ברסטצ'קה מכתבי רחל סמיט לא"י 3ד

תמלול המכתב

ברסטצ'קו, 27 באוגוסט 1932, לרחל הקרובה לי רב שלום !

אחרי ציפיה ממושכה למכתב ממך סוף סוף קיבלתי ! קראתי אותו ומפי התפרצה קריאה לעזאזל ! אולם בדרך כלל לא הפתיעני. כמעט ידעתי שזה יהיה. וזה מפני שנוכחתי בשנה האחרונה שהטוב, המעניין, שהיפה שעליו חלמנו בשבתנו בבית, איננו, איננו בכלל. נוכחתי שאפשר בוילנה, בלבוב, וכנראה גם בא"י, להשתעמם כמו בברסטצ'קו, להיות מיואש כמו בברסטצ'קו, והקושי עוד יותר גדול מפני שאין כבר למה לחכות, אין למה לשאוף, אין מה לחלום. כשהיינו יושבות בשנה שעברה על המעלות אצל גורנשטיין או על הספסל על הפרור (= הפרבר, אזור הבילוי בפאתי העיירה) והשתעממנו וחשבנו שצריך רק לצאת את ברסטצ'קו וכל זה יגמר וסוף יהיה לשעמום ולחדגוניות, צריך רק לצאת את ברסטצ'קו ויתחילו חיים של פעולה חיים מעשה, ימים של עבודה וערבים משגעים, אם בעיר אז מלווים חשמל, תיאטרון, קינו (= קולנוע ביידיש) רעש ! אם בארץ אז מלווים בלילות לבנה, לילות ארץ ישראל, גרנות ועוד ועוד .... מכל זה לא נשאר כלום, כנראה שאין זה נמצא כלל, כנראה שעל כל זה אפשר רק לחלום. למסקנה זו באתי והוקל לי.

אני חדשיים בברסטצ'קו ואינני משתעממת, בהחלט לא. הימים עוברים ברחיצה בנהר, בקריאה, בשיטה (= שייט) על סירות, את הערבים אני מבלה בחברתן של הינדה, חנציה, שיינדל, הנצה או בחברתם של שלמה, מוטיל וישראל. בכלל לא חשוב לי עכשיו כל כך עם מי שאני מבלה, אני יכולה להסתובב עם מי שלא יהיה ולדבר על מה שלא יהיה וכשהשעמום מתחיל להתגנב אני משתדלת להמיתו תכף בהיוולדו. אני אומרת לעצמי – רחל, מה את רוצה ? למה את מתגעגעת, האם באיזה מקום שהוא יש מה שהוא אחרת, בכל מקום קושי, בכל מקום שיעמום, בכל מקום געגועים, NAPLUWAL (= ביטוי בפולנית שפרושו המילולי יריקה בפרצוף והכוונה – מצב רוח רע) ואני צוחקת הרבה ומשתגעת. רחל, עייפתי כבר מכל זה שהיה עד עכשיו, עייפתי מהרצינות שלי, עייפתי מלחשוב על כל דבר ודבר. את כל זה יכולתי בשעה שעוד האמנתי ששם, באיזה מקום ושעוד משהו, ומשנוכחתי שזה שקר, משהצצתי מאחורי המסך וראיתי שגם שם אין שום דבר, החלטתי לזרוק את כל זה, לכל הפחות לאיזה זמן.

בעוד כמה שבועות עולה הינדה, בכל זאת אני מתקנאת בה. כל אחד מאתנו הלא מוכרח סוף כל סוף לעלות, פה אין הלא פשוט אמצעי קיום. ימי החופש כבר נגמרים ועניין השיבה שלי מעורפל מאד. אם אשוב (= לווילנה) אז גם כן רק אחרי החגים מפני שעכשיו אין בכלל אמצעים. לו היתה לי איזו פרספקטיבה לעליה הייתי מוותרת על השיבה, אבל כזאת איננה. יש לי הרגשה שאם יש מי שהוא שבאמת מוכן לעשות מה שהוא בשביל עליתי אז זו את ואולי חייקה. זה אולי טפשי מצידי שאני פונה בזה אליך, מה את עם חמשת החדשים שלך בארץ יכולה לעשות למעני. בכל זאת, אם את יכולה באיזה אפן שהוא, עשי מה שהוא בשביל עליתי.

מרים באנטונובקה, היינו יחד שבוע בברסטצ'קה, אני במובן ידוע שמחה על שנסעה. היא כאילו עצרה בעדי מלהשתחרר מרחל הקודמת, בכל פעם כשהייתי באה אליה, היתה מתעוררת בי רחל הישנה ותובעת את שלה והיה קשה, כך קל יותר. בכל מה שנוגע לאברהם, אז הכל כמו שהיה ואיני חושבת שכבר ישתנה משהו. אך כמה כל זה מכביד עלי וזה פשוט ממרר את חיי. אני חושבת שאת תביני לי עכשיו יפה.

אני אגמר. ד"ש לבבית לבחורות מ"שריד", אולי תואלנה פעם לכתוב סוף סוף, הלא היינו פעם כמדומני קרובות. את מכתבי לחייקה אולי אשלח עכשיו ואם לא אז מכתבי זה הוא בין כך ובין כך גם אליה. ד"ש לכל המכירים אותי. שלום. אני שולחת את המכתב אל חייקה. היי לי בריאה וחזקה, כתבי תכף תשובה והרבה.

שלום יוסקה ! (= יוסף/יוסקה קליבנר, בן זוגה/בעלה של המכותבת)

אני חושבת למותר לכתוב אליך באופן מיוחד, את מכתבי לרחל אתה הלא קורא חפשי. להוסיף אין לי, אולם אתה מצדך צריך לכתוב לחוד כי אתה הלא כבר ותיק בארץ. אתה יכול יותר לכתוב על החיים בארץ מאשר רחל, ושאותי זה מענין מאד, הלוא תבין. שלום, רחל.

מכאן טקסט ביידיש

רחל,

אני רייזל שולחת לך דרישת שלום מעמקי ליבי. ישנם זמנים שמתעוררים בי געגועים עזים אליך רחל. אני מבקשת ממך שתעבירי את אותן דרישות שלום שאני שולחת לך, גם לחייקה. לסיום, מסרי ד"ש מעמקי ליבי.

הערות

לבטיה של הכותבת לגבי העלייה לא"י הם, ללא ספק, חלק ממאפייני רוחה האינדיבידואליסטית והנון-קונפורמיסטית והמכתב הראשון שהיא מקבלת מחברתה בא"י ובו סימני אכזבה, רק מזינים ומלבים אותם: "משהצצתי מאחורי המסך וראיתי שגם שם אין שום דבר, החלטתי לזרוק את כל זה (= את תכניות העלייה לא"י), לכל הפחות לאיזה זמן". ומאידך: "בעוד כמה שבועות עולה הינדה, בכל זאת אני מתקנאת בה. כל אחד מאתנו הלא מוכרח סוף כל סוף לעלות, פה אין הלא פשוט אמצעי קיום".

בין חבריה הקרובים של רחל אשר היא נוהגת לבלות בחברתם ניתן לזהות ללא קושי אחדים, אף שהם מזכירה אותם רק בשמותיהם הפרטיים. אלו הם ללא ספק "הגרעין הקשה" של האקטיביסטים הציוניים בעיירה: שלמה הוא שלמה פולק, מוטיל הוא מוטיל צוויבל, ישראל הוא ישראל בורטניק ואברהם הוא אברהם סקולסקי. הינדה שבדרכה לא"י היא הינדה (עדה) חודק, חייקה, שהכותבת מזכירה אותה כמעט בכל מכתביה, היא חייקה גיטליס, בארץ בקבוץ שריד ומרים היא מרים בוידק, בארץ ברשפון. אזור יערותיו היפים של הכפר אנטונובקה, צפונית מזרחית לרובנה, היה היעד המועדף על יהודי ברסטצ'קה (ואחרים כמובן) בחופשות הקיץ שלהם.