לודביפול ת עדויות ניצולים מרדכי ולמן 1ו
תרגום מרוסית
אחותי היקרה. אבא !!! את המכתב שלך מ 17 בנובמבר קיבלתי ומודה לך מאוד. עניתי לך על המכתב שאת כתבת קודם, אבל את כותבת שלא קיבלת אותו. את מתעניינת עוד ועוד, אחותי היקרה, על האסון הגדול שקרה להורינו. אני יכול לכתוב לך שהאסון קרה ב 7 ביולי שנת 1941 (כתוב בטעות במקור 1942). בימים הראשונים אי אפשר היה לצאת מהבית החוצה כי הגרמנים הכו עד מוות כל יהודי שנתפס בידיהם. כעבור זמן מה, כשהשלטון התייצב, התחילו לקבל לעבודה אצל הגרמנים. זאת הייתה עבודת פרך, לא עבודה ... אחר כך נבחר ועד יהודי, היושב ראש היה גחפינבוים יאנה. (כאן מתחיל עמוד שני במכתב המקורי) את הוועד הכריחו לבצע כל מה שדרשו הטפילים הארורים. תתארי לעצמך, שהם לקחו מאתנו 16 זוגות מגפיים ועוד כל מיני בגדים נוספים שנתנו להם כדי שהם לא ירצחו, ואף על פי כן, היה לנו כל יום יהודי אחד שנרצח. זה חוץ מעבודה קשה שבה הם התעללו והרביצו בחזקה. ובנוסף לזה שנתנו להם, הם עוד שדדו ומינו שוטרים (פוליצאים) שהתעללו עוד יותר מהגרמנים ... בחודש אוקטובר בערך הם הכניסו אותנו למקום בשם "גטו". הם הפרידו אותנו מכולם. ה"גטו" הזה תפס את כל רחוב שלום עליכם. הוא היה מגודר בגדר גדולה ולמעלה ממנה - חוט תיל. (עמוד 3) מיד הפרידו גברים מנשים וילדים, למקום בשם מחנה עבודה. משם הוציאו כל יום לעבודה. חילקו 200 גרם של לחם ומרק דליל (בלנדה) פעם אחת ביום ועם זה עבדנו כל היום ... באותו אופן גם הנשים, מגיל 12 עד 45, נאלצו לצאת לעבודה. אז, אנחנו הגברים, ב 25 באוגוסט שנת 1942, קמנו בבוקר והתכוונו לצאת לעבודה, לא ידענו כלום, שאנחנו כבר מוקפים. וכשכבר אי אפשר היה לצאת, הגיע לגטו מפקד גרמני (קומיסר) ואמר שתהיה בדיקת מסמכים במקום שהיו בו הצריפים הפולנים (עמוד 4) ואז הוציאו את כל יהודי לודביפול תחת שמירה קפדנית חמושה של גרמנים ושוטרים לצריפים הפולנים, שם ציוו עלינו לשכב והרביצו למי שקם. קרוב לצריפים האלה נחפרו 3 בורות גדולים. ליום הבא ציוו עליהם להתפשט עד הסוף וללכת 10 בני אדם לכל בור. שם ירה בהם איש הגסטפו הארור. תארי לעצמך צעקות של ילדים ושל אימהות המתקרבות לבור, כל אם היתה צריכה להביא את ילדיה למוות. הרי אני מתאר לך רק אחוז אחד ממה שקרה לנו מ 7 ביולי 1941 עד 25 באוגוסט 1942. מי שבפשטות הצליח (עמוד 5) להסתתר מיד הפושעים, סבל ביערות בלכלוך, ערומים, יחפים ורעבים מ 25 באוגוסט שנת 1942 עד 10 בינואר שנת 1944, כשהצבא האדום עז נפש שחרר אותנו מעול הפשיסטים (נאצים). מאז נחשבנו כבר לחיים, ולא כמו שעד אז – חצי מתים. נשארו בחיים שנאור ומאיר ולמן האחים של בלומק'ה, אברהם ורנר עם משפחתו, קליגר פינייה ולאה, סך הכל 60 איש מיהודי לודביפול.
ועוד, אחותי היקרה את מתעניינת, איפה אני עובד ואם יש לי כסף. אני יכול לכתוב לך שאני עובד (עמוד 6) ברשות הכבישים הראשית, כל הזמן אני נוסע. אני חי לא רע. את כותבת לי שבלה ודבה ויינשטיין נוסעות הביתה. אם את יכולה, השתדלי גם את להגיע. תכתבי לי איך את חיה, אולי את זקוקה למשהו ואני יכול לעזור לך בדבר מה, אז כתבי לי.
אני מסיים את מכתבי. היי בריאה ושלמה. אחיך שמאחל לך כל טוב.
(חתימה) מוטי או מאטי
הערות לטקסט
כותב המכתב הוא מרדכי (מוט'ל) ולמן (1926-1991), בן דודה של המכותבת, פעסל גולדמן. אביו, אברהם (אברומצ'יק) הוא אחיה של חוולא, אמה של פעסל. מוט'ל ואחותו הצעירה, צפורה (פייגל'ה), נצלו מהאקציה בעיירה כשברחו ליערות ועלו ארצה לאחר המלחמה. ההורים, אברהם ובתיה נספו.
מוט'ל היה אך בן 17 וחצי כשהצבא האדום שחרר את אזורי היערות בווהלין בהם מצא מקלט, ולכן כנראה, לא גויס. חולה ששון, בתה של פעסל, שבאדיבותה הרבה קיבלתי מכתב זה, אומרת שהוא היה בחור שידע "להסתדר" היטב וכך חי ברווחה מסוימת ברוסיה כפי שגם מתואר במכתב. לגבי ציון המילה "אבא" (עם שלושה סימני קריאה) בפתיח של מכתבו, אומרת חולה, שאבא של מוט'ל, אברומצ'יק ולמן, היה לפעסל כמו אבא ממש לפני המלחמה. אביה שלה, יוסף גולדמן, היה עסוק רוב עיתותיו בעבודה במזפתה של המשפחה בכפר הרחק מהעיירה וכמעט לא היה נוכח בבית וכך אברומצ'יק דודה לקח על עצמו תפקיד זה.
ה 7 ביולי 1941 הוא יום כניסת הגרמנים לעיירה. עפ"י גרסה אחרת שבידי, הכניסה היתה יום קודם לכן, ב 6 ביולי (יום א'). ה 25 באוגוסט 1942 הוא ערב אקציית חיסול העיירה.
"גחפינבוים יאנה" (או גרפינבוים יאני) היה מעשירי העיירה ומהדמויות המובילות בה, הועמד (עם קלמן ולמן) בראש היודנראט, הוצא להורג ביריה כ"מחווה" במקום בבורות המוות.
רחוב שלום עליכם" - שכונה בשולי העיירה בה תוחם הגטו. המקום כונה גם "קתריליבקה" כי התגוררו בה, בין היתר, עניי העיירה.
"הצריפים הפולנים" הם קסרקטיני הצבא הפולני שחנה סמוך לעיירה עד פרוץ המלחמה.
הניצולים "שנאור ומאיר ולמן" ברחו מהאקציה בעיירה וחיו ביערות בקרב הפרטיזנים. אחותם "בלומק'ה" הנזכרת אף היא, עלתה ארצה לפני המלחמה. שני אחים נוספים, קלמן ונחמן, ואחות אחת, רחל, נספו.
הניצולים "אברהם ורנר עם משפחתו". גולדה, אשתו הראשונה של ורנר נספתה, בתם חיה מתה מטיפוס ביערות לאחר שמהאקציה בעיירה הצליחה להינצל. אברהם ובנו משה נצלו ועלו ארצה.
האחים "קליגר פינייה ולאה" נצלו ביערות, יחד איתם ניצלה גם אחותם פרומה. אח נוסף, זליג, גויס לצבא האדום ושרד אף הוא, אשתו, רחקה לבית פרימק ושני ילדיהם נספו. פינייה (פנחס), לאה וזליג עלו ארצה לאחר המלחמה, פרומה הגרה לקנדה.
האחיות "בלה ודבה ויינשטיין" הנזכרות כאן, ברחו מהעיירה מזרחה עם הצבא הרוסי הנסוג מפני הכיבוש הגרמני. "נוסעות הביתה" הכוונה לחזרה של הפליטים לפולין לאחר שחרורה בידי הצבא האדום. לאחר המלחמה, הגרו בלה (ביילה) ודבה לקנדה.