ברסטצ'קה המסע הציוני 6ב

מקרא המצולמים והערות

בשורה העליונה ומימין לשמאל

הינדה (עדה) חודק (בארץ בבית ינאי, ברושקובסקי לאחר נישואיה), נפתלי לרר (נספה בשואה), מאשה הכט, רחל סירקיס (בארץ בקבוץ יגור, אשתו של יוסף קליבנר, גם הוא בתמונה), יעקב זילברשייד (בארץ בקבוץ דפנה), פסיה גולדנברג (בארץ בנהלל), בלומה בלפר (וולקוביצקי לאחר נישואיה בעיירה, נספתה בשואה), מנדל מזוריק (בארץ בקרית טבעון), צבי לימון (בארץ בחיפה), יעקב פנדלמן (בארץ בקבוץ עין המפרץ).

בשורה השניה מלמעלה ומימין לשמאל

אסתר סקולסקי (בארץ בחיפה, ברמן לאחר נישואיה), משה פולק (בארץ בחיפה), אברהם זילברשייד (בארץ בחיפה), מלכה נובוגורד (בארץ בכפר ויתקין), אריה ולטר (בארץ בקבוץ יגור), יוסף ריקין (בארץ בתל אביב), יצחק ריקין (בארץ בפתח תקוה), יוסף קליבנר (בארץ בקבוץ יגור).

בשורה השלישית מלמעלה

דבורה ארליך (בארץ בקבוץ יגור), טובה שמש (בארץ בתל אביב, רוטהולץ לאחר נישואיה), אהרון כהנא (בארץ בחיפה), שרה ברגר (בארץ בקבוץ יגור), חייקה גיטליס (בארץ בקבוץ שריד), רחל סמט (גם סמיט, נספתה בשואה, לא ידוע מתי והיכן), מרדכי קורין (בארץ בקבוץ משמר העמק), אליעזר בורטניק (נספה בשואה).

בשורה התחתונה

נחמיה פרידמן, אלכסנדר קורין (בארץ בחיפה), חניה זינגר (בארץ בנהריה), חנה פלדמן (נספתה בשואה), ש. וסרמן.

על אחד שלא עלה לא"י

אף שניתן להתרשם בנקל שהרוב המכריע של הצעירים והצעירות הללו אכן הגשימו את "מסעם" הציוני ועלו לארץ ישראל, אביא כאן את המקרה הפרטי של נפתלי לרר (בתמונה, בשורה העליונה שני מימין) שאף שהיה כבר עם "רגל אחת" בדרכו להצטרף לאחותו בא"י, בנסיבות חייו השתנו תוכניותיו, הוא נשאר מאחור ונספה בסופו של דבר בשואה.

במכתב נחוש ואופטימי מיום 1 בנובמבר 1929 הוא כותב: ביום השישי באתי הביתה מהקבוץ להתכונן לעליה. בימים הראשונים של סוכות היה אצלנו דובדבני מהמרכז ואושרו 64 איש. אני הייתי בין הראשונים ותיכף בחול המועד נסעתי הביתה. בדרך עברתי הרבה ערים וכמעט בכל עיר חשובה שהיתי יום או לילה, ככה שבאתי בדיוק ביום השישי לפנות ערב הביתה. החג עבר מאד שמח, גם בקבוץ וגם בבית. עכשיו עלי לגשת לפרשת הנירות. אני בקרוב אקבל תעודה מהמשרד הארץ ישראלי, כי יש לי סרטיפיקט, אזי אוכל במשך שבועיים להוציא את הדרכיה (= דרכון) ולעלות אחרי חדשיים.

ביום 7 במרץ 1930, בגלויה קצרה וחדורת אמונה הוא כותב לאחותו חליה בארץ ישראל: חזק ! למזכרת נצח לאחותי היקרה חליה, שנזכה להתראות בקרוב על יד בנין עבודת ארצנו, א"י העובדת, ונזכה לחיות את החיים החדשים, חיי העובד העברי וחיי הצדק והיושר, חזק ואמץ ! אחיך נפתלי לרר.

כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 11 ביוני 1930, אילוצי היום-יום ועזרה בפרנסת המשפחה מכתיבים אחרת והעליה לא"י אינה מוזכרת עוד בדבריו אלה לאחותו: תסלחי, אף שלא כותבים אנו מכתב לך עכשיו, רק גלויה. הסיבה הסיבה כי אין פנאי, היינו עסוקים בחנות לפני חג השבועות ועכשיו יש הרבה סוחרים למגפיים פשוטים, בקרוב נכתוב לך מכתב.

וכמעט עשור לאחר מכן ! במכתב לא"י מיום 11 בפברואר 1939, הטרגדיה מתקרבת והסוף בלתי נמנע אבל החלום עדיין לא נגוז: אנו הסתדרנו לע"ע (= לעת עתה) לא רע. משכרתי איננה כה זעומה אבל בכל היא איננה משביעה את רצוני כי אנו מוכרחים לנהל את משקנו בצמצום גדול. פרטים על חיינו (וביידיש: באופן מסודר) עוד נכתוב לכם בפעם הבאה. כעת הייתי רוצה לשאול אתכם שאלה אחת המטרידה אותנו. היות וכעת קיימת עליה, לכן הייתי רוצה לשאולכם אם כדאי לנו לעלות ואם יש אפשרות להסתדר בהוראה או ע"י עבודה אחרת. כאן הנני עתיד לחיות חיי נודד, שנה לעבוד בבית ספר אחד ואח"כ צריך לעבור לעיירה אחרת ואי אפשר בשום אופן להסתדר בקביעות במקום אחד. כפי שראיתי מהניסיון בשנה זו, אני ויהודית'ל החביבה (= רעייתו של נפתלי) ראויים ודי מוכשרים להנהלת משק יפה ומסודר והנדידה ממקום למקום איננה מאפשרת לנו את זה.