1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 9א

דברי דוד זכאי לרחל אשתו

יום ג', בחדרו של ז"י

רחל,

אחרתי הרכבת, היינו בחולדה, באתי ליפו, ז"י חיכה לי בתחנה. הבחינות נגמרו ביום א', רק ב 7 בערב הלכנו לגמנסיה ונודע לנו כי ז"י נתקבל למחלקה השישית. זה ניצחון גדול מאד. נבחנים היו רבים, מקומות פנויים מעטים, פרטים אספר לך בבואי. ז"י בריא אלא שהוא עבד הרבה מאד, שמחתו אין לשער. היום בוגרצ'וב בבן שמן, מחר אראהו ואדבר ע"ד (= על דבר) שעורים וע"ד שכר לימוד. כמעט הכל סידרתי. אבוא ביום החמישי בערך בשעה 8, ברכבת הראשונה. ראי שחסן יבוא לרכבת, אם לא חסן – ערבי אחר, אבל לא קטן. קניתי הכל אשר ביקשת.

השלום לך וליעקב, נשיקות רבות לכם, דוד

(והודעה נוספת המופנית למישהי אחרת בקבוצה): שלום פני, לא מכתב כסף היה זה, אלא מכתב באחריות, שאני שולח אותו לך בזה.

ומוסיף זלמן יצחק מתחתיו, ביידיש (עם דודתו, אחות אמו, כנראה טבעי עבורו לכתוב כך).

יקירתי

מה שלומך ? אני בריא ועברתי בהצלחה את בחינות הקבלה לגמנסיה. אף שאתם מאד רוצים שניפגש אבל כבר אין מתי שכן הלימודים מתחילים ביום שלישי. האפשרות שנותרה היא שניפגש בפסח. היי בריאה, שלך, שניאור זלמן יצחק ליאנדרעש.

ועוד מילים אחרונות מדוד לאשתו בתחתית הדף

אצל קרוגליקוב (= הלל קרוגליאקוב, סוחר הספרים ברחוב בוסטרוס ביפו) קבלתי הכל. אמלא הכל (= אמלא כל בקשותיך). אבוא ביום החמישי בבוקר, דוד.

הערות

עפ"י השתלשלות הארועים המתוארת עוד במכתב הקודם – "בחנוכה אבוא" -  ברור כי היום בו נכתב מכתב זה – "יום ג', בחדרו של זלמן יצחק" – הוא א' טבת, נר שביעי של חנוכה, 30 בדצמבר 1913, שהרי לא הגיוני שהיה זה יום שלישי הקודם, ערב חנוכה, שהלכו בו לגמנסיה ב 7 בערב לקבל תוצאות בחינות הכניסה, כפי שכותב דוד זכאי. הלימודים בפועל החלו, כפי שכותב זלמן, כבר ביום שלישי שלאחר מכן, דהיינו ב 6 בינואר 1914. שנת הלימודים בגמנסיה נפתחה בחודש אוקטובר לאחר חג הסוכות, ואולם, כמשתמע כאן, לתלמידים "מאחרים" ניתן להצטרף בתום הטרימסטר, דהיינו לאחר חופשת חג החנוכה.

"אחרתי הרכבת, היינו בחולדה, באתי ליפו, זלמן יצחק חיכה לי בתחנה". המסע מבאר טוביה ליפו לא היה עניין של מה בכך באותם ימים. שעה וחצי נסיעה בעגלה רתומה לסוס מהמושבה עד לנקודה הקרובה ביותר בה ניתן לעלות על הרכבת המובילה מירושלים ליפו. תחנה זו היתה בכפר הערבי סג'ד (כיום מקום המושב טל שחר, מזרחית לגדרה). את שעות ההמתנה הארוכות עקב אחורו את רכבת הבוקר ניצל זכאי לביקור בחוות הקרן הקיימת בחולדה (הוקמה ב 1909) כ 5 ק"מ צפונית מסג'ד. ליפו הוא מגיע רק בשעות הערב, ברכבת היומית השניה ("זלמן יצחק חיכה לי בתחנה .... רק ב 7 בערב הלכנו לגמנסיה").

עוד אודות תחנת הרכבת העות'מנית בסג'ד ניתן לקרוא במאמרם, פרי עבודת בילוש ושחזור מרתקת, של רון שפיר ודרור ורמן בבטאון "קתדרה" מס' 125 בהוצאת "יד בן צבי", ספטמבר 2007, עמ' 31-52.

אלטרנטיבה מאוחרת יותר למסע המורכב מבאר טוביה ליפו, קמה בראשית תקופת המנדט הבריטי, באמצעות קו הרכבת שמסלולה לאורכה של ארץ ישראל, מקנטרה (תעלת סואץ) דרך אל עריש, רפיח ועזה לחיפה וצפונה עד ביירות, ואשר אחת מתחנותיה היתה בעיר לוד. בתקופות חורף בעיקר, כאשר שטפונות הציפו את הוואדיות באזור סג'ד והתנועה אליה בעגלה רתומה לסוס הפכה קשה ואף מסוכנת, הוסט מסלול העגלה לאשדוד, שם עלו נוסעיה על הרכבת המוליכה לצפון הארץ כאמור ובתחנה המסועפת בלוד ירדו ממנה כדי להשלים את מסעם ברכבת המקורית העושה דרכה מירושלים ליפו.

ביתו הראשון של זלמן יצחק בארץ ישראל הוא בחדר שכור, אותו הוא חולק עם שותף, בבית משפחת שטיינברג, ברחוב כל ישראל חברים מספר 5 בשכונת נווה צדק. הרחוב נמצא אך עשרות מטרים בודדים מתחנת הרכבת (מתחם "התחנה" דהיום), עובדה שללא ספק מקילה על המפגשים התכופים שלו עם דוד זכאי המגיע לשם אחרי מסעו המורכב מבאר טוביה.

"היום בוגרצ'וב בבן שמן, מחר אראהו ואדבר על דבר ....". ד"ר חיים בוגרצ'וב, כאמור מנהל הגמנסיה באותה עת, קולגה של דוד זכאי בתחום הפדגוגי.

אודות בן שמן וחולדה של אותם ימים כותב ד"ר דן גלעדי במאמרו "ההתישבות החקלאית היהודית בארץ: 1882-1917" בספר "ההסטוריה של ארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית", עמ' 290: "אחת מפעולותיו הראשונות של ד"ר ארתור רופין כמנהל "המשרד הארצישראלי" היתה יסוד "חוות לאומיות" על שטחי הקרקע השונים שבבעלות הקרן הקיימת, הן כמענה לצורך ליישב את האדמות והן כפיתרון לבעיית מצוקתם של פועלי המושבות. רופין האמין שבחוות יהפכו הפועלים, שרובם חסרי ידע בחקלאות, לעובדים מקצועיים, שיוכלו להשיג אחרי כן עבודה אצל האיכרים .... החוות החקלאיות הראשונות הוקמו בשלהי שנת 1909 בכנרת, בבן שמן ובחולדה".

יפו היא ללא ספק המרכז הכלכלי, החברתי, התרבותי והציבורי החשוב ביותר של הישוב המתפתח בתקופת העליה השניה וכאשר זכאי כותב לאשתו "קניתי הכל אשר ביקשת", ברור שניתן היה לעשות זאת רק ביפו.

"ז.י. נתקבל למחלקה השישית" (= כיתה י'). לגיל לא היה למעשה משמעות בתהליך הקבלה ללימודים בגמנסיה. צעירים וצעירות בעלי ובעלות רקע והשכלה שונים, הן מארץ ישראל והן מהתפוצות, נתקבצו ובאו ללמוד בה, וכמו זלמן יצחק (בן 20 כשהחל לימודיו !), חלקם עשו זאת יותר מאידיאולוגיה ציונית מאשר לימודים לשמם. זלמן יצחק, זאת יש לזכור, הגיע לגמנסיה כשהוא נושא עימו מטען לימוד תובעני מהישיבות של מיר ווולוז'ין בגולה.

"שלכם שניאור זלמן יצחק ליאנדרעש", ככל הידוע, זו הפעם האחרונה שזלמן יצחק כותב כך את שם משפחתו, ומעתה, לנדרס בעל ההיגוי הפשוט. גם את שמו הפרט יקצר ומעתה בעיקר "זלמן יצחק" או "זיאמה" בכינוי החיבה בו נודע.

מידע-נוסף2

1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 9

"אחרתי הרכבת, היינו בחולדה, באתי ליפו, ז.י. חיכה…

1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 9א

דברי דוד זכאי לרחל אשתו יום ג', בחדרו…
error: Alert: Content selection is disabled!!