לודביפול ת עדויות ניצולים יוסף שמס

סופה של העיירה – עדות יוסף שמש (שאמעס, מלשון שמש ביהכ"ס, בעיירה)

ברגע שהשלטונות הסובייטים נסוגו ועוד בטרם שנכנס הצבא הגרמני, שכנינו האוקראינים, הכפרויניקים (מלשון כפרה, כינוי לגויים) שלנו מאתמול, בסיוע כפריי הסביבה, עשו פוגרום, בזזו וגם רצחו. לא ידענו לאן לברוח ועל מי אפשר לסמוך. גם עליות הגג לא היוו מסתור. רבים כבר ייחלו לבואו של הצבא הגרמני כדי שישליט סדר, ואכן הגרמנים נכנסו והתחילו להשליט את "הסדר החדש".

נשללו מאיתנו כל זכויות האזרח, אין לנו בעלות על שום דבר, כל חיינו הם בחסד, אין לנו אפילו זכות להתלונן. על כל הגברים ועל הנשים הצעירות לצאת לעבודות כפיה והקיום רק מהמעט שבמעט וכל זאת עוד בטרם הוקם הגטו בעיירה.

השליט הכול יכול היה הקומיסר. מונה יודנרט באמצעותו רצו לבצע את כל הגזרות ואפילו משטרה יהודית מונתה לאותה מטרה. גרמני תושב – "פולקסדויטשה" – בשם הרינג מונה ל"ראש העיר". אני זוכר את שכנא אבי שהיה חבר היודנרט, חוזר מהקומיסר פצוע לאחר שקיבל את "קצבת" 25 המלקות בגלל שניסה להתנגד לדרישות שלו. מאז הוא לא היה עוד חבר ביודנרט.

כעבור מספר חודשים, ביום סתיו סגרירי של שנת 1941, החל הגרוש לגטו. אני זוכר עצמי עומד עם כל בני המשפחה בפתח הבית עם כל המטלטלין כפי שגם כל המשפחות האחרות נצטוו לעשות, ומחכים לגרמנים והמשטרה ולגרוש לגטו. הגטו שהיה כבר רובו מגודר, התחיל ממול ביתנו ומעבר לכביש מצידו הדרומי של רחוב צ'צ'גו מאיה (השלישי במאי, יום העצמאות הפולני). באותו יום החל עידן הגטו בעיירה.

אנחנו, אבי וסבא יחזקאל, כעובדים נדרשים המפעילים את מפעל השמן והגריסים שלנו, אוליארנה / קרופודורנה, נשארנו לגור בביתנו אולם רק בחדר אחד ואל יתר החדרים הוכנסו משפחות של עובדים נדרשים אחרים. כל יתר החובות והגזרות היו כעל כל דיירי הגטו – העוצר, עבודות הכפייה, מסירת כל חפצי הערך ומזון על פי הקצבה.

התחלתי לעבוד בתיקונים על גשר העץ בואך לעיירה ואחר כך עם כולם בסלילת הכביש לאדמובקה. השכם בכל בוקר הוצעדנו מפתח הגטו לעבודה. אני עבדתי בקבוצה שעשתה חצץ. כל היום פיצלנו עם פטיש אבנים גדולות לחצץ. כפות הידיים נתמלאו בועות וזבו דם. כל אחד ישב ליד ערמת אבנים והיה חייב למלא מכסה שלא היה ביד בן תמותה לעשותה ורק ע"י כל מיני התחכמויות יכולנו לה. המפקחים עמדו עלינו עם שוטים ומקלות וכמעט לא עבר יום בלי מכות. כזה היה גם גורל הבנות והנשים. כשעברה הלחישה שהקומיסר בדרך, חלחלה עברה. כולם עבדו כאחוזי תזזית כדי לרצותו. ידענו שאצלו זה לא נגמר רק עם מכות. ירי ורצח היו יכולים לקרות בכל הזדמנות וללא סיבה נראית לעין. אחדים קפחו כך את חייהם ליד ערמות החצץ. הוא היה עובר לידינו רכוב על סוסו המהודר ואילו אנו רעדנו מפחד. לעיתים היינו חייבים להסיר את הכובע בפניו ולעיתים אסור היה לעשות זאת, ההוראות השתנו חדשות לבקרים ואולם בכל מקרה, היית צפוי להצלפות השוט שלו. בביקור כזה, היה הקומיסר מורה על אחת הבנות ומצווה על אנשי היודנרט לספק לו אותה לביתו. זו הייתה חוויה נוראה.

לארוחת הצהרים היו מקהילים אותנו ליד מטבח השדה ומדוד גדול חלקו מרק דלוח ופרוסת לחם קשה וכבדה. אני זוכר מקרה כשאחד העובדים ביקש משהו יותר סמיך במרק. הטבח הגברתן אמר לו לחפש בפנים ואז הכניס את ראשו של אותו מסכן לתוך דוד המרק הרותח.

בקיץ 1942 גברו השמועות על האקציות בערים והעיירות שבסביבה. הרגשנו שגם המועד שלנו קרב. חשבנו עם זאת שזו עשויה להיות רק אקציה של כמה ימים וכל השורד ימשיך הלאה בגטו. לא קיבלנו שזהו הסוף ושזו עלולה להיות האקציה של "יודן-ריין" (דהיינו, נקי מיהודים).

ביום 24 באוגוסט, יום י"א באלול תש"ב עם שחר, עוד לפני שעת היציאה לעבודה, דפקו בחלונות. היו אלה שוטרים שציוו על כולם ללא יוצא מהכלל, לצאת לפתחי הבתים. ידענו שהתחיל החיסול. בודדים, מעטים מאד, הצליחו להתחבא ולברוח ליערות הסמוכים. אני ואחי הצעיר אברהם, חברנו יצחק (איציק) גורפינקל ועוד בת דודה של אימי, התחבאנו בתוך קיר כפול דפנות במרתף הבית שבנה אבי מבעוד מועד. אמא בהיותה חולה לא יכלה להיכנס למסתור ואבא שלא רצה להפקירה נשאר איתה בחוץ וכך שניהם נספו, אמא בירי בפתח הבית ואבא נלקח עם כל בני העיירה והוצא להורג בגיא ההריגה. במהלך השעות שהתחבאנו במסתור, נכנס לביתנו השכן האוקראיני שלנו ששמו קירילו. הוא שם לב שרק הורי יצאו החוצה באקציה והבין כי על מנת לנכס לעצמו את הרכוש שלנו הוא צריך קודם למצוא אותי ואת אחי ולהסגירנו. הוא הסתובב בבית ובמרתף כשהוא קורא בשמנו אולם למזלנו הגדול לא מצא את המסתור. בלילה בהזדמנות הראשונה ברחנו אל עבר הסלוצ' וחצינו אותו לצידו השני. חתרנו להגיע לאזור שבו ידענו שנמצאים פרטיזנים. הראשון שנתקלנו בו היה מפקד פרטיזנים שהורה לנו לרוקן את כיסינו כדי לערוך עלינו חיפוש. לי היו בכיס ספרון תפילות "מנחה ומעריב" שלקחתי אתי וכן ברכת המזון ושתי תעודות בי"ס, האחת של ביה"ס "תרבות" והשנייה של התיכון הרוסי שלמדתי בו בתקופת הכיבוש הסובייטי. מפקד הפרטיזנים עלעל בדפים ולפתע החל קורא ביידיש מתוכם ! וכך בהיותו יהודי, סייע לנו בבריחה בטוחה לעומק היער. בת דודתה של אמי נתפסה מאוחר יותר באקציה בקוריץ ולא שרדה. כמוה, חלק מהבורחים בני העיירה נתפס והוסגר, אחרים נפטרו ממחלות ומצוקה ואחדים נפלו כגיבורים עם נשק בידיהם כפרטיזנים לוחמים וכחיילי הצבא האדום והצבא הפולני. ואולם, רוב בני לודביפול שהצליחו להימלט, שרדו בסופו של דבר.

העברנו ביערות כשנה וחצי (שני חורפים !) עד שחרור האזור ע"י הצבא האדום בתחילת 44. כשחזרנו לעיירה נדהמנו לראות שכולה שרופה. היות שרובה ככולה היו בתי עץ, מה שנשאר כחיזיון תעתועים היו רק ארובות הבתים העשויות אבן שהזדקרו מבין שרידי המבנים השרופים. נשאר עומד על תילו גם בית הדואר שהיה עשוי לבנים וחנויות האבן ברחבת השוק. הגרמנים שרפו את העיירה לפני נסיגתם כנקמה על פעולת פרטיזנים בה נהרגו חיילים גרמנים.

יוסף שמש, בן 17 בעת ההתרחשויות, מסר לי את הדברים בפגישות בביתו שבחיפה באפריל-מאי 2012, הן בסיכום שהעלה בזמנו על הכתב והן בדברים שמסר לי בע"פ (יוסי עופר).