1922, משפחת לנדרס מתאחדת 4ב
תמלול הטקסט
ירושלים, ו', כ"ד אב (תרפ"ב), ז.י. יקר,
מכתבך הגדול קיבלתי, אני מבין לרוחך ולנפשך. רק אל יפול רוחך, עכשיו, מתוך הכרת האחריות החלה עליך, דרוש אומץ רוח, דרוש היגיון ושכל טוב.
אבא היה אתי בירושלים שבוע ימים, לא ראיתי בו כל סימני יאוש, חלילה, עודו בשמחת בואו לא"י. ירושלים, העיר, עשתה עליו רושם גדול, אנשיה ורבניה – רושם רע ודוחה. אלה עומדים עכשיו בעצם המחלוקת המכוערת הזו – קוק זוננפלד. כל צד וצד היה רוצה למשוך אותו, את אבא, אליו. "שמלה לך, בגד לך, קצין תהיה לנו". גם חלק ב"חלוקה" - ולא רצה – ינתן לך, בלבד כי תיספח אלינו. מהבא מחו"ל יש ממין פחד. אבא בז להם, לא נקי דעת כמוהו יספח אליהם. הוא אמר לי: "או שחלילה נטיתי מהדרך, אולם לא אוכל שאתם" (= לשאת אותם), בלחישה ובחרדה אמר לי.
לשבת הבאה אנו עוברים סו"ס (סוף סוף) כולנו לירושלים. שכרנו לנו דירה – שלושה חדרים קטנים – בשכונת הבוכרים. לאבא ואמא נשכור חדר לחוד. על כל פנים, מירושלים ולא מיפו ייבנה. אם משרה בבי"ס של "המזרחי" או איזה מקום שחיטה ובכדומה לזה, דרושה, כמובן, סבלנות. על מוסדות הפועלים אין לדבר עכשיו, חדרינו ולשכותינו מלאים צאן אדם עכשיו עד אפס מקום. קשה לי, אולם בכ"ז (= בכל זאת) – לפי עניות דעתי – בכל הסידורים הבאים בחשבון לפניך לשנה הבאה, עליך להביא בחשבון כי לע"ע (= לעת עתה) עזרתך דרושה להם. אל תשכח, אבא רוצה להביא גם את רבקה, יצטרכו לשלוח לה לדרך. לא, חלילה, שתרע לעצמך, אבל הכיוון לשנה הבאה הוא – עזרה לבית.
את ההמחאות קיבלתי וגם את הכסף תמורתן, 5 שלך ו 3 של אברהם. כתב לי אברהם מה לעשות בכספו, ואבד לי מכתבו. אני זוכר רק חצי פונט (= פאונד, לירה סטרלינג) לשלוח לאברהם לברלין, ובשאר ?
ובאשר לליובה (= לובה) – הכוונה היתה, כמובן, להיות מחנכת במעון היתומים ולא עובדת בית. לובה הלא מיטיבה לשיר, גננת היא. ראה ללמדה עברית, אם אצל זינה (= זינה קונין) או אצל חנה בצפת – משרה תהיה לה במשך הימים, וזה הלא חשוב. נדמה לי שייקשה לה לעבוד כאחת הפועלות, רחוקה למדי (= מרוחקת/מנותקת מדי), ואולי אתה מקרבה ?
צר לי שאין אתה במסבה אחת עם אבא (= מסב ביחד עם אבא), לו ידעת כמה נשתנה, ולטובה כמובן. אני אוהב כ"כ (כל כך) לאחר אתו בלילה ולשוחח. מלא וגדוש, צופה וחודר, מבין את הנעשה בא"י, יודע היכן היא הנקודה – צבור הפועלים. אני ירא רק שישיבת ירושלים בכ"ז תשפיע לרעה. לחגים הלא נהיה כולנו יחד.
ערפי רק אחת ז.י., אחת ולא שתים: אל יאוש ורפיון ידיים. סוף מכתבך החרידני קצת. הגבר ! למה העורף אם לא לעול ?
הערות
לאחר שחזרו משהות כפויה ברוסיה במהלך שנות מלחמת העולם, הכותב, דוד זכאי, ואשתו רחל (רחל, לבית אהרנסון, היא אחות פרומה-דבורה, אמו של זלמן יצחק), לא חוזרים עוד לישובם קסטינה (היא באר טוביה). עם בנם הבכור יעקב, יליד באר טוביה, ובתם חנה שנולדה ברוסיה במהלך שנות גלותם, הם מתישבים ביפו. עתה עומדת המשפחה לעבור לירושלים כאמור. זכאי, מראשי תנועת הפועלים ו"ההסתדרות הכללית", עושה כל שלאל ידו לסייע לגיסו, גיסתו ובתם לובה שזה עתה עלו ארצה. הרב שלמה-זלקינד לנדרס, זאת יש לזכור, היה בן 53 ! כשבא בשערי הארץ. רבקה, בתו האחרת של הרב המוזכרת במכתב, עלתה ארצה ב 1925.
קשה להאמין שזלמן יצחק, בעת הזאת בהתיישבות החלוצית בוואדי רושמיה שבכרמל ובעצמו נלחם מלחמת קיום אכזרית ממש, עשוי לסייע כספית בידי הוריו ואחותו שכפי שמבקשו זכאי.
"ההמחאות והכסף" שקיבל זכאי עבור זלמן יצחק ואברהם (אברהם אהרנסון, בן דודו של זלמן יצחק), חילוט מניותיהם ורכושם (הדל !) של המתיישבים בוואדי רושמיה לאחר ירידתם מהקרקע. אהרנסון עלה ארצה באפריל 1922 ועלה להתיישבות בוואדי רושמיה בעקבות בן דודו. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב את הארץ לטובת לימודים בברלין. בשלב מאוחר יותר הוא חזר והתיישב בירושלים.
"ואשר ללויבה .... ראה ללמדה עברית, אם אצל זינה או אצל חנה בצפת". לויבה (לובה), אחותו הצעירה של זלמן יצחק צריכה ללמוד עברית ומהר, אפשר שאצל זינה (קונין), קרובת המשפחה, על מנת שתוכל לעבוד עפ"י הכשרתה, כגננת, שכן, אין היא "פועלת" ברוחה ....
