ברסטצ'קה אברהם יהודה פולק ומשפחתו 4ב
תמלול מכתב אברהם יהודה לבתו בלהה
בתי היקרה !
נמצא אני עתה בביתי. הגם שזקנתי ושבתי, בית לא מצאתי, וגם המושג הזה איני יודע. וגם בחדרים לא אשיבנו איך אחרי חרבנות והרס עולמי. אולי אז יווסדו ויתרוננו איזה יסודות אחרים ועליו יוכל וישכלל איזה עולם חדש ומשוכלל. אך זה לא מהעניין לבי הביטוי הרגיל שיהיה אני עתה בתוהו ובוהו שמכונה בית. ועוד פעם, איזה התאוננות עולה בידינו שכועס אני על מר שהוא, ובליבי יש עליכם. רבונו של עולם, באיזה דרך בא אליכם הרוח השקר הזה. מעולם לא היה לי תביעות ודרישות על בני תמותה כמוני. ממי אדרוש ומה אחפץ מרפה אונים וחלישת דעת כמוני. מדגי רקק שבעצם רובצים ברפש עד צואר. אמנם אתרגז אני וגם חורה אני בשנים ובכעס עד טירוף דעת מרים אני אגרוף לעומתו. אבל לא עליכם. אמנם התוצאות הם אחת וכל התסיסות להתרגשות בהבל באו ובחושך יכלו. הראשון אשם רחוק ממני וממרום גובהו משרבב את לשונו כנגדי וצוחק עלי ועל משפחתי, או יותר נכון, עוור הוא בלי עיניים ואזנו אטום משמוע צעקתי והותר. והאחרונים, אסורי רגלים ואינם במכונת התנועה והמרוץ שנתלו בית עמה ושנלווים בתוכה שכבר שכחו מה שהיה אתמוך ואינם יכולים לשים לב למה שיהיה למחר ובכך הרוגז והכעס אל לו, הבקשה וההתרפסות אנה הם באים, ואם לפעמים מתפשט מלבו איזה צריחה ואנקה, אז אך יאוש ויאוש אקרא אפסה התקוה, הרעל אכלנו כולו ובוחל נפש יוקצה מחמת מואס אשא בקול. דורי הלך ונגלה מנו, בלשון עלמות מדבר אליהם ובשפה בלתי מובנה מדברים הם אלי. וכך אחרוק בשינים עד זוב דם ואשב ואדום וכאבי עמי עד בוא קץ התקוה ויגאלנו מכל צרותי. אבל גם אז רובצת קללת אלוה שהנענע והנדכה אינו מרגיש אז בהפגות והגאולה שבאה עליו ולו על דק ויחד היה יכול גם הוא לשרבב את לשונו וללעוג על מצוקתו לאמור צוחק אני עליכם צוררי ולוחצי (כאן קרע בדף) תשיג גם ידכם להכווינו ופחדכם ויראתכם סרה מעל פני. כנראה שרק גזרה המערכה העליונה שלא נתנה שום מקום לתלונות והתאוננות. ובכן איזה מקום יש לתלונות ולמריבות לא בדה לבבו ואני בתור אב מיעצך שלא תשימי לב לשום קיטור מאיזה סוג שיהיה, אך חיי את חייך ישביע נחת בעולמך עד כמה שתוכלי ותשיג ידך.
שלך, א.י. פולק
תמלול מכתב רוחמה לאחותה בלהה
אחותי היקרה !
זה לא כבר כתבתי לך גלויה. חדשות להוסיף אין בחיי, יותר נכון בפרוצס האוגוניה שלי (= במהלך הדיכאון שלי) לא בא כל שינוי, אבל מכיוון שאבא כותב, הנני כותבת להפעם. יקירה, שכבר היה לי לזרא לבקשך ולהזכירך ע"ד (= על דבר) דרישה. הנני מוכרחה עוד פעם לחזור על דברי למרות רצוני. אחות יקרה, כנראה שאינך יורדת למצבי כלל וכלל אם הנך דוחה את שליחת דרישתי. בראותך איזה צחוק הטבע הוא, שום דרישה אינה עולה בקושי כמו דרישתי לפי דבריך. כמובן לאלה מזה לא כבר השתקעו בארץ עולות הדרישות בקלות, אני שיש לי שלוש דודות ואחות אזרחיות בא"י מצפה לדרישה כבר יותר משנה וחצי ובשום אופן דרישה זו אינה יכולה להעשות. יקירתי, למכתב צרוף מכתב לחיים דושרמן שבו אבא מבקש שגם הוא יסייע לקבלת דרישתו, ולכן תואילי גם את ואל תניחי את ידך מזה, תסעי אליו ותמסרי לו את המכתב, ותתיעצו ביחד, בכדי שתוכלו ביחד לעשות איזה דבר. באם את תזכירי אותו ותאיצי בו פחות או יותר יוכל היות שיעזור לך והדרישה סוף כל סוף תשלח. יותר טוב היה אילו בא כבר קיצי הפיזיולוגי (= מותי) המקווה לנפילתי יוכל עינויי ותקוותי הנואלת .... יותר איני יכולה לכתוב, מכתיבתי את יכולה לדון על הלך נפשי.
סלחי לי יקירה אם הנני מלאה אותך בדברי, שלך, רוחמה.
למעה"ש (= למען השם) שימי את בקשתי והתיחסי אליה באינטנסיביות פחות או יותר. כתבי אם קבלת את מה ששלחתי לך עם ריז'ל גלקין, סחורה לשולם ומעיל אדם. כתבי לעיתים יותר תכופות.
הערות
כמשתמע, רוחמה פולק שבה לביתה מהגלות הכפויה, ארוכת השנים, ברוסיה והיא כותבת לאחותה: " כנראה שאינך יורדת למצבי כלל וכלל, אם הינך דוחה את שליחת דרישתי .... אני שיש לי שלוש דודות ואחות אזרחיות א"י מצפה לדרישה כבר יותר משנה וחצי ....
הכאב שבדברי האב בכלל אינו ניתן לתאור ושפתו, שפת תוכחת נביאי ישראל ! מפלחת את הלב.
ריז'ל גלקין הנזכרת בסוף המכתב היא שושנה גלקין, חברתה של רוחמה, ילידת 1902, עלתה ארצה בנובמבר 1922 ונפטרה ב 1960.
