בדרכים – הנתיב הכואב ליציאה מארופה 27א

על מחנות המעבר ומחנות העקורים בתחומה של זלצבורג

אבא גפן, ממפקדי תחנת "הבריחה" בזלצבורג, בספרו התיעודי החשוב "פורצי המחסומים" (הוצאת "יסוד", תל אביב 1961) כותב (בעמ' 133-139): בראשית אוגוסט 1946 נפגשתי לשיחה עם מייג'ור שוץ (אפשר שהשם הוא שולץ ולא שוץ), הקצין האמריקאי האחראי על כל ענייני העקורים והפליטים באזורי הכיבוש האמריקאים של אוסטריה (סגנו, קפטן סטנלי נובינסקי, היה בן הברית הראשון במעלה של "הבריחה" בזלצבורג) ושוחחנו על הזרם ההולך וגובר של פליטים מפולין. הסברתי לו כי הפוגרום שנערך בקרב יהודי קיילצה ב 4 ביולי הוא הוא שנתן את הדחיפה המכרעת ליהודי פולין לברוח מארץ זו .... מייג'ור שוץ הבין את מצבנו והבטיח להוסיף לנו מספר מחנות מעבר בהם יוכלו הפליטים להישאר עד להעברתם לגרמניה .... כעבור כמה ימים קיבלנו משוץ מחנה נוסף על יד העיירה פוך. קראנו לו "מחנה ישראל" ולמנהל האזרחי שלו מונה איש "הבריחה" שמואליק פלאבס .... בתחילת ספטמבר 1946 היו תחת חסות "הבריחה" בזלצבורג המחנות הבאים: מחנה מילן מס' 6, עם כושר קליטה של 250 איש, מחנה "הרצל", עם כושר קליטה של עד 2000 איש, מחנה "ביאליק", 3000 איש, מחנה "טרומפלדור", 1500 איש, מחנה "יהודה" ברידנבורג, 3500 איש, מחנה "ישראל" בפוך, 1500 איש ומחנה "גבעת עבודה" בזלפלדן, בעל כושר קליטה של 1500 איש.