ווהלין קלוסוב משפחת טורקוביץ 11
עדותה של ניצולת השואה טובה (גיטל) קופליק לבית גולצמן. נמסרה לי בסדרת פגישות עימה בביתה שבחולון בחורף 2013-14.
אמא של טובה, חיה גולצמן לבית טורקוביץ' (ילידת 1906), היא מהעיירה קלוסוב שבמחוז סארני. אביה, אפרים-פישל (יליד 1905) הוא מקורץ אבל לאחר נישואי ההורים בשנת 1929 (הכתובה מצורפת !) הם התגוררו בקלוסוב, שם היה אביה של חיה, אהרן, סוחר יערות ובעל מעמד כלכלי טוב. משפחת טורקוביץ' היא במקור מברזנה וככל הנראה אהרן (יליד 1875) עבר עם משפחתו לקלוסוב בראשית המאה ה 20 בעקבות הזדמנויות העבודה החדשות שם. בתו הבכורה פעסל היא עדיין ילידת ברזנה (1900). שתי בנות נוספות, שרה וגילה, עלו ארצה כחלוצות מ"הכשרת קלוסוב" בשנות ה 20. אהרן, אף שהיה אדם דתי והתנגד למעשה החלוצי של בנותיו, תמך מאידך בחלוצי הכשרת קלוסוב ואף "היה מוסר להם בכל הזדמנות הטענת קרונות עצים ביערותיו" (הבת גילה סלוצקי בספר היזכור לקהילת סארני, תשכ"א, עמ' 252). טובה, עם זאת, לא חוסכת ביקורת מסבה ומספרת (מנסיונה האישי) כי יחסו לעובדי היערות האוקראינים שלו היה לא פחות מ"מחפיר" !
חיה, הצעירה בין ארבע בנותיו, זכתה להשכלה עברית רחבה, בין היתר בגמנסיה "תרבות" ברובנה. לאביה היה אח ברובנה, חיים-לייב טורקוביץ' שהיה סוחר ברזל (בתו היא בוגרת הגמנסיה ב 1934, מניה טורקוביץ') וכך ניתן היה לשלוח את חיה ללמוד מחוץ לבית בנוחות. חיים-לייב ומינדל אשתו נספו השואה. גיטל, אמה של חיה, נפטרה כשחיה היתה בת שנתיים ואביה התחתן לאחר מכן פעמיים נוספות.
לבני הזוג גולצמן נולדו שתי בנות, טובה (גיטל) ילידת 1930 ואיטה ילידת 1935. לאחר הכיבוש הרוסי של ווהלין בספטמבר 1939, עבד אפרים-פישל עם מערכת השלטון הסובייטי ולכן, עם הפלישה הגרמנית לאזור ביוני 1941, נתאפשרה בריחתו עם הכוחות הרוסים הנסוגים מזרחה. לשכמותו, לא היה סיכוי לשרוד, ולו יום אחד, מול ההמון האוקראיני המשולהב ששנא את הקומוניסטים מעומק ליבו וייחל לכניסת הגרמנים. אהרן, אביה של חיה, האיץ בבני הזוג לקחת איתם כסף ולברוח כאשר הוא עצמו וחנה אשתו נשארים מאחור. לפסיה-פעסל, אחותה הבכורה של חיה, היה בית חדש ויפה והיא ובעלה (יעקב גנדלמן/הנדלמן) החליטו להישאר גם כן. הם וארבעת ילדיהם – גיטל ילידת 1924, יצחק יליד 1926, שמחה (סיומה) יליד 1928 ואסתר ילידת 1930, נספו כולם. על נסיבות מותם של שני הבנים מספרת טובה: השניים ניצלו בדרך נס מטבח יהודי קלוסוב שהתבצע בסארני הסמוכה. הם חזרו לתומם לאורך מסילת הברזל לביתם שבקלוסוב ועם הגיעם נרצחו בו במקום ע"י שכניהם האוקראינים. טובה מספרת שכאשר הם עזבו את קלוסוב, הפצצות הגרמניות כבר התפוצצו סביבם ולכן לא היה ניתן להציל דבר כשעזבו את הבית (חוץ מכתב הכתובה האמור !). הרוסים, לדבריה, פעלו בצורה מעוררת הערכה כשהעמידו לרשות הפליטים הבורחים רכבות על רכבות למלטם מזרחה. היו אלה אמנם רכבות משא אבל היו אין ספור קרונות עבור הפליטים. המשפחה הועמסה על קרונות הרכבת שהחלה לנוע מיד מזרחה. כשזו הגיעה לקייב, הורד ממנה אפרים-פישל וגויס מיידית לצבא. חיה ושתי בנותיה, טובה בת ה 11 ואיטה בת ה 6, המשיכו עם הרכבת בדרכה מזרחה. סמוך לאחר בריחתם, בחורף הקשה של 1941, איטה הקטנה חלתה ונפטרה בסוורדלובסק שעל גבול סיביר. האם ובתה הנותרת התאחדו עם האב בדרך נס בסוף המלחמה בסובחוז ליד אודסה.
טובה מספרת שבסוף המלחמה, משהחלה החזרה של הפליטים לפולין ומשם ארצה, היא ממש לא רצתה לחזור ! ילדותה ונעוריה המוקדמים ברוסיה בזמן המלחמה שזורים זכרונות טובים. הרוסים, עובדי האדמה, בקולחוז בו התיישבו, קבלו את הפליטים בצורה מסבירת פנים ומלאת חמלה, "למרות שגם להם לא היה כלום". מכיוון שכל הגברים היו מגוייסים, מי שעבדו בשדה ובכל עבודה נדרשת היו בעיקר הנוער. חצי יום עבדו וחצי יום למדו. החיים היו עשירים ומלאים – לימודים, חברים, מוזיקה, הערכה והווי - היו מנת חלקה עד שאמה שלה נאלצה להזכיר לה שוב ושוב שהיא "בת ישראל".
לטובה ואמה היה אישור מעבר מרוסיה לפולין במסגרת הסכמי ה"ריפטריאציה" אולם לאב, שהיה חיל משוחרר מהצבא האדום, לא היתה אפשרות כזאת. השלושה עשו דרכם ברכבת מאודסה לרייכנבאך (כיום בפולין) ולמרבה הנס העצום, בודק יהודי טוב לב במעבר הגבול, העלים עין ואפשר גם לאב לעבור מהצד הרוסי לצד הפולני.
ברייכנבך היו אין ספור בתים גרמניים ריקים ובהם רהיטים, כלים וכל דבר דרוש אחר. היה צריך רק לפסוע לתוך דירה כזאת והיא שלך. אביה של טובה מצא עבודה בביח"ר ובני הזוג גולצמן החליטו להישאר במקום. את קלוסוב עיירתם ההרוסה, אומרת טובה, ההורים אפילו לא רצו לראות.
את טובה, עתה נערה כבת 15-16, הורידו מהרכבת בבילאבה, כ 4 ק"מ מרייכנבך, שם היה מחנה נוער גדול של ארגון "הבריחה". הביאו לשם המוני ילדים ונוער בני כל הגילים, ממנזרים, מבונקרים, מהיערות, יתומים וכו'. נציגי תנועות הנוער מהארץ "נלחמו על כל ילד כדי לאמצו לתנועותיהם" אומרת טובה. הישראלים ניהלו את הפרויקט אבל המדריכים כולם היו ניצולי שואה. טובה הצטרפה לתנועת הנוער "דרור – פרייהייט". כל עוד היתה טובה בקבוץ בבילאבה, והיה לה טוב שם, ההורים לא רצו לעזוב את רייכנבאך. עם זאת, הסנטימנט האנטישמי הבוטה האופייני כל כך לפולין שלאחר המלחמה, לא פסח גם על בילאבה והילדים חוו, מספרת טובה, התקפה פרועה ומפחידה של "בנדיטים" מקומיים. חלק מהמדריכים צוידו בנשק להגנה עצמית. לאחר כשנה במחנה, הוחלט להעביר את הילדים לאינדנסדורף (מנזר לשעבר) שבגרמניה כדי לקדם את חינוכם. הוריה של טובה הלכו בעקבותיה ועברו למחנה העקורים בהופגייסמאר.
באפריל 1947, במחנה העקורים הופגייסמאר, כסמל לתקומה האישית שלאחר השואה, לאפרים-פישל וחיה נולד בן, אח לטובה (עתה בת 17). הם קראו את שמו אהרן, ע"ש אביה של חיה. בשלב הזה, אבא של טובה החליט שהוציא מוציא אותה מהקבוצה, היא לא רצתה אבל הוא הוציא אותה בכל זאת. טובה סבלה רבות בילדותה מדלקות שקדים בגרון ובעת ההיא, כשהיא שוב חלתה, לא אישרו את עלייתה ארצה ! משהחלימה הודיעה להוריה שהיא עולה לארץ ישראל לבד !
סיפור עלייתה של טובה ארצה הוא פרק בפני עצמו. בקצרה רק נאמר שהילדים הוברחו במשאיות אטומות בברזנטים ובתלאות אין קץ אל מעבר לגבול הצ'כוסלובקי, לברטיסלבה. לאחר מכן הועברו למרסיי שם נאלצו להמתין חודשים ארוכים לאניה המיוחלת (במסגרת "עליה ב") שתביאם ארצה. טובה חולצה מארופה באניה "פאן יורק" (עתה "קוממיות") והגיעה לחופי הארץ ביום 16 באוגוסט 1948.
עם הגיעה ארצה קיבלה טובה מקלחת די.די.טי. דודתה סוניה הגיעה לנמל חיפה ואספה אותה לצריף בו התגוררה עם משפחתה ברח' לפין (ליד שוק הכרמל) בתל אביב. הוריה של טובה הגיעו ארצה שנה אחריה ושוכנו בגבעת עליה. את בעלה, ניצול שואה אף הוא, אריה (לייבל) קופליק בן העיירה ברזנה, הכירה טובה בארץ.
אחרי המלחמה, חיה כתבה מכתב לקלוסוב, לחברה אוקראינית, אולה שמה, כדי לנסות ולברר מה עלה בגורל בני משפחתה. למרבה ההפתעה, המכתב הגיע ליעדו ואף זכה למענה!
אולה זו כתבה שאבי המשפחה, אהרן, מת "מוות טבעי" שבוע ימים לפני חיסול הגטו וכי שאר בני המשפחה נרצחו ע"י הגרמנים. היא לא ספרה לעומת זאת, ששני בניה שלה ! הם אלה שרצחו את שני בניה של פעסל גנדלמן, אחותה של חיה. שני הילדים – יצחק ושמחה - שניצלו בדרך נס בגיא ההריגה בסארני, חזרו לתומם רגלית לאורך פסי הרכבת מסארני לביתם בקלוסוב ונרצחו עם הגיעם לשם ! את המכתב הזה, טובה מספרת, הרוסים החרימו להם במעבר הגבול כשחזרו מרוסיה לפולין לאחר המלחמה ("החרימו כל מסמך שהיתה בו ולו מילה אחת ברוסית").
לסיום, טובה מספרת, שכאשר ביקרה בקלוסוב במסע משפחתי בשנת 2007, היא זיהתה מיד את בית דודתה פעסל. דיירי הבית האוקראינים (הגיעו לקלוסוב אחרי המלחמה) התירו לה להיכנס פנימה והיא ראתה במו עיניה בבית רהיטים וחפצים שהיו שייכים לדודתה ! כשטובה שאלה את בעלת הבית לגבי אותה "אולה", היא ענתה שאולה איננה אך אחותה מטארדיי מתגוררת בכפר. טובה זכרה את השם מטארדיי היות שהיתה בת גילה בתקופת ילדותה בכפר. האוקראינית לקחה אותה והובילה אותה לביתה של מטארדיי זו. הפגישה איתה היתה באוירה נינוחה אולם כשטובה שאלה אותה היכן אולה אחותה, היא התחילה לגמגם ונלחצה. היא אמרה שאולה בסיביר וכאשר טובה שאלה למה היא שם, מטארדיי ענתה שהרוסים הגלו אותה בגלל שהיא "התרועעה עם הגרמנים". וכשטובה שאלה אותה היכן שני בניה של אולה, מטארדיי ענתה ש"הבנדיטים (הפרטיזנים) הרגו אותם". לפחות, טובה אומרת בסיפוק, את אולה הגלו לסיביר ואת שני בניה שהיו מעורבים ברצח יצחק ושמחה גנדלמן בני דודיה, הפרטיזנים הוציאו להורג.
סיפור השזור בתוך סיפורה של משפחת גולצמן הוא זה של גילה סלוצקי לבית טורקוביץ', אחות אמה של טובה, ובני משפחתה:
גילה, טובה מספרת, היתה אשת חיל. בפרעות שפרעו ביהודי האזור לאחר מלחמת העולם הראשונה, היא גילתה תושיה בלתי רגילה. בית מש' טורקוביץ' היה ליד פסי הרכבת וכנופיות פורעים שפקדו אז תכופות את העיירה, התדפקו ראשונה על דלת ביתם. באחד הארועים הללו, גילה, אז נערה כבת 14, היתה זו שניגשה לפתוח את הדלת שעה ששלוש אחיותיה "הסתתרו מתחת למיטה". כשדרשו ממנה להוציא להם אוכל, לחשו לה בני המשפחה המסתתרים "לתת את הכל" אולם גילה, בקור רוח, הוציאה להם צלחת עמוסה ריבה מהמזווה והם הסתפקו בכך והלכו לדרכם.
לאחר שעלתה ארצה בסוף שנות העשרים, נישאה והקימה משפחה, עשו היא ובעלה יחיאל את דרכם בחזרה לקלוסוב בתחילת שנות השלושים בעטיו של בן חולה ובקשת אביה של גילה לחזור עימו לעיירה. הבן אמנם נפטר אך לגילה ובעלה נולדו בפולין שני בנים נוספים וכך "תפסה" אותם המלחמה.
עם תחילת המתקפה הגרמנית, השכילה גם משפחת סלוצקי לבחור באופציית הבריחה מזרחה לרוסיה. שתי המשפחות ברחו למעשה ביחד אולם בגלל תקלה ברכבת במהלך הנסיעה, הופרדו קרונות (וגם אנשים) וגילה ומשפחתה הועברו לטשקנט.
טרגדיה איומה פקדה את משפחת גולצמן בישראל: אהרן (גולדמן בעת שרותו הצבאי), הבן שנולד במחנות העקורים בגרמניה, סמל לתקומה האישית והלאומית של דור השואה, קצין הנדסה קרבית בשרותו בצה"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים. האם לא החזיקה עוד מעמד ומתה מצער שנתיים לאחר מכן.