ברסטצ'קה המסע הציוני 1א

על המצולמים (לא כולם מזוהים בשמם)

שורה עליונה משמאל לימין:

ראשון דוד פרשטוט (נספה בשואה עם אשתו ושני בניו), שלישית צביה ינובסקי לבית גלר (בארץ בקבוץ רמת יוחנן), רביעית נחמה חסקלברג לבית לרר (בארץ בכפר ויתקין), חמישית רבקה דפנאי לבית שירמן (בארץ בירושלים), שישית רחל ברו, עלתה ארצה ב 1925, נישאה ואף נולדה לה בת כשנפטרה בפתאומיות מדלקת התוספתן ב 1930, אחרון גור אריה לרר (נספה בשואה עם אשתו ובנו).

שורה מרכזית משמאל:

שושנה ליטבק, עלתה ארצה ב 1925, נישאה ונולד לה בן, נפטרה ממחלה ב 1932. המורה צבי קווטנר (פרח) עלה לא"י אבל היגר בסופו של דבר לאמריקה. המורה יוסף וייל (אהלי) עלה ב 1935 והתיישב בבית שערים. רחל קטרבורסקי, בתו של הפעיל הציוני בנציון קטרבורסקי, עלתה ב 1924, בארץ בבן שמן ואח"כ, עם בעלה ירמיהו שפירא, נמנו על מייסדי כפר הנוער הדסים.

שורה תחתונה::

משמאל אריה ולטר (בארץ בקבוץ יגור), מימין שמואל מנוסביץ' (בארץ בקבוצת גבע).

אודות ביה"ס

בספר הזיכרון לברסטצ'קה, "היתה עיירה", בהוצאת ארגון יוצאי ברסטצ'קה בישראל, חיפה, 1961, בעמ' 351, כתב שמואל רוזנהק, מורה ומחנך בצוות ההוראה של גמנסיה "תרבות" הנודעת ברובנה, מפקח חינוך מטעם רשת "תרבות" וממנהיגיה הציונים הצעירים של ווהלין בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה: "ברסטצ'קה היתה עיירה יוצאת מהכלל בכל פולין. לא רק שהיתה ראשונה בעברית שלה, אלא שהקדימה בהקמת בית-הספר העברי עוד לפני הכיבוש הפולני, בטרם קמה רשת בתי-הספר תרבות. נזכר אני בביקורי הראשון בעיירה ופגישותי עם חברי הוועד המנהל: יהושע קליבנר, יוסף שירמן, ברוך פורר, מאיר ליטבק, בנציון קטרבורסקי והמורים יוסף וייל ויהודית חרג. מפתיעה היתה מסירותם ללא גבול למפעלם החינוכי והתרבותי והאמונה הגדולה כי נכונים מעשיהם. גישתם היתה כה רצינית עד כי לא סבלו כל בדיחה פן תפגע ברצינות זו. לא ראו צורך בגמנסיה כי ההמשך לדעתם היה צריך להיות בארץ ישראל. ביה"ס היה קשור בכל עמקו עם הרעיון הציוני. התכלית היחידה היתה – לעלות ארצה. העברית כשלעצמה ניצחה ולא אתפלא שלא היו יורדים (= כאלה שעלו לא"י ומאוחר יותר עזבוה וחזרו לפולין) בעיירה. הנוער היה מחושל ומגובש".