לודביפול מכתבי משה גנדלמן 1ו
תרגום מיידיש:
(הפתיחה בלשון קודש): מוצאי שבת, יום ד' דחול-המועד פסח תרצ"ו. לודביפול.
לידידי הנכבד והמשכיל מחמד נפשי מו"ה (מורה הדרך) ה"ר (הרב) מוטיל מ' ולזוגתו הנכבדה והמשכלת מרת רבקה תחיה !
(וההמשך ביידיש): על הבריאות שלנו יש להודות לאלוהים. שאלוהים יעזור כדי לשמוע על הילדים היקרים שלכם בשורות טובות, שאתם במצב טוב בארץ ישראל, ידידי היקרים. אני יודע שאתם מחכים למכתב ממני ואני חושב שלפעמים אני שוכח מידידי הטובים כאשר אני לא עונה על המכתבים שלכם. אני מבקש מכם יקירי שלא תאשימו אותי היות שאני חף מפשע. חלפו 6 חודשים עם ארועים כאלה שאין לי אפשרות להפסיק אפילו לחצי שעה כדי לכתוב לכם מכתב. קיבלתי את מכתבכם בערב יום כיפור, בדיוק אז כשאני חילקתי את השותפות שלי בחנות הקטנה. תארו לכם ידידי איך זה היה עם 9 שותפים, עם זרות כזאת ודעות שונות, כך שאני חויתי מספיק וסבלתי הרבה בבריאותי ונחלשתי. אלוהים עזר וכבר התחלקנו ואז התחילה איזו תחרות מלווה בשנאה כך שאדם לא יודע עוד איך להתנהג
וזה עדיין לא הכל. אתה זוכר ה"ר מוטיל, כשאני ניסרתי בטרטק (מנסרה) כאשר דוד גרוד היה אצלנו שכיר וזה עלה 130 זלוטי לחודש. זה נודע שדוד מרויח אצלנו על המשכורת שלו גם בניסור עצמאי ואז התחיל ריב עם השותף גולדמן. אני רציתי להסביר לו אולם אז פיטרו אותו והוא הפך להיות מלשין. הוא הלשין עלינו מה שקרה וזה אפילו הכניס לו כסף. עכשיו מתברר שזה נמשך עד השנה הזו והוא בתקיפות לא רצה להשכיר לנו כאשר השותפים האחרים התחילו בדיני תורה בין הצדדים והעסקים. כך ה"ר מוטיל, אינני במצב לכתוב על הכל, עד כמה אני סבלתי עגמת נפש שלא היה לי אפילו רגע אחד שקט וכך עברו מספר חודשים. אחרי כל זה, אחרי חודש, נרגעתי קצת והתחלתי כבר לכתוב לכולם. עכשיו ידידי לא אכתוב לכם שום חדשות כי אין אצלי. החיים הם נורמלים, עסקים מבריקים ואני כבר לא יכול
להתפנות כי אני עסוק במנסרה. לישראל יש באופן רגיל 15 לקוחות כך שהתחרות היא גדולה כי על הבסיס שעכשיו העמידו, יש לחסל את העסק שאינו מכניס כמה שהניחו קודם ורק על המנסרה אני צריך להודות לאלוהים. כל השנה הייתי צריך להשיג פרנסה בעמל רב ובמאמצים, מה לא עושים בשביל פרנסה. אני צריך לעשות מאמצים לקראת 1936 עם 4 שותפים, עם יאנייע גרפנבוים ועם עוד אחד, בראוור הגיס שלי. בראוור היה צריך להיות שותף עם אלכסנדרמן עליו השלום שנפטר לפני כשנה, אתם ודאי שמעתם על זה. אנחנו קנינו בולי עץ לניסור, מספיק בשביל להרוויח משהו. מלבד זה אין חדשות אבל יצא לי טוב עם ארלינגען, מגיע לארלינגען מזל טוב. אני ולאשקעס חיתנו את פרומה הידועה, היא נישאה בקוסטופול, לקחה שם חתן שיש לו איזו חנות והוא אדם נעים הליכות. שאלוהים יעזור עם הבריאות ושכולנו נזכה לנחת, כי תארו לעצמכם, כי בשבילך ה"ר מוטיל הייתי צריך להתאמץ מאד בכל העניין.
נראה שיעבור הרבה זמן עד שאפשר יהיה לשלם הכל, אבל אין לי ברירה, באופן מובן הוא גם לקח אצלי הרבה כסף. אתם יקירי ודאי רוצים לדעת מה נשמע בעיירה, השוחטים חיים ביניהם עכשיו טוב יותר מאשר קודם, בכלל, עכשיו כל העניין יותר רגוע ואיש חדש לא נראה עוד עם (התר/חזקה ל) שחיטה, לבטח ה"ר מוטיל יודע על כך יותר. שאלוהים רק יעזור עם הבריאות היות שהפרנסה בעיירה בקיץ הקודם היתה לא רעה. העובדים יצרו כמה מעברים של אבנים בשביל דרמנקה, לבית החרושת בשביל פיינס (?), והיא עדיין לא הושלמה. כשזה יושלם, זה יביא הרבה תועלת לעיירה. והחשוב ביותר שיש שקט. ומה שאדון מוטיל רצה לדעת על אודות אחותו והילדים: להרשל הלך די טוב כל השנה ממה שהוא בנה בשנה הקודמת במצ'ולנקה והוא הרוויח די טוב
לחיים שלו ושל רבקה. לו ולרחק'ה יש ילד יפה ורבקה יודעת להודות על מזלה הטוב, ודווקא שהרב אהרן עליו השלום שהשידוך הזה לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל הוא צעיר מוכשר. מוטל שליין חי טוב עם אושק'ה כמו תמיד. מוטיל של הרב עובד יחד אצל רבקה, כמה שהוא מרוויח אינני יודע בדיוק אלא שמאחורי הפרגוד (שתי מילים אלה בעברית) שמעתי על 30 זלוטי בחודש. וכך חולפות להן השנים. עכשיו סיימתי את הכתיבה שלי על הכל ואני מבקש מכם לענות מיד ולכתוב לי על הכל וברציפות. אני מבקש גם מרבקה שתכתוב איזה מכתב יותר ארוך כפי שהבטחתם. אל תשכחו את הידידות הטובה שלנו, ורבקה, תכתבי על הכל ובפרוט, על כל מה שפעם היינו מדברים.
אני דורש בשלומכם באופן לבבי ידידי האהובים ומאחל מקרב לב לכל מכריכם. ידידכם הטוב, משה גנדלמן.
אני דורש גם בשלומו של יהודה שאת אשתו החשובה ובנו אינני מכיר.
דרישת שלום לבבית גם לזיסקה שלכם ובתו ושיהיה לכם קל ונחת עם האושר שבילדים היקרים.
שלכם משה גנדלמן.
(ובסיום, כתב שונה, ככל הנראה של הגב' גנדלמן): 11.4.1936, ה"ר מוטיל ! אם אתם רוצים לדעת משהו אודות לודביפול, אנא כתבו ואני תמיד אשיב לכם, בשבילכם שום דבר לא יהיה קשה לי, אני אעשה הכל.
הערות לטקסט:
מכיוון שהמכתב מתאר ארועים בעיירה ממקור ראשון, ובכך חשיבותו הרבה, הזדרזתי לשבת (שוב) עם יונה רבר (ביום 21 בינואר 2017) ולנצל את זכרונה הבלתי רגיל כדי לשפוך אור על הארועים ולהחיות את האנשים המוזכרים בו. יש לציין גם כי בית דודה של יונה, יצחק רבר, בעצמו סוחר בדים (הגדול בעיירה) ומהפעילים הציוניים המרכזיים בה ואשר עם משפחתו גדלה לאחר מות הוריה, היה מעין בית ועד שבו נפגשו לעיתים מזומנות סוחרים ודמויות מפתח מהעיירה. אוזנה של יונה הצעירה היתה תמיד כרויה למתרחש.
חנות המנפקטורה (טקסטיל - בדים ו"שאלים" בעיקר) של גנדלמן היתה ממוקמת בשוק, צמודה לחנותו (בדים גם כן) של יצחק רבר, דודה של יונה. חנותו של גנדלמן היתה בינונית בגודלה ומצליחה למדי. מצידה השני היתה צמודה לחנותו של רבר, חנותה של גיסתו צפורה (אלמנת אחיו מנדל), אף היא חנות מנפקטורה. גם בתי קפה (תה בעצם) היו בשוק.
לגבי 9 השותפים (לעסקי המנפקטורה) המוזכרים כאן מספרת יונה: בשלב מסוים, בעקבות התפתחויות בעיירה ברזנה השכנה, שם התאגדו כל עסקי המנפקטורה לקואופרטיב, ובהצלחה רבה, שמעו בלודביפול כי טוב והחליטו לעשות מעשה. התכנסו תשעת הסוחרים (עשירי לא רצה להצטרף ליוזמה) והוחלט לעשות את אותו דבר. לאחר הקמת הקואופרטיב נותרו 4 חנויות פעילות. כעבור כשנה/שנה וחצי ראו הסוחרים שהעסק לא פועל לשביעות רצונם והוחלט לפרק את הקואופרטיב ואז גם החלו המריבות החריפות בין החברים המוזכרות במכתב.
יונה גם מרחיבה בדבריה לגבי הנסיבות הכלכליות שהביאו לכשלון הקואופרטיב: לאחר הקמת פולין העצמאית קיבלו חיילים משוחררים (וטרנים) מצבא פילסודסקי אדמות להתיישבות ברחבי אוקראינה. רבים מהמתיישבים (אוסדניקי בפולנית) הללו קבלו אדמות בסביבות לודביפול והם ומשפחותיהם נהגו לפקוד בהמוניהם את העיירה כדי לקנות מצרכים, דבר שהביא לפרוספריטי בחיי הכלכלה. לעיתים המסחר התנהל בצורת בארטר כשהפולנים "משלמים" עבור סחורות בתוצרת חקלאית ממשקיהם. למרבה העניין, ההתארגנות הקואופרטיבית של חנויות המנפקטורה לא מצאה חן בעיניהם בשל אופייה הקומוניסטי ! והם העדיפו לקנות בדים אצל אותו סוחר בודד שלא רצה בזמנו להצטרף לקואופרטיב ! סופו של הקואופרטיב היה בלתי נמנע ואיתו גם המריבות בין חבריו.
כמסופר במכתב, משה גנדלמן היה גם שותף במנסרה. המנסרה נצבה בסוף הרחוב הקרוב לנהר (הסלוצ'), שם התגוררו כבר יותר פולנים. ליד המנסרה ממש חייתה מזה שנים משפחתו של יוסף פיקובסקי ואפשר שבבעלותה היתה המנסרה וזו הושכרה לצדדים הנזכרים כאן. באותו קומפלקס נצבה גם תחנת קמח שהופעלה ע"י משפחת פיקובסקי. תחנת הקמח הוקמה עוד לפני המנסרה. (יוסף פיקובסקי הצליח לברוח מהעיירה ליערות ועלה ארצה לאחר המלחמה). השותף גולדמן המוזכר כאן לא היה בן העיירה אומרת יונה. שותף נוסף במנסרה היה איציק גנדלמן, אחיינו של משה. (איציק ברח מהעיירה לרוסיה עם פרוץ המלחמה, עלה ארצה לאחריה). גם יאנייע גרפינבוים (מעשירי העיירה, נספה) הנזכר כאן, היה שותף במנסרה. אפשר שבראוור, גיסו של גנדלמן, המוזכר אף הוא כשותף במנסרה, הוא אח של אשתו לאה שהיא במקור מהעיירה קורץ השכנה.
דוד גרוד הנזכר כאן היה מחותן עם משפחתי שלי, שורצמן. לחיים מוטל שליין שהיה נשוי לאושק'ה לבית רזניק (ומצד אמה, שורצמן), היו שלש אחיות, אחת מהן היתה נשואה לגרוד. גרוד נספה בשואה.
לגבי חתונתה של פרומה שמסופר עליה במכתב, אומרת יונה, כי היא אחותו של איציק גנדלמן הנזכר לעיל. אבא שלהם היה אחיו של משה גנדלמן והוא נפטר בגיל צעיר כשהוא משאיר אחריו אלמנה, לאה, וילדיו איציק, פרומה, חיה ורוזה. פרומה אכן נשאה לאותו בחור מקוסטופול שהיתה לו חנות ברזל ומשה גנדלמן, דודה, היה לה כאב, כולל גם תשלומי הנדוניה והוצאות נוספות הנזכרים במכתב. חיה אחותה של פרומה היתה נשואה לבחור מברזנה והצעירה רוזה היתה רוקה. יונה גם מספרת את הסיפור הדרמטי הבא אודות פרומה: בדיוק שבוע לפני פרוץ המלחמה יונה נסעה לבקר קרובי משפחה בעיירה סרני. כשהגיעה לקוסטופול כבר לא היתה רכבת לסרני והיא נאלצה להעביר את הלילה שם. היתה בידיה אפשרות ללכת לאכסניה אולם היא החליטה לעבור קודם בביתה של פרומה. היא פשוט הקישה בדלת ופרומה ובעלה אמנם ארחו אותה יפה מאד באותו לילה. לפרומה כבר היה באותו זמן ילד קטן וגם אחותה רוזה היתה אצלה בדיוק בביקור באותה עת. למחרת בבוקר יונה המשיכה בדרכה לסרני (שם גם היתה הצלתה כשברחה לרוסיה עם פרוץ המלחמה). פרומה, בנה ורוזה נספו, בעלה של פרומה הצליח לברוח לרוסיה וניצל. נספתה גם כל משפחת גנדלמן על כל סעיפיה, כולל משה, אשתו, בנו בתו, אמו הזקנה ואחותו. היחיד ששרד היה כאמור איציק.
לגבי המתיחות בין השוחטים בעיירה המוזכרת במכתב, אומרת יונה, שזה דבר שהיה קיים, גם בעבר. כשמוטל שורצמן (סבא רבא שלי) עלה ארצה, קנה ממנו את ביתו ואת חזקת השחיטה שלו שוחט צעיר בעל משפחה, שלום קעק שמו. הוא גם קיבל עליו את כל נושא הטיפול באיסוף תרומות ומתן בסתר לעניים ואף למשפחות מכובדות שיירדו מנכסיהן, משימות שהיו בבת עינו של ר' מוטל. יתכן שעל רקע זה היתה מתיחות בינו לבין שני השוחטים האחרים בעיירה, ישעיהו דב שלייפר ומוטל חזן בן הרב.
דרמנקה המוזכרת במכתב הוא כפר הסמוך ללודביפול שנודע בתעשיית כלי הקרמיקה והקישוט היפים שלו.
גנדלמן גם מדווח למוטל שורצמן אודות בני משפחתו שנשארו מאחור בעיירה, אחותו רבקה אלמנת השוחט ר' אהרן רזניק, ושתי בנותיה, רחק'ה ואושק'ה ומשפחותיהן: הרשל פולסקי, בעלה של רחק'ה, עשה עסקים טובים במצ'ולנקה (כפר הסמוך אף הוא ללודביפול שנודע במכרות השיש שלו ואשר תושביו הפולנים היו בקשרי מסחר טובים עם לודביפול. היתה שם גם מסילת רכבת צרת-פסים עליה הובילו את השיש צפונה עד רוקיטנה ומשם לרחבי פולין. במצ'ולנקה, מוסיפה יונה, נצלו בזמן המלחמה לא מעט יהודים היות שלא היו שם בכלל אוקראינים). מוטיל שליין הוא בעלה של הבת השניה אושק'ה. שתי המשפחות היו במצב כלכלי טוב אומרת יונה. "מוטיל של הרב" הוא בנם של רב העיירה עקיבא חזן וראסיל אשתו. ראסיל היא אחותו של ר' אהרן רזניק השוחט המנוח ועל כן אפשר שמוטיל עובד כשוחט "אצל רבקה" (רזניק) דודתו, כלומר עם חזקת השחיטה של בעלה המנוח.
בסיום מכתבו דורש גנדלמן בשלומם של שני בניו של מוטל, יהודה וזיסקה (זוסיה) שורצמן/שחורי ומשפחותיהם. מנחם, בנם השלישי של מוטל ורבקה, אף הוא בארץ ישראל, אינו מוזכר בפריסות השלום של גנדלמן כי, קרוב לודאי, שגנדלמן התכתב איתו ישירות היות שהיו חברים טובים.