ברסטצ'קה אברהם יהודה פולק ומשפחתו 1א

על ר' אברהם יהודה פולק ובתו רוחמה

אברהם–יהודה בן דוד-שלמה וצירל פולק שמוצאם מהעיירה בילזורקה, נולד ב 1875 בקרוב. ידוע על אחות אחת שלו, גדולה ממנו, בברסטצ'קה, שמה צ'יזע והיא ילידת 1870. בעלה של צ'יזע, לייב ביאלר הבורסקאי, נפטר טרם השואה ואולם היא, ילדיה ומשפחותיהם הענפות נספו עד האחרון שבהם: הבן הבכור נחום (יליד 1891), אשתו דבורה לבית לרר וילדיהם משה ושרה, בת בשם הניה (ילידת 1894), בעלה יעקב מאיר קפצן, וילדיהם אסתר ובן שלא זוהה בשמו, נספו בכפר צורוקוב שליד לוצק כשנחשף מסתור שנתן להם נוצרי, וכן, הבן שלמה ביאלר (יליד 1896) ואשתו.

כבן 25 היה אברהם יהודה כשנשא לאשה את שרה פייגה בתו הבכורה של ר' מרדכי מלמן סופר סת"ם בעיירה. (ככל שאפשר להסיק בדרך עקיפה, 3 בנות נולדו לו לר' מרדכי מאשתו הראשונה, לאה ו 3 מאשתו השניה, מיכל). בעמ' 401 בספר הזיכרון לקהילה נאמר אודותיו: "דמות נדירה היה אברהם יהודה פולק. בן כפר היה ובבואו לבית חותנו ר' מוטל מלמן, כבש את לבות כל בנות הבית וביחוד אהבה אותו חמותו .... לפי מראהו החיצוני קשה היה להאמין כי יהודי כאברהם יהודה הלובש קפוטה הוא הוגה דעות רציני ואף מהפכן. הוא פסח כאילו על תקופת ההשכלה ולא רצה להיות "יהודי באהלו ואדם בצאתו", הלך רוח זה של ההשכלה לא נדבק בו כלל. משאת נפשו היתה הציונות אשר לפי הכרתו תשנה את החברה שלנו מיסודה ועל יסודות של צדק ויושר תיבנה חברה חדשה .... אברהם יהודה חלם על חינוך משותף, על בית ילדים משותף, על שחרור האשה מעבודת הבית ולהעניק לה שיווי זכויות בכל שטחי החיים, בעבודה גופנית ובהשכלה, שתהא שווה לכל נפש. לכל זאת שאף האיש בשנים הראשונות של המאה העשרים בעיירה נידחת בווהלין .... לרעיון הציוני התמסר עד כדי השכחת עצמו, הזניח את עסקיו, הסתפק במועט ומכיסו הדל הגיש עזרה לכל נזקק".

ברסטצ'קה נודעה באקטיביזם הציוני שלה ורוח לאומית, ציונית ועברית אכן סחפה את העיירה כבר מראשית המאה העשרים. בהשפעת פעילים ציוניים וכמענה לבית הספר הרוסי לנערים שפעל בעיירה, נפתח בעיירה בשנת 1907 "חדר מתוקן" שבו למדו עברית, רוסית וגם מלאכה, כשלנגד עיניהם של הפעילים הללו עומד חזון ההכשרה היצרנית של "היהודי החדש". המורה לעברית ומי שלמעשה ניהל את המוסד הזה מראשיתו היה אברהם יהודה. ואולם, בגלל קשיי תקציב החדר הזה לא התפתח לממדים המצופים. ערב מלחמת העולם הראשונה למדו בו כ 30 ילדים והוא גווע עם פרוץ הקרבות.

על הלהט הציוני שבער בנפשו של אברהם יהודה כותב אהרן גלר בספר הזיכרון לעיירה (בעמ' 226): בחדר הקטן בקומה העליונה של בית פייגה-לאה'ס (חמותו) שכן "בית הספר" העברי של אברהם יהודה פולק, מין אליעזר בן יהודה דברסטצ'קה. הוא שם לו כמטרה להחיות את שפת העבר לשפה מדוברת והוא דיבר רק עברית, ובחדר ההוא היו מתאספים קומץ צעירים וצעירות בלילות שבת ושרים משירי ציון, ואני עודני ילד קטן שמכיר את ארץ ישראל מסיפורי האגדות והחומש, הייתי עומד שעות רבות למטה ומקשיב בגעגועים אין סוף לשירה המושרת בהתלהבות ובעצבות. ובימים ההם פשטו שמועות שכמה צעירים וצעירות מתכוננים ממש לנסוע לארץ ישראל.

פעילותו הציונית האגרסיבית והתרחקותו מהדת של אברהם יהודה יצרו קונפליקט גדול בינו לבין חותנו הגדול, ר' מוטל מלמן סופר סת"ם. למרבה האירוניה, קרה שכל בנותיו של ר' מוטל (למעט שרה-פייגה, אלמנתו של אברהם-יהודה !) עלו לארץ ישראל ברבות הימים וגם הוא עצמו נשבה בסופו של דבר בציונות, אף כי להגשימה ולעלות לא"י לא הגיע.

בסוף שנת 1912 קם אברהם יהודה ועושה מעשה בביתו שלו. הוא שולח את בתו הבכורה בלהה, ילדה שטרם מלאו לה 12 שנה, לארץ ישראל במטרה להשלים שם את חינוכה העברי ולהשתקע בה. הילדה יוצאת למסעה בלווית הורים מאמצים - חיה ברכה לבית ליברמן, בת דודתה של אמה, ובעלה חיים צימרמן – מחלוצי יבנאל (עלו לא"י ב 1907 ו 1908 בהתאמה). ההזדמנות נקלעה כשבני הזוג צימרמן הגיעו לביקור בברסטצ'קה כדי להציג בפני הוריה של חיה ברכה את בתם התינוקת (יבנאלה שמה ....) בת השנה. בתום הביקור, ביום כ"ה לחודש כסלו תרע"ג, הוא 7 בדצמבר 1912, יוצאת הפמליה את ברסטצ'קה בדרכה חזרה לא"י. רגע הפרידה מתועד בתצלום נשכח בספר הזיכרון לעיירה, בעמ' 490. שרה פייגה, אמה של בלהה, מתקשה לבלוע את הגלולה המרה והסיוט לא ירפה ממנה עד אחרית ימיה.

בת 12 היתה גם בתו השניה רוחמה כאשר אברהם יהודה ברח עמה ליקטרינוסלב ב 1915 כשאזור ברסטצ'קה היה למוקד קרבות מדמם במלחמת העולם. אפשר להעיר בהקשר זה שאברהם יהודה העדיף לחיות כפליט ברוסיה בניגוד לסנטימנט הרווח בקרב היהודים שהעדיפו בעת ההיא, אם כבר להיות פליטים, אזי באוסטריה. ככל הנראה שקרבתו היתרה לתרבות ולשפה הרוסיים הם שהביאו את אברהם יהודה להחלטה אשר עשה. אשתו שרה פייגה ובנם הצעיר דוד שלמה (יליד 1905) נשארו מאחור בברסטצ'קה !

בעדות אוטנטית ומדוייקת של בן ברסטצ'קה דוד שיין אודות אברהם יהודה המופיעה בספר הזיכרון לקהילה (בעמ' 385) נאמר: "ב 1915 הגעתי, ואני אז בן 14, עם משפחתי ליקטרינוסלב, הגענו לעיר קרוב לחג הסוכות (באותה שנה, סוף חודש ספטמבר). זמן קצר לאחר שהגענו בא אלינו אברהם יהודה. בין הבורחים משטח החזית היה. הוא הגיע ליקטרינוסלב עם בתו רוחמה, היא נכנסה לסמינר המורים והוא עסק בהוראה. אני אמנם למדתי בגימנסיה הוילנאית של כגן, אשר לרגל המלחמה עברה מוילנא ליקטרינוסלב, ושם למדו את השפה העברית בהיקף רחב, אבל לא הסתפקתי בזאת והתחלתי ללמוד תורה מפיו של אברהם יהודה .... אוטודידקט היה, ידיעתו בשפה הרוסית היתה רופפת ובכל זאת קרא בהתמדה ובצמאון רב את מיטב הספרות, הקלסיקונים וספרי הפילוסופיה. היה מעריץ נלהב של טולסטוי וגם צמחוני כמוהו היה. אפשר להגיד על אברהם יהודה בפה מלא שקיים את הכתוב "והגית בו יומם ולילה": או שהוא למד או שהוא לימד, ובכל אופן, עסק בתורה כל היום. כל מחשבותיו היו אך ורק קודש להגות, היה דולה פסוק כלשהוא והיה מעתיר עליו פירושים על גבי פירושים ואף פעם לא נלאה משיחה שהיתה קשורה בתנ"ך, ספרות או פילוסופיה. עם זאת, מציין הכותב, החזיק אברהם יהודה את עצמו "אפיקורס" והיה ציוני בכל רמ"ח אבריו. "עשיתי במחיצתו ארבע שנים", כותב שיין, "לו רק היה דואג למצבו הכלכלי, היה יכול למצוא שעורים לא מעטים אצל ילדי משפחות עשירות, שהיו מאפשרים לו קיום מבוסס .... נכון הוא שגם צרכיו היו קטנים ביותר, הוא גר בחדר קטן ברחוב קודשבסקי מספר 5 והסתפק במועט שבמועט".

רוחמה בתו של אברהם יהודה לומדת בבי"ס תיכון ביקטרינוסלב כשאביה עוסק בהוראה כאמור ושניהם חיים חיי דחקות ומצוקה קשים. אף שהיא חולה בשחפת וסובלת סבל גופני קשה מנשוא, היא מקיימת שיעורי בית לילדים למחייתה. קשה לה לא פחות ההתמודדות הנפשית עם סביבתה המנוכרת.

ביומן אישי, אינטימי ונוקב שניהלה באותם ימים, כותבת רוחמה בת ה 17 על היום (10 בדצמבר 1920) בו התבשרה על מחלתה: "נבדקתי היום על ידי הרופא .... והנה, לבסוף, הוברר אופיה של מחלתי .... אשר יגורתי בא לי - שחפת, ועכשיו, ובנכר, והרופא אסר עלי לעסוק בהוראה. איך ימצאו חיי את פתרונם עתה ? לא הרבה זמן נותר לי, חבל לי על אמא, בבית, כשאני מעלה בדעתי את מצב רוחה עם קבלה את הידיעה על דבר מותי .... למות ביקטרינוסלב, ואת ארץ ישראל טרם ראיתי ואפילו לא את בית ילדותי הצנוע !". תשעה ימים לאחר מכן כותבת היא: "הרגשתי הורעה, הופיע שעול, מצב הרוח מן הגרועים והאיומים ביותר היות והתחלתי למסור לעצמי דין וחשבון על חיי בעבר. מתברר שהם מלאים מרורים וסבל ומשוללים כל הגיון פנימי - עוברים וטרם השגתי משהו מוגדר ויציב. את התיכון לא סיימתי ואני ממשיכה את השכלתי בכוחות עצמי. כמה עינויים עברו עלי, במה לא עסקתי למען התפתח והנה העליתי חרס. מה רבה קנאתי באלה הממשיכים בשקט בהשכלתם, בכל אשמה הדיפרנציאציה הסוציאלית, אי השיויון החברתי, ואולי אוסיף לזה גם את אי-כשרי המיוחד "להסתדר". והנה , אני היצור האומלל בתבל, לא חיה, לא בחומר ולא ברוח, משוטטת יום יום משעור לשעור, מגיעה לעת ערב למרתף שהוא דירתי ואל בעליה ה"חביבים", שנעשו לאחרונה, קשים מנשוא. ב 3 בינואר 1921 היא כותבת: "משום מה גברו היום געגועי הביתה. מה רב היה אשרי לראות את אמא, לשוחח אתה, רחימתי ! זה יכול היה להיות אשרנו המשותף הגדול וזה כל כך לא מציאותי ! הזכרונות על הבית מפילים עלי אימה ! אני מתארת לי את חייהם כעת, דאגתם לי, החיה אני ? הקיימת בכלל ? כי הנה אפשר היה להגיע אליהם ואני לא הגעתי". ב 8 בינואר היא כותבת: "מזג אויר קשה. מחר אצא לשעורי וזה מעכיר את רוחי, הרי זה מחייב אותי לעבור את העיר מקצה לקצה". ב 11 בחודש: "בעלת ביתי הגיעה לקצה הגבול, משום מה חוזרת היא ואומרת שאבא בטח יגיע אלי, לקחתני מפה .... גם "א" אינו מתעניין בי ("א" הוא מושא אהבתה וכמיהתה הבלתי ממומשת), ביקשתי מ"ק" למסור לו שיבקרני, עד כדי כך ירדתי בנימוסי ועד כדי כך ירדה צניעותי". ב 12 בחודש: "היום היה לי יום של תעסוקה מלאה: מלאתי את כל מכסת השעורים שלי. ההרגשה הפיזית הורעה: הפרשות דם, דקירות ומחנק נשימה". ב 16 בינואר 1921 היא כותבת: "אמש והערב לא נתנה לי בעלת ביתי להשתמש בעששית, כי הנה, אין זה מחובתה לספק לי מאור בערבים. כל ערבו של אמש עבר עלי בחשכה גמורה .... אומרים שהפולנים שוב כבשו את ז'יטומיר, איככה אשתרך סוף סוף הביתה ?".

היומן שנכתב במקור רוסית, תורגם לעברית ע"י אריה, בעלה של רוחמה, לאחר מותה.

בראשית שנת 1919, כשלש וחצי שנים אחרי שעזב את ברסטצ'קה כפליט מלחמה, חוזר אברהם יהודה מגלותו ביקטרינוסלב. ככל הנראה שמקל הנדודים כמו להט ההוראה הם כבר חלק מהוויתו, שכן, במכתב מ 19 בינואר 1921 לבתו בלהה בארץ ישראל הוא מציין כי הוא מתגורר בעיר ברודי ומלמד בבית הספר היהודי שם. משחודש הקשר עם ארץ ישראל לאחר הנתק הממושך של שנות המלחמה, השתוקק אברהם יהודה לעלות אבל לא עלה בידו להשיג "סרטיפיקט". ביום 7 בספטמבר 1923, במכתב לאחותו בלהה בא"י, כותב שלמה בן אברהם יהודה: "ידע תדעי שהחליט האב בעוד כמה שבועות למסור את עצמו בידי הגורל ולצאת את הארץ, אפילו בלי דרישה, ואחת משתי אלה העמיד לפניו: לבא לארץ ישראל או למות בדרך". כוחותיו של אברהם יהודה לא עמדו לו והוא נפטר ב 1925, בן 50 במותו.

רוחמה, ככל הנראה כבולה בחוטי אהבתה הבלתי ממומשת, חוזרת לעיירת הולדתה רק כשנתיים אחרי אביה ! באותו מכתב מיום 19 בינואר 1921 כאמור הוא כותב: "את רוחמה עזבתי זה שנתיים ביקטרינוסלב ועד היום לא שמעתי ממנה שום ידיעה". ב 1923 היא יוצאת ללימודים בסמינר הנודע למורים בווילנה. במכתב נוסף לארץ ישראל, מיום 20 בינואר 1924, מתאר אביה את מצבה העגום: "מתלמדת היא בווילנה, כלומר מתענה היא מרעב ומקור ובערום ובחוסר כל. אפשר להתמוגג מהמכתבים שהיא כותבת לפעמים רחוקות כי אין לה דמי פוסטא (= דואר, דהיינו אין לה די כסף לקנות בולים). אבל מה אוכל לעשות לה, עד כמה שביכולתי אני מחזק בידה. רופא הסמינריון מצווה לה או שתיטיב את כלכלתה או שתשוב הביתה, התנאי הראשון כמובן אין בידה לקבל ומלפני השני כנראה שתבחר מחנק נפשה מלשוב לחיים שוממים ומנוולים בלי שום מטרה ותקווה". כשנה לאחר שהחלה לימודיה, אפשר שבעקבות חוליו של אביה, חוזרת רוחמה לבית הוריה בברסטצ'קה ובמועד לא ידוע, בסוף שנת 1925, הוא אמנם נפטר. בקיץ 1927 עולה רוחמה לארץ ישראל. עלייתה מתאפשרת, חרף המגבלות הנוקשות שמציבים הבריטים, תודות לעובדה שאחותה בלהה היא נתינת הארץ. מעשהו הנועז של אברהם יהודה ששלח בתו הבכורה לארץ ישראל 14 שנה קודם לכן, סלל עתה את הדרך לרוחמה להגשים את משאלתה (וחלומו של אביה). אמן של הבנות נפטרה בברסטצ'קה סמוך למועד פרוץ המלחמה, אחיהן הצעיר שלמה, שגם על עלייתו ארצה טרח אביו בכל כוחו ולא יכל, נשאר בעיירה ונספה בסופו של דבר בשואה.

תודות

תודות מקרב הלב לשלמה מורן (ולטר קודם לכן), נכדו של אברהם יהודה פולק, בקבוץ יגור. מסירותו המוחלטת לנושא שימור היידע ההסטורי הגלום במסמכים, במכתבים, בתמונות ובתעודות הרבים שנשתמרו בקפדנות בידי המשפחה במשך מאה ועשרים שנים ! תרומתה לא תשוער.