ברסטצ'קה אברהם יהודה פולק ומשפחתו 24ב
תמלול המכתב (דפים מס' 1 ו 2 אבדו עם השנים)
באותו הכסף שהוא משתכר לקנות לו אוכל, ובעצמך תביני, שלי לא נראה כזו ואפן אראה כזו. ושוב ריבות ורדיפות, לאן שילך ועם מי שילך, ומתי שילך ומתי שלא ילך וכו' וכו'. אמנם כצחוק יראה זה אולי בעיניך אבל האדם מוכה הוא: שאינו ישן בלילות, ואינו אוכל כראוי ועובד ביום. וידוע כמובן ש"מנהג" חיים כזה ללא אכילה ושינה ועוד לעבוד אח"כ ולעשן סיגרה אחרי סיגרה – איך כל זה משפיע אפילו על איש בריא - אז ומכל שכן עליו. מחויב אני גם כאן לבקש סליחה אך לא יכלתי מבלי לנגוע בזה. ובכן, מה עלי לעשות ? אולי תוכלי בכל האפשר להשפיע על אמך שתשנה את מנהגיה אלה, בארי לה את הסכנה שבדבר. ואת כותבת שלדידך לא כ"כ חשוב ששלמה יעלה תיכף ארצה בכדי שתהיה לו היכולת היכולת ליגע את "אין-המזלה" (= לבלום את ביש המזל) שנשקע בה ! אמנם כל זה טוב מפני שאין לע"ע מוצא אחר. התוקף היה שיעלה תיכף ארצה מכמה טעמים והעיקר, מצב בריאותו הרוח-גופני ששם, בארץ, תהיה לו היכולת להתרפא. יען שמצב זה עובר למצב כרוני. אגב, מעניין שמצב בריאותו הרוחני-גופני נוח יותר בקיץ מאשר בחורף (ז"א משך הימים הטובים).
בדבר המשפטים, הנה כל הזמן חפצתי לכתוב לך עליהם. אך ראשית קשה היה לי מהרבה סיבות ושנית רציתי לתת אמתלא לשלמה בשביל שיכתוב אליך בעצמו. כל העת הציקונו לו אני וולטר כשהיה בחורף בבית ואח"כ גם אני לבדי, ובכל פעם הוא מגיב שאין לו מה לכתוב ואני אזכיר לו תמיד. את המשפטים שאת מבקשת וכמעט מתחננת שאודיע לך (?) ובשבועות אלה האחרונים כמעט שהיה עונה לך, והנה, אחרי שהודיעה אמך שלא תיסע, התעכבו דבריו אליך שוב פעם. "איני חפץ לכתוב כשהאם אינה חפצה לנסוע", כך הוא אמר. מהדברים האלה תביני את המרירות והכאב. ובאמת, מה את חושבת בענין זה, איך עליו לצאת מסבך מועקתו זה. ויהיה אפילו לע"ע רק למקום אחר כמו שאמרת. והלא סו"ס מוכרחים להשפיע על אמך שתסע לבדה. את חושבת ששם בארץ ישראל יקשה לה יותר מאשר כאן ? הלא שם סו"ס תהיה אצל קרובי נפשה וכאן היא כערער במדבר. שוב שטתי (= הפלגתי) מהדרך והנה כל הפצרותי שלכתוב לך לא הועילו ולקחתי לי לכתוב לך בעצמי על המשפטים. ואני מוצא לנחוץ לומר לך ששלמה משער שאני כותב לך אודותיו והרבה אני לומד מזה, שהפרט-האנוכי (?) שאכתוב לך עליו ... הו, כמה הוא שטתי כבר לדרכו ולביתו. לו יכולת לתאר בדמיונך רק (?) של קרבת החופש אצלו !
ועל המשפטים: לא אספר לך על הנדודים והיסורים שעברו במשך הזמן. לא כדאי לעכב אותך עתה מאחר שכל זה כמעט שעבר. אמסור רק את הפורמליות. המשפט בדבר היד נדחה שתי פעמים מצידם ופעם ע"י אמך בעצמה וצריך הוא להבחן שוב פעם באלה הימים אולי. משפט הילד, מה שצורכו לפי דעתי ביותר – נתבטל. משפט הכסף נתבטל, פעם אחת באשמתו של ה' קליינבערג וגם באשמת משה חרש, ש. חרשק והרב. אבל מענין וחשוב שהדוד ה' מעלמן (= הירש מלמן) הרחיק בזכותם של האחרונים וצידד אותם והתבטא בביטויים קשים כלפי אמך. אותו הדוד ה' מעלמן שאני ביקשתיכן שתפנו אליו שיעזור בהכנת הנסיעה ... בכלל, יש במשפחתו הרבה צרות. לא מובנה לי לא מעט – אמך הגאוה, עוד הגשתם תביעה על הכסף (?), אם יצא דבר מה מזה.
הערות לטקסט
אף כי אין זיהוי לכותב הדברים בטקסט (החלקי כאמור), אין ספק שהוא אהרון כהנא, חניכו של שלמה פולק בתנועת "החלוץ הצעיר" בעיירה והוא מפנה את הדברים לרוחמה אחותו של שלמה בארץ ישראל. כהנא, יליד 1911, עלה ארצה בחודש ינואר 1930 ולכן, ועפ"י התייחסויות שונות בטקסט, ניתן להסיק שהדברים נכתבו בשנת 1929. "ולטר" המוזכר בטקסט הוא כמובן אריה ולטר, חברו הקרוב של שלמה, עלה ארצה בראשית 1929 וכאן, בקבוץ יגור, התאחדו הוא ורוחמה פולק והקימו את ביתם ומשפחתם. בספר הזיכרון לעיירה, בעמ' 483, כותב כהנא דברים דומים בסקירתו לזכרו של שלמה פולק ולא בהכרח שהצגת הדברים שלו כאן (כלומר סרוב האם לעליה ארצה) הינה נכונה, או לפחות, וכפי שנראה גם בהמשך, נכונה רק בחלקה. תאורו את אישיותו המיוסרת והאובדנית של שלמה פולק נוגע ללב בטרגיות שבו. כהנא התגורר בארץ בחיפה ונפטר ב 1979.
הצדדים הניצים (בסכסוך נדל"ני) המוזכרים כמי ש"התבטאו בביטויים קשים כלפי אמך" הם: ה' קליינבערג הוא, ככל הידוע, הרשל קליינברג, הוא ומשפחתו נספו בשואה. משה חרש עלה ארצה והתגורר ברחובות. ש. חרשק הוא, ככל הידוע, שלמה חרשק, הוא ומשפחתו נספו בשואה. הדוד ה' מעלמן הוא הירש מלמן, אחי אביה של שרה פייגה, הוא ומשפחתו נספו בשואה.
הירש מלמן, אחי אביה של שרה פייגה פולק, גביר בעיירה לכל הדעות, ומולו בעימות כואב שרה פייגה ושלמה בנה. ככל הידוע נסב העימות סביב הבעלות על בית ר' מרדכי מלמן, אביה של שרה פייגה, לאחר מותו, או נכס משפחתי משותף אחר. הירש מלמן היה בעליה של תחנת הקמח הגדולה בברסטצ'קה, הוא נודע כמי שבכספו הפרטי ובמו ידיו טרח על הקמת בית הכנסת המפואר בעיירה ואולם בסופו של דבר, בגלל מזגו הרע, סולק ע"י פרנסיה מהתעסקות זו עוד טרם שנחנך בית הכנסת. מלמן, אשתו רייזל ובני משפחתם נספו בשואה.
