1913, ההתחלה בארץ ישראל, יוסף ניישולר 2ב
על ראשית דרכם בארץ כותב יוסף אפרתי בהספד לנעמי גלבוע (ינובסקי), לימים אשתו של יוסף ניישולר ולימים גרושתו, בספרון לזכרה במלאות שנה למותה, הוצאת המושב כפר יחזקאל, תשכ"ז:
זה היה בשנת 1914, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קבוצות נערים הגיעו מרוסיה ומארצות אחרות ללמוד בגמנסיה "הרצליה" וחלק קטן מהם פנה לבית הספר התיכון החקלאי שנפתח אז בפתח תקוה על ידי "חובבי ציון". אני הייתי בין אלה שפנו כקבוצת חברים בני עיר אחת לפתח תקוה. שם פגשתי את נעמי.
בית הספר בפתח תקוה היה מקום מפגש לבני הארץ, בני פתח תקוה בעיקר, ובני חוץ-לארץ שהגיעו לשם. מספר חברים התקשרו ביניהם לפעולה משותפת. קשרנו קשרים עם בני המקום, חברים וחברות, ונעמי ביניהם.
בית אביה של נעמי היה בית עץ קטן במרכזה של המושבה. מסביב לבית היו משתלות של עצים שונים, בעיקר עצי נוי. שונה היה הבית מכל בית איכרים אחר במושבה, היה בו משב רוח מיוחד, בני הבית היו כולם חובבי מוזיקה וזמר והאווירה העממית והלבבית שבבית הזה סייעה לנו להתקרב לכל בני המשפחה. נעמי הפכה לחברה מסורה בחברתנו, שתפה עצמה בכל בעיותינו ועזרה לנו בהרבה להיקלט בתנאי הארץ, בייחוד בעת פרוץ המלחמה.
בשנה השלישית לבואנו לפתח תקוה, חכרנו חלקת אדמה באדמות "מיר" ליד הירקון, בפתח תקוה, מהאיכר לובלינסקי, והתחלנו לעבד בה ירקות. אם כי ידענו את תולדות ההתישבות של פתח תקוה בימיה הראשונים ופרשת הקשיים ליד הירקון, הדבר לא הרתיע אותנו. הדרכה מיוחדת בגידול ירקות לא קיבלנו. עברנו לגור ליד הירקון, בצריף רעוע, מלא סדקים ופתוח ליתושי הקדחת. כמובן שהמחלה לא פסחה עלינו, התישה כוחותינו ורבים מאיתנו סבלו מאד. גם שם, על גדות הירקון, נעמי היתה איתנו. היא בשלה לנו אוכל, טפלה בבריאים ובחולים, לפני חוזרם למושבה. למסירותה לא היה גבול, חלוצה במלוא מובנה של המילה.
נעמי קשרה קשרים אמיצים עם תנועת הפועלים. אותה תקופה היתה מסוערת מאד, פתח תקוה על איכריה ופועליה הצטיינה בפעלתנות רבה. כאן נוצרה הקומונה של פועלי פתח תקוה, כאן נוצרו קבוצות "אחוה" ו"יסודה" וכאן נערכו המאבקים העזים ביותר בהם השתתפו מרבית מנהיגי תנועת הפועלים של אז. המאבק על עבודה עברית, על ה"התעתמנות" ועל העזרה ההדדית. החיים התוססים האלה העלו ואימצו רוחם של רבים בינינו, ונעמי, שמטבעה היתה בעלת נשמה תוססת ומלאה להט מעשה, הצטרפה ועלתה בגלים האלה.
בעת לכתנו אנו, תלמידי בית הספר החקלאי, להכשרה ואחר כך כחברים המצטרפים לקבוצת באר טוביה, הלכה גם נעמי אתנו. בתוך חברתנו המצומצמת מצאה בינינו גם את חברה לחיים, יוסף ניישולר, חבר קבוצתנו. הם לא המשיכו אתנו במשך זמן רב – המרחבים משכו אותם והם פעלו במקומות כיבוש ויצירה רבים, עד בואם להתנחל בכפר יחזקאל. נעמי היתה בין הבודדות מבנות המושבה שמרדו בסדריה והצטרפו למחפשי חיים בעלי תכנים אחרים, חדשים, של עמל ויצירה.
על ראשית דרכה של הקבוצה כותבת גם שושנה אייזנברג/פלד לבית גולומב, בת פתח תקוה וחברתה הקרובה של נעמי, ולימים אשתו של חבר הקבוצה זלמן אייזנברג/פלד, בספר זכרונותיה "חלוצים עובדי-אדמה, פרקי חיים" שראה אור ב 1981.
כשפרצה המלחמה נסתתמו גם מקורות המימון של הצעירים הללו בעטיו של ניתוק הקשר עם הוריהם ברוסיה והם נאלצו לתור אחר מקורות פרנסה. "המחשבה על גינת-ירק", כותבת שושנה (בעמ' 13): "גמלה בליבו של אחד מנערי חוץ-לארץ יוסף ניישולר אשר הביא עימו מעיר מולדתו שברוסיה ספר עב-קרס שהיה מעין מדריך לגידול ירקות. עתה, משנותרה החבריה ללא עבודה, שיתף ניישולר את זלמן בתכנית שהחלה נרקמת במוחו אודות גינת-הירק. גידול ירקות במושבה, זאת יש לדעת, לא היה קיים באותה תקופה. את הירקות סיפקו הפלחים הערבים ואיש לא ראה צורך ועניין לעסוק בענף זה. קמו הנערים ועשו ! נעזרים בהוראות שבספר, הם הכינו משתלה והיות שאמצעים לקניית עציצים לא היו להם, התקינו עציצים מדפי נייר ששימנום בשמן מאכל. בעציצים נזרעו מלפפונים, קישואים, צנוניות ועגבניות. לאחר מכן חכרו הנערים חלקת אדמה מזובלת היטב ובה גם סידור להשקיה. בעזרתו ובהדרכתו של הד"ר פיקהולץ החלו לשתול ולזרוע. למרבה המזל עלה הכל יפה עד מאד. התוצרת היתה כה משובחת שנשות האיכרים ממש חטפו אותה ולא ויתרו אפילו על עלי הצנוניות .... ואולם, חרף ההצלחה שנחלו הבחורים, נסתיים העניין בכישלון. לא רק שהמרחק הגדול מהמושבה היה בעוכריהם אלא גם המחלות שפקדו אותם .... ואם לא די בכל אלה, נוספו עליהם הרדיפות של השלטונות התורכים. הללו רדפו בחרי-אף כל מי שנחשד בציונות והפועלים החקלאים בראש כולם. די היה בכך שיבחינו בקבוצת פועלים עברים המתגוררים לבד ואף שומרים בלילות כדי שיוחשדו כציונים, משמע בוגדים".
במהלך המלחמה ולאחריה הסתפחו חמישה מתוך ששת "נערי חו"ל" מבית הספר החקלאי בפתח תקוה לבאר טוביה. (איש שלום לא הצטרף). נוספו גם חבריהם יוסף כץ ואהרן אתקין.
הערות לטקסט
התאריך בו הגיעה קבוצת הנערים מרוסיה לשערי ביה"ס החקלאי בפתח תקוה היה 15 בפברואר 1914. עירם של אפרתי, יוסף (גורשטל) גוריון, זלמן (אייזנברג) פלד, שמואל יעקובסון, ומרדכי (פרידמן) איש שלום היא פינסק, עיר הולדתו של השישי בחבורה, יוסף ניישולר, היא צ'רניגוב.
גם בנושא ה"התעתמנות" מרחיבה שושנה אייזנברג/פלד בזכרונותיה, וראוי לצטט את דבריה במלואם. בעמ' 10: "עם פרוץ המלחמה הועמד הישוב העברי הקטן בפני דילמה חמורה. מרבית האיכרים והפועלים היו נתיני רוסיה שהפכה אויבתה של תורכיה וכנתינים של ארץ אויב היו צפויים לגרוש מהארץ. התנאי להישארות בארץ הי להתעתמן, דהיינו, לקבל על עצמם את הנתינות התורכית-עות'מאנית. היה ברור מראש כי הדבר יחייב את הצעירים להתגייס מיד לצבא התורכי ולאבד את ההגנה של הקונסולים מפני עריצות השלטון התורכי ממנה נהנו. כידוע, היו רבים אשר סרבו להתעתמן ותוך זמן קצר מצאו את עצמם על אניה כמגורשים מהארץ למצרים." בעמ' 22: "מיד עם הצטרפותה של תורכיה למלחמה השתנה המצב בארץ מן הקצה אל הקצה. החלה החרמת מצרכי מזון ובדים, חציר ותבן וכעבור זמן מה החלו לתפוס גם אנשים, עגלות ובהמות עבודה ל"סוחרה" (= עבודות כפיה עבור הממשלה או הצבא) .... רבים יצאו מהמושבות כעגלונים ועסקו בהובלת אספקה וציוד לאזורי החזית בדרום הארץ. במקרים רבים הלכו האנשים מרצונם לעבודת הסוחרה מכיוון שבדרך זו זכו ב"ווסיקה", תעודה שפטרה אותם מלהתגיס לצבא." ועוד בעמ' 10: "סכנה של כליה ריחפה על הישוב היהודי הקטן בארץ ולכן הטיפו מפלגות הפועלים וחוגים אחרים בישוב להתעתמנות. היו גם שעשו זאת מטעמים של פטריוטיות, מה גם שרבים מנתיני רוסיה לא חשו סימפטיה יתרה למולדתם לשעבר בה פוגרומים ורדיפות יהודים היו דברים שבאופנה .... ואולם, לא עבר זמן רב וההתלהבות הפטריוטית של הישוב היתה כלא היתה. העוינות והאכזריות של השלטון הצבאי התורכי הבהירו ליהודי ארץ ישראל איזה גורל נצפה להם באם תימשך המלחמה ובאם חלילה ינצחו התורכים ובני בריתם."
פעולות עריכה מעטות בוצעו בטקסט כדי להנגישו.
