1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 5ב
מכתב דוד זכאי
אור לי"ז (= י"ז כסלו), ז.י. (= זלמן יצחק) חביב
הלבנים קיבלנו, קיבלת רק עשרים, מדוע לא ארבעים ?
אחרי השבת, בחנוכה, נבוא ליפו, או אני או רחל ונסדר את כל עניני הכסף שלך.
הנה ז.י., כבר חנוכה, ואתה הודיענו נא הפעם:
- מתי יום הבחינות, תחילתן וסופן ?
- מתי עליך להכניס את 10 פרנק בעד הבחינות ?
- הראית את ד"ר בוגרצ'וב ?
- היכן אתה עומד בלימודיך ?
לשטיין אמור, בחנוכה אבוא ואשלם לו. מכתבים מקרוצ'ה לא היו עוד, ולך ? להתראות בקרוב, דוד.
כן, חסרים מביתנו שלושה ספרים רוסיים, אולי הם אצלך ? כתוב למעלה ! (תרגום שמות הספרים מרוסית כפי שמופיע במכתב): ספר אמנות כלשהו, פרחי הרוע מאת שארל בודלר והציפור הכחולה מאת מטרלינק.
מענה זלמן יצחק
שלום יקירי
את הספרים לא לקחתי. אני שולח עוד חבילה אחת. הבחינות אומרים שתתחלנה ביום ד', א' של חנוכה. בכל הדברים אני כמעט מוכן, נשאר לי רק דברי ימי הביניים ומעט פיסיקה. שטיין אומר שאני יכול ללכת לבחינות אבל אפשר שאפול גם כן. מקרוצ'א קיבלתי מכתב מרבקה, היא כותבת שהמשיכו את זמן תעודתו של דוד לשבועות אחדים. העיניים שלי כואבות מהעבודה. אני חפץ שתעבורנה כבר הבחינות ואם אתקבל או לא זה אחת לי.
היו שלום, דורש שלומכם, ש.ז.י. (= שניאור זלמן יצחק, שמו הפרטי המלא) ליאנדרעש
הערות
מכתבו זה של זלמן יצחק נכתב כמענה מיידי למכתב דודו, דוד זכאי, וזו הסיבה שהוא כתוב מצידו השני של דף המכתב המקורי. זלמן יצחק מציין כבר בפתיח כי את הספרים שדודו מחפש, הוא לא לקח, לעומת זאת, הוא מעביר באמצעות השליח (חסן) נושא המכתב, חבילה (של לבנים לכביסה).
זוהי כאמור העדות הכתובה הראשונה של זלמן יצחק בארץ ישראל וכפי שניתן להתרשם בנקל מהתכתובת כאן, היא נכתבה זמן קצר לפני בחינות הכניסה לגמנסיה בחג החנוכה תרע"ד, שחל בשבוע האחרון של חודש דצמבר 1913. עפ"י תעוד משפחת ליאנדרעש בגולה, זלמן יצחק עזב את בית הוריו בקרוצ'א (גם קרוצ'ה) שברוסיה הלבנה בדרכו לארץ ישראל ביום א', י"ב אלול תרע"ג שהוא 14 בספטמבר 1913. בשלושת החודשים שחלפו מאז הגיע לארץ ישראל ועד כתיבת מכתבו זה, זלמן יצחק משוקע כולו בלימודי ההכנה המפרכים לבחינות הכניסה לגמנסיה ("העיניים שלי כואבות מעבודה").
רחל ודוד זכאי, דודתו ודודו של זלמן יצחק, עלו ארצה בשנת 1909 והתישבו בבאר טוביה (היא קסטינה), אז הישוב העברי הדרומי ביותר בארץ ישראל, שם דוד שימש כמורה. מטבע הדברים, בני הזוג זכאי (ובנם הפעוט יעקב) היו עוגן של ביטחון ושמחה לזלמן יצחק הצעיר בתקופתו הראשונה בארץ. ההתכתבות הענפה בין זכאי ולנדרס אשר פותחת כאן וגם חותמת את התעוד (בסוף חודש אוגוסט 1929) ושזורה בו לכל אורכו, היא ייחודית, לא רק בתרומתה הנדירה להבנת תהליכים וארועים חברתיים ולאומיים של התקופה אלא גם ביפי ההבעה והרגש, בפשטותם החפה ממליצות ובאהבה והערכה ההדדית הבלתי מסויגת של איש לרעהו.
באר טוביה שנוסדה ב 1887 כאחת מ"מושבות הברון", הועברה לידי ארגון "חובבי ציון" בשנת 1896 וסבלה במשך שנות קיומה מקשיים אין ספור. ד"ר דן גלעדי, מהמובילים בחקר הכלכלה והחברה של תקופת העליה השניה, כותב כי "ד"ר ארתור רופין ביקר במושבה בשנת 1911 והתרשם שהיא עומדת בפני ניוון והתפרקות. הוא חשב כי ההצלה יכולה לבוא רק מן החוץ, בדמות קבוצת צעירים שתזרים דם חדש ותעורר תקוות לעתיד" (צוטט בספר "סיפורי מושבות" בעריכת זאב ענר, הוצאת משרד הביטחון, 1995). קבוצת פועלים ראשונה אכן נכנסה למושבה שנה לאחר מכן ובמכתביו של זלמן יצחק כאן, ההתייחסות היא תמיד לדוד ורחל זכאי וכן לליבה ודוד רמז, כחלק מאותה "קבוצה".
"10 פרנק בעד הבחינות". המטבע הרשמי של הממשל העות'מני היה הלירה הטורקית ואולם שערי החליפין שלה היו ענין רנדומלי וספקולטיבי לחלוטין. מלבד המטבעות המקומיים, רווח השימוש במטבעות זהב וכסף של מדינות ארופה ובעיקר בפרנק הצרפתי ובנפולאון שהוא לירת זהב בערך של 20 פרנק. נחום גרוס בספרו (הספר החשוב בתחומו) "בנקאי לאומה בהתחדשותה", הוצאת "מסדה" 1977, כותב בין היתר (בעמ' 24-63) כי ריבוי המטבעות והשערים גרם למהגר לעמוד אובד עצות אל מול התסבוכת המוניטרית ומן הסתם היה ברור שזה גן עדן לחלפנים, נוכלים ורמאים מכל הסוגים.
"הראית את ד"ר בוגרצ'וב ?" הוא חיים בוגרצ'וב (גם בוגרשוב ואח"כ בוגר), ממקימי הגמנסיה, מורה בה ומנהלה בשנים המדוברות, חבר קרוב של דוד זכאי.
"שטיין" הנזכר כאן הוא המורה שבו מסתייע זלמן יצחק בהכנה לבחינות.
"מקרוצ'א קיבלתי מכתב .... שהמשיכו את זמן תעודתו של דוד לשבועות אחדים", אפשר שהאריכו את תוקף דרכונו ?
"אני חפץ שתעבורנה כבר הבחינות ואם אתקבל או לא זה אחת לי". אין ספק כי זהו משפט מפתח המלמד על הלחץ הנפשי הגדול בו נתון זלמן יצחק בצומת דרכים דרמטי זה בחייו. יחד עם זאת, הוא מלמד גם על נחישותו הרבה שלא לתת להצלחה או הכישלון בבחינות להסיח דעתו מתוכניתו המרכזית והיא הגשמת חלומו הציוני בכל דרך.
ואחרון חביב: "הלבנים קיבלנו (ואתה) קיבלת רק עשרים, מדוע לא ארבעים ?". הטיפול בלבנים היה כנראה עניין לא פשוט כלל, בעיקר כשמדובר ברווק צעיר וחסר אמצעים כמו זלמן יצחק באותה עת. העברת לבנים לכביסה מיפו לבאר טוביה (באמצעות חסן שליח הדואר) היתה הפיתרון והיא מוזכרת לא פעם בהתכתבויות.
