליטא של בי"ס עממי עברי גמור. כלי עם שפת ההוראה העיקרת לכל התלמידים, הייתי המורה היחידי בבי"ס זה והיות שראיתי יותר ברכה בעמלי, נתקשרתי עם בית ספר בעבותות אהבה. כן, מצאתי בביה"ס ערך רוחני גמור. למרות התנאים החומריים הנוראים (משכורת דלה, דירה רעועה ומלאה סדקים בחורף הרוסי הקר), התמסרתי ליבי ונפשי אל ביה"ס ועבדתי מתוך התלהבות, מתוך דבקות. עבודתי היתה קשה מאד, עבודת פרך ממש, מורה אחד ו 3 מחלקות בחדר אחד, בלי ספרים וכו' ... סו"ס (= סוף סוף) התמוטטה בריאותי והוכרחתי לעזוב את ביה"ס לצערי הגדול. אחרי זה שוב שימשתי בתור מורה בעיר אחרת והפעם לא בבי"ס. בכוחותי המועטים הפיצותי את השפה העברית. לימדתי חינם, שמחתי אם היו פונים אלי בדבר זה. אחרי כן באתי לגרמניה על מנת להסתדר וגם ללמוד. זה היה בסוף החורף שעבר. אז נוהר לי (= הוברר לי) כי ישנה כבר אפשרות לעלות לא"י, למקום שאיפותי וגעגועי.
אולי כאן עלי לשוב קצת (= לחזור אחורה בזמן). בשובי מא"י (= בעזבי את א"י בעת הגרוש) זה היה כידוע באמצע החורף, התקררתי והחילותי להשתעל. בראשונה לא שמתי לב ביותר לשיעול והמצב היה אז כזה שאי אפשר היה לטפל בבריאות כל עיקר. בקיצור, השיעול נסתבך עד שעבר לברונכיט, שהיה תחילה בלתי מסוכן, אולם מפני המצב לא יכלתי לטפל בו ונסתבך ועבר לברונכיט כרוני ובצורה זאת נשתמר עד היום הזה. הרופאים יעצוני לעלות לא"י שאקלימה יפה לבריאות. זה שימש לי לאחד הנימוקים "הרשמיים" של עליתי. חוץ מזה, היה בדעתי לגמור את חוק לימודי בגמנסיה ר"ל (= רחמנא ליצלן) ע"י עמידה לבחינת הבגרות. והנה אני בארץ כחצי שנה מלפני ראש השנה. כל הזמן הייתי בירושלים. במשך הזמן הזה התכוננתי וגם נבחנתי ל 7 מחלקות שלמות של הגמנסיה. נותנים לי רשות להבחן שוב בסוף השנה יחד עם המחזור הראשון ל 8 מחלקות. באופן כזה, כמעט שהשגתי מטרה אחת של נסיעתי. מה שנוגע אל הבריאות – הנה הוטב לי רק מעט מזעיר. הסיבה היא: החורף הקשה של ירושלים והעבודה המפרכת של ההתכוננות. בדעתי היה – כך יעצוני רופאי ידושלים – לנסוע זמן מה לקהיר. אולם, מפני שלא קיבלתי בעוד מועד את האמצעים הדרושים, שיניתי את מחשבתי זאת ואחליט לא לעזוב את הארץ, ביחוד כאן שהחורף כמעט שעבר.
והנה על שאלת האמצעים: הורי, שהיו די אמידים לפני המלחמה וגם בראשיתה, ירדו לבסוף מנכסיהם מסיבת המגיפה שפרצה אצלנו ועוד מסיבות שונות. בקושי רב המציאו לי את הוצאות העליה לא"י וסכום קטן לחיים בארץ. במשך הזמן שאני בירושלים לא הרווחתי פרוטה והתפרנסתי בדוחק ממה ששלחו לי קרובי מאמריקה וחבר אחד מליטא. מכיוון שהייתי צריך להתכונן, לא יכולתי, מובן, להיות מי הנושא את עצמי ובדלית ברירא אחרת – הוכרחתי להתפשר עם המצב של קבלת תמיכה ולו גם מקרובים. אחר הוא המצב עכשיו – את הבחינות גמרתי ויכול אני, איפא, לחדול להיות פרזיט ולהתפרנס מיגיע כפי. בתור חליד כפר ובן איכרים יש לי נטיה טבעית לעבודת האדמה. מאד מאד הייתי שבע רצון לו עלה בידי להסתדר באחת הקבוצות בחקלאות אולם כבר חקרתי ודרשתי בנדון זה והתוצאה שאין לי לפי שעה שום אפשרות לזה. לעבוד בכביש (= דהיינו, לעבוד בסלילת הכבישים) ז.א. להתפשר עם השחפת שהנני קנדידט לה בלאו הכי (= מועמד בעל סיכויים טובים לחלות בה), מה נשאר לי איפוא ? או לקבל משרה או להיות מורה. אבל גם המשרות אפסו כבר. ובכן, רק דרך אחת לפני: ההוראה.
כ 10 ימים אני מסתובב ביפו, לן אני בבית החולים ואוכל בערבות הח' טומשפולסקי (מורה בביה"ס לבנים), יכול אתה לתאר לך את מצבי. הח' זוכוביצקי (= החבר דוד זוכוביצקי/זכאי) אמר לי שמן הכבישים דורשים מורים. על יסוד התעודות השונות שישנן בידי (מן הגמנסיה, תעודת מורה ועוד) הוא שולח אותי לאחד הכבישים אולם חפצתי מקדם להתיעץ אתך. נא לכתוב לי מיד (על מען הח' זוכוביצקי או הגמנסיה, יפו) את דעתך ועצתך בנדון זה. כפי שאני יכול לשפוט מזה שאתה התפטרת מההוראה והחילות לעבוד בכביש, אין המורה מרגיש את עצמו בטוב ביותר, הנכונה השערתי או לא ? היש מקום למורה במחנך ? מה הם התנאים ? שמעתי שגרים באוהלים שאינם מחסה טוב מפני הגשמים והרוחות הקשים, הנכון הדבר ? היש מקום למורה בקבוצתך ?
בבקשה ממך, לא לגלות בדברי פנים שלא כהלכה. מפני המצב הבלתי ברור שהייתי נמצא ושאני נמצא בו, אין אני יכול להתרכז ולכתוב כל מה שיש ברצוני לכתוב, בדעה צלולה ובסדר הגיוני. כשיזדמן לפניך חסד אז תוכל לשפוט עלי על התפתחותי, אז תווכח שיש לך עסק לא עם אותו התינוק התמים שלפני המלחמה. כי אמנם כן – זה עלי להעיד על עצמי – נתבגרתי במשך הזמן, התפתחתי ובאתי לידי הכרה גמורה וקריאה של העולם ועמדתנו בו. לא אבייש אותך בשום אופן. אם להעלים עין מהמחלה שמקננת בתוכי, הנני עושה רושם של צעיר בריא מאד, גבה קומה רחב-כתפיים ובעל צבע בריא של הפנים. אולי אוכל להסתגל אל העבודה בכביש (לא להוראה !) כי מבין אנכי שאין המורה נחשב בעיני רוב הפועלים לעובד, למרות מה שהוא נושא את דגל הבנין בידיו לא פחות אולי מהפועלים ממש.
מאד מאד הייתי מאושר לו יכולתי להמצא צותא חדא (= בארמית: בחברותא) אתך. אני בטוח בזה שהיינו מתקשרים מתוך הכרה ברורה והערכה הדדית בעבותות רעות וידידות. אני חוזר על בקשתי: אנא ליאנדרש (= ליאנדרש בשנותיו הראשונות בארץ ולאחר מכן לנדרס) חביב, ענה לי במהירות האפשרית כי מיום ליום הולך מצבי ומשתנה לרעה.
שלך בלב ובנפש, אברהם לביוש.
הערות לטקסט
שמו של הכותב, אברהם לביוש, שותפו לחדר וללימודים של זלמן יצחק בראשית דרכו/דרכם בארץ ישראל, מוזכר גם במכתביו המוקדמים של זלמן יצחק. כאן הוא מזכיר לזלמן יצחק כי "בנווה צדק, בבית שטינברג, דרנו שנינו והתכוננו (לבחינות הכניסה)". זהו חדר ששכרו השניים בבית בני הזוג גדליה ומנוחה שטיינברג ברח' כל ישראל חברים מס' 5, אך עשרות מטרים ספורים מתחנתה הסופית של הרכבת הבאה מירושלים (מתחם "התחנה" דהיום), ואשר היה מקום מגוריהם הראשון לאחר עלותם ארצה.
נתוני הכתובת לקוחים מתוך מפקד האוכלוסין היהודים בתל-אביב יפו והשכונות שנערך בחודש אלול תרפ"ח, אוגוסט-ספטמבר 1928.
בדצמבר 1914 כאמור החל גרושם מהארץ של הנתינים הזרים שסרבו להתעת'מן, דהיינו לוותר על אזרחותם המקורית ולקבל על עצמם את הנתינות התורכית (של האימפריה העות'מנית) ועד סוף 1915 הגיע מספר המגורשים ל 15 אלף בקרוב. באפריל 1917 גורשו גם כ 9000 התושבים היהודים מיפו ומתל אביב, כ 3000 מהם מצאו מקלט בתנאים קשים במושבות. מספר המתעת'מנים בתקופה זו עמד על כ 12 אלף, חלקם גויסו ואחרים התגייסו מרצון לצבא העות'מני. כאמור, אברהם לביוש, רעו של זלמן יצחק לנדרס בין כותלי גמנסיה "הרצליה" (הגמנסיה ביפו כפי שהיא נקראת כאן) בימים שטרם פרוץ המלחמה, בחר שלא להתעת'מן ועזב את הארץ ועל קורותיו עד העת הזאת דן מכתבו. הן לגבי מוצאותיו שלו כמגורש ברחבי ארופה מוכת המלחמה והן, כמשתמע, על מצבם העגום של החלוצים בארץ בשנים שלאחר תום מלחמת העולם, המכתב הוא מסמך נדיר ומרגש וכתוב עברית גמישה ומרתקת. דבריו של לביוש: "מבין אנכי שאין המורה נחשב בעיני רוב הפועלים לעובד, למרות מה שהוא נושא את דגל הבנין בידיו לא פחות אולי מהפועלים ממש", ראויים לציון כזיכרון וכסמל החקוקים בסלע לפועלם של החלוצים בוני הארץ, כולם.
עוד על הרגעים הדרמטיים הללו של גרוש התושבים הזרים מהארץ, בספרו של שמואל אביצור "נמל יפו בגאותו ובשקיעתו", עמודים 126-27: החודשים הראשונים ליציאתה של תורכיה למלחמה קשורים בגירושם של נתיני המדינות האויבות מהארץ, כלומר יהודי רוסיה שלא הספיקו או שלא רצו להתעת'מן, היינו לקבל נתינות תורכית. כך ירדו כעשרת אלפים עד 12 אלף יהודים למצרים, רובם מאונס. מחזות אימים נראו בחוצות יפו ותל אביב עם הופעת האניות הנייטרליות שאולצו לאסוף את המגורשים. שוטרים, אנשי צבא ופקידי רשות אחרים חיפשו ובלשו אחרי "נתיני האויב", צדו אנשים ברחובות ולא הניחום אפילו לסור לבתיהם ולקחת את חפציהם. יש שהפרידו בין בני משפחה, תפסו ילדים ושלחום ללא הוריהם. במקרים רבים סחטו פקידי הרשות שלמונים, ובקבלם את ה"בקשיש" נמנעו מלתת כל "תמורה". משהובאו המגורשים הנפחדים לנמל, נפלו לידיהם של הספנים אשר השתמשו בהזדמנות זו כדי "לכסות על הפסדיהם" בשל הצמצום הדרסטי של תנועת האניות ודרשו סכומים מופרזים, פי שלושה וחמישה מהרגיל, וכדי לקבלם, איימו בסכינים על הנוסעים ויש אומרים שאף זרקו אנשים לים.
