מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 7

ריכוז עדויות לוחמים בנושא הקרב בעיראק אל מנשיה - מבצע "חיסול"

דוד בן גוריון בספרו "מדינת ישראל המחודשת" מקדיש לקרב העקוב מדם והטרגי הזה ב 28 בדצמבר 1948 רק חמש שורות. את מספר ההרוגים הבלתי נתפס באותו לילה (89), הגבוה ביותר בקרב אחד בכל המלחמה ! אין הוא מציין כלל.

 

על ההכנות הלקויות לקרב כבר דובר רבות, כאן בעדויות הרבות שאספתי אני מלוחמים ואחרות. המ"מ משה מנהיים, למשל, בעדותו המוקלטת בסרט שחזור הקרב שנעשה בשנת 1993 (לצערי, מנהיים מוכה אלדסיימר בעת עריכת מחקרי זה) מספר כי הלוחמים היו בפעילות מתמדת של מארבי לילה לחסימת נתיבי ההברחה של ציוד ואספקה לכיס פלוג'ה הנצור, כאשר, בוקר אחד, עם חזרתם מפעילות לילית כזאת, הודיעו שעוד באותו ערב יוצאים למערכה.

לא הכנה מוקדמת, לא אימונים, לא תדריכים, למעט סיור מוקדם למפקדים, לא מפות ולא תצלומי אויר. ומעל לכל, שחצנות, נאומים חוצבי להבות שאין מאחוריהם דבר ויהירות אין קץ של הפיקוד הגבוה ביחס לאויב שממול. "הולכים לקחת את התל" (תל עיראני) היה ביטוי שגור טרם יציאת הכוחות לקרב, כך בפשטות, וכל השאר נראה שולי. ללוחמה הקשה האפשרית בשטח בנוי ובוצי (בתוך הכפר עיראק אל מנשיה עצמו, למרגלות התל) איש לא נתן את דעתו. מודיעין ראוי על מכשולי גדרות התיל שקידמו את הלוחמים שהסתערו על "מוצב הכביש" לא היה בנמצא וגם לא ריכוך ארטילרי ראוי על היעדים לפני כניסת הכוחות הרגליים למערכה. ועצוב מכל – עקב תנאי מזג האויר האיומים ועיסת הבוץ של אדמת הלס שבה נאלצו לזחול כל הלילה, מרבית כלי הנשק האישיים של הלוחמים, כלים שבהם תמיד היה מבטחם, לא פעלו כלל. בקרב הכושל בו היה לכוחותינו ללא ספק יתרון מספרי על האויב (כח של ארבעת גדודי חטיבת "אלכסנדרוני" פלוס כוחות נשק מסייע רבים עמדו לרשותנו), נכנסה בסופו של דבר לעימות ישיר מול הצבא המצרי רק פלוגה אחת !!, פלוגה ג' ("הדתית") של גדוד 33, והיא ששילמה את המחיר הכבד מכל. (על סדר הכוחות של האויב בעיראק אל מנשיה טרם הקרב אפשר לקרוא במסמך קצין המודיעין   החטיבתי במסמך 101 א' כאן). גם כשהיה עוד ניתן לעצור את מהלך הקרב ולמזער נזקים, בחרו קברניטי החטיבה להתעלם משלטי האזהרה שהונפו בפניהם, כפי שנראה בהמשך, והטרגדיה הושלמה לפנות בוקר. המטרות לא הושגו, אל התל איש לא הגיע ומניין החללים היה אסטרונומי.

יעקב (ינצ'ו) עופר, אז איש חיל הקשר בן 17, מספר לי שימים אחדים לפני הקרב הוחלט להוציא לפאתי העיירה פלוג'ה משאית של חיל הקשר שעל גגה הותקנו 12 רמקולים רבי עוצמה כדי לשדר תעמולת כניעה לכוחות המצרים הנצורים. ינצ'ו התנדב לנהוג את המשאית שהותקן בה גנרטור ומעבדת קשר וכארבעה אנשים איישו אותה. המשאית יצאה לשטח בלילה סוער וגשום, ללא כל ליווי, התמקמה מאחורי תלולית והחלה לשדר. מיד לאחר מכן נפתחה לעברה אש תופת, הרמקולים נפגעו והמשאית עם אנשיה נמלטה מהמקום.

בפגישות הרבות שקיימתי איתו בשנת 2012 לצורך תעוד החומרים שברשותו, סיפר לי שמעון קוטנר (לוחם ב"פלוגה הדתית" בראשית דרכה ואח"כ הפקיד הפלוגתי) כי במהלך החודשים הראשונים של שנת 49, לאחר הקרב בעיראק אל מנשיה, החברה היו בפעילות סביב הכיס כמו גם יחידות נוספות אחרות של חטיבת אלכסנדרוני. אנשים חיו בתקווה (ואשליה) שרבים מחבריהם נפלו כפצועים בשבי המצרי. גם העובדה שצה"ל לא הפציץ את "הכיס" נחשבה הוכחה שישנם שבויים רבים בידי המצרים.

יומיים או שלושה אחרי הקרב, קוטנר הלך לבקר את משה מנהיים (שנפצע בעת שעמד בראש קבוצת לוחמים שהצליחה לחלץ עצמה מהתופת) בבית החולים בתל השומר לאחר שנאמר לו ע"י קצין התרבות הגדודי יצחק דנציגר כי יוכל לקבל ממשה מידע על נפגעים בקרב. משה סבל מכאבים מהפציעה בחזהו והיה במצב רוח קשה ביותר. סיפר על הלוחם יוסף (יוסק'ה) ידווב (חברו הטוב של קוטנר) מקלען ותמיד נלהב לפעולה, שהיה הראשון שנפל בשלב הכניסה לכפר כשחטף כדור בראש. משה עדיין לא ידע שאחיו שמעון מנהיים שנשאר אף הוא בין המכותרים, כבר אינו בין החיים. משה סיפר על "הרבה פצועים" שחיכו לפינוי עם הגעתה של התגבורת המיוחלת. כמובן שזו מעולם לא הגיעה. משה גם סיפר לו על הלוחם מתתיהו פישר שנהרג במהלך ההיחלצות עצמה בעת שזחלו את דרכם החוצה בתוך מימי הואדי.

שמעון גם מספר שמשה אמר לו שבעת שנפרד מהכח העיקרי של הפלוגה בדרכו לחלץ את עצמו ואת שרידי מחלקתו אל מחוץ לשדה המערכה, (המ"פ) בן ציון הלמן הורה לו לקחת איתו גם את המ"מ יחיאל פרסיל כדי שמצבו (הלום קרב ?) לא ישפיע על יתר הלוחמים. על בן ציון עצמו (שנפל בקרב) מוסיף שמעון ואומר כי מלכתחילה לא היה לו רקע קרבי מתאים לפקד על הפלוגה (יוצא הצבא הבריטי בעברו) וגם לא אישיות וסמכותיות !

הוא מוסיף ומספר כי מורל חיילי החטיבה לאחר הקרב היה (באופן טבעי) בשפל ואולם המח"ט, בנצ פרידן, ניסה בכל דרך לשנות את המצב. הוא הביא את כל אותן להקות צבאיות (הצ'יזבטרון, להקת כרמל, להקת אילון, סעדיה דמארי, "הלהקה") לשטח ולחיילים לא הייתה ברירה אלא לצפות בהן ולאכול את הלב.

לדבריו, הכול נבע מרגשי האשמה של בנצ עקב כשלון הקרב והאובדן העצום ובפרץ של כנות רגשית הוא מוסיף: "הכל היה כדי לכסות על המחדל שלו, שהתעקש להכניע את הכוחות המצרים הנצורים בכיס ולהוכיח שהוא יכול להצליח היכן שקודמיו נכשלו וכשתנאי מזג האויר האיומים ביום הקרב עצמו הצדיקו ביטול או לפחות דחיה של הרגע האחרון".

ובמאמר מוסגר, מוסיף אני פרטים לגבי שני המבצעים הקודמים: הראשון, מבצע גי"ס 1 בו כוח משולב של חטיבות גבעתי, יפתח והנגב, ובסיוע טנקים, ב 27-28 ביולי, כשל במשימתו לכיבוש עיראק אל מנשיה, והשני, מבצע יואב בו כוח משולב של הגדוד השביעי של חטיבת הנגב והגדוד המשוריין 82 מחטיבה 8, אור ליום 16 באוקטובר, ספג תבוסה כואבת באותו מקום. וכותב על כך הסופר והמשורר חיים גורי (בעצמו איש הגדוד השביעי) בספרו "עד עלות השחר" (שבשעתו נאסר לפרסום), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950, בעמ' 13, בצורה לקונית (מן הסתם מבושה): הפלמ"ח חטף בעיראק אל מנשיה .... ההתחלה של המבצע לכיבוש הדרום היתה גרועה.

בשטח עצמו, פלוגה א' של גדוד 35 שמשימתה היתה לכבוש את "מוצב הכביש" = "משלט הגשר" המצרי ולנתק את הדרך המוליכה מהכפר עיראק אל מנשיה מערבה לעיירה פלוג'ה, כדי למנוע אפשרות החשת סיוע מצרי מכיוון זה, כשלה במשימתה. הפלוגה,שפעלה ראשונה באותו לילה, נתגלתה בזמן התנועה ו 14 מלוחמיה נקטלו על גדרות המוצב המצרי, חבריהם הנסוגים אפילו לא הצליחו לחלץ את הגופות והן נותרו שם עוד זמן רב אחרי הקרב.

עפ"י עדותו של מפקד פלוגה ב' בקרב אמציה עמרמי (ז"ל) בחוברת "לזכרם של הנופלים בקרב על תל גת" וכן בשחזור וידאו של הקרב משנת  1993 תחת השם "סיסמת הלילה – יהודה המכבי", סגן מפקד גדוד 33 אלי אבני (אז אלי שטיין) ז"ל, בשלב הזה, בהערכת מצב מפוקחת של הרגע האחרון, זימן אליו בשטח את מפקדי הפלוגות של כח המשימה העיקרי והורה להם על ביטול משימתם. "העניינים השתבשו, הקרב הוא חסר סיכוים – קחו את הפלוגות שלכם וחזרו לבסיס" מצטט אמציה את דבריו של אלי אבני באותו מעמד. בו במקום אלי הוציא המלצתו בקשר לדרגים שמעליו אולם זו נדחתה באחת והכח המשיך במשימתו.

יעקב ארז (אז יענקל'ה בלכוביץ') שהיה שליש גדוד 33 באותה תקופה וישב בחפ"ק עם המג"ד רוברט גור (במרחק מה משדה המערכה יש לומר) סיפר לי בשיחה ביום 23 במרץ 2013 כי לאחר שהוברר שאנשי גדוד 35 כשלו במשימתם לכבוש את "מוצב הכביש" המצרי כאמור, והגיע אליהם דיווחו מהשטח של אלי אבני על מצב הכוחות המיועדים לפרוץ לכפר והמלצתו החד משמעית לעצירה מוחלטת של המשך המערכה, רוברט יצר קשר אלחוטי עם מפקד החטיבה בן ציון (בנצ) פרידן שישב במפקדת החטיבה ודיווח לו על כך. יענקל'ה עצמו שאל את בנצ אם להמשיך בפעולה לאור המצב שנוצר ובנצ הורה להמשיך בכל זאת בפעולה כמתוכנן (י.ע.). בנצ עצמו, יש להדגיש, אינו מכחיש שידע על כשלון המשימה של גדוד 35 כשהורה להטיל את גדוד 33 למערכה, ושיקוליו (הפתלתלים) עימו: "עם זאת, החלטתי להמשיך בפעולה. שיקולים שונים הניעוני לכך .... " וכו'. (ציטוט מתוך הספר "חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות" בעריכת גרשון רבלין וצבי סיני, 1992, עמ' 196. הדפסה מחודשת של הספר בהוצאת "מערכות" משנת 1964).

גם כוח רכוב על ג'יפים של גדוד 34 (גדוד הסיוע החטיבתי) בפיקודו של יצחק מודעי שהיה אמור להיכנס ולסייע לפלוגה, לא עמד במשימתו. בשיחה עם טוביה הלר, מ"מ בגדוד הסיוע, במהלך יום הזיכרון לחללי "טנטורה" ב 25.5.2013, סיפר לי הלה כי לא נכנסו פנימה, חד וחלק, בגלל הבוץ. לכח גם היו שלושה הרוגים: משה דובסטר, נתן יעקבי ומשה ריינבירץ. (י.ע.).

הטרגדיה הושלמה כאשר ניתנה לבסוף פקודת הנסיגה. הפלוגות א' ו ב' שבפאתי הכפר, נסוגו ללא נפגעים (למעט אחרון הנסוגים, הסמ"פ בנג'ו שמיל, שידי הפלחים השיגוהו והוא נרצח באכזריות), אולם אל פלוגה ג' המכותרת בתוכו הפקודה לא הגיעה. קשר אלחוטי אמנם לא פעל אבל "ניתן היה לשלוח רץ כדי להעביר את ההודעה" אומרים לוחמים רבים, אבל גם זה לא קרה ואנשי הפלוגה נעזבו לגורלם.

רק במהלך המשא ומתן בין ישראל ומצרים לפינוי מרצון של הכיס, כשירוחם כהן נציג ישראל לשיחות יצא לראשונה מקבוצת הדיונים, נודע לראשונה והתברר גודל האסון, שבידי המצרים חמישה שבויים בלבד ורק שניים מהם אנשי הפלוגה הדתית.89 אחרים נספו. ההלם היה בלתי נתפס אומר שמעון קוטנר.

המקום הראשון ששמעון חזר אליו לאחר הארועים היה מחנה חצור שם שהה מטה הגדוד. לתדהמתו גילה שהציוד של כל החברה שנפלו, נפרץ ונגנב ! הציוד היה מאופסן במחסן גדול ונפרצו לא רק חפצי הנופלים אלא של אנשי הפלוגה כולם. המראה היה מזעזע מה עוד שנגנבו חפציהם האישיים של הנופלים. חברה מאנשי פלוגה א' שחזרו מהקרב, ברחו הביתה לאחר שראו את המראות הללו. זה בתוספת כישלון המבצע שבר את החברה לחלוטין. רבים הסתלקו וממש לא רצו לחזור ליחידה והיה צורך לחפש אותם בבתיהם.

בסדרת פגישות שקיימתי עם יהודה (שוורץ) שחור, חבלן במח' החבלה של מסייעת גד' 33, בקיבוצו ארז במהלך שנת 2012, למדתי רבות על הארועים. יהודה מספר על הלך הרוחות הזחוח שקדם לקרב וזאת עקב ההערכות ה"מודיעיניות" הרווחות שגרסו "שאין לכוחות המצרים הנצורים בכיס מה לאכול, אין להם מספיק תחמושת ואין די דלק לנייד את כלי הרכב שלהם" וכי המשימה לחיסולו של הכח המצרי הנצור בכיס היא "עניין של מה בכך". בדיעבד התברר שההערכות הללו היו מוטעות מין היסוד. בלילה שטרם הקרב, מספר יהודה, נערך סיור מקדים באתר הפריצה לכפר. חבלנים (והוא ביניהם) צורפו לחוליות הבדיקה כדי לאתר עמדות אויב ולבדוק מיקוש. ירו ירי מגמתי לעבר עמדות המצרים אולם לא נענו באש וההערכה היתה שאלה אינן מאוישות. למחרת, בקרב עצמו, אותן עמדות היו אכן מאוישות והחבלן דוד קימל ומ"כ הפלוגה הפורצת שייק'ה אסא נהרגו מרימון יד שהוטל לעברם באותה נקודה ממש ! השניים היו החללים הראשונים של הכוח בשלב הפריצה לכפר. במהלך הקרב נתנה לחבלנים לראשונה משימה לבלום שריון אויב באמצעות נשק אנטי טנקי חדש – להביור. הלוחמים נשאו על הגב חומר דליק וביד מעין אקדח שיורה כדור זרחני שמדליק את החומר ומעיפו עד למרחק 25 מ'. מפאת כובד המשא, נוידו לשטח עם הסמג"ד אלי אבני בג'יפ שלו. בדרך "התברברו" עקב תנאי מזג האויר הקשים והבוץ הכבד עד שבשלב מסוים נאמר להם שאין עוד צורך בהם היות שהכפר כבר נכבש ! רק עם בוקר החל להתברר אט אט המצב לאשורו, וגודל האסון.

בפגישות רבות שקיימתי עם אברהם רווח, איש מחלקת המקלעים הבינוניים (ה"בזות") בפלוגה המסייעת של גדוד 33, סיפר לי הלה על חלקו בארועים הנ"ל ואחרים. מחלקת ה"בזות" בפיקודו של יצחק גלוזמן מיקמה את חצובות המקלעים מול היעד בעיראק אל מנשיה כבר יומיים לפני המבצע. בליל המבצע עצמו, "ירו כל הלילה ללא הפסקה, למרגלות התל" כדבריו, "לא לכפר". במהלך הלילה, לקח אותו סמל המחלקה יעקב אפשטיין (אותו וחיל נוסף) למשימה לנסות להפעיל מקלעי "ויקרס" שהמצרים ככל הנראה נטשו בשטח. לא ברורה לו עד היום מהות המשימה ההזויה אולם, בכל אופן, הוא הלך לאיבוד במהלך הלילה וחיכה במסתור עד עלות השחר כדי למצוא דרכו (בנס) חזרה לכוחותינו. למחרת הקרב, אברהם אומר, תקפו מטוסי "ספיטפייר" מצרים את עמדותינו. למחרת הקרב גם הגיעו תותחי "נפולאונצ'יקים" ותותחי נ"מ שלנו וירו בכינון ישיר לעבר עמדות המצרים. גם משוריינים שלנו הגיעו לזירה למחרת הקרב והם היו ככל הידוע של גדוד הסיוע החטיבתי (34).

עדותו של אברהם לגבי הגעת נשק מסייע שלנו לזירה למחרת הקרב תומכת בעדויות רבות נוספות בהקשר הזה ורק מחזקת את ההבנה שההכנה לקרב ועיתויו היו רשלניים ! (י.ע.).

פגישה יוצאת דופן עם לוחם גדוד 35 צבי מורנפלד בביתו שבבני ברק ביום 28 ביוני 2013. הלה בן 90 בדיוק בעת המפגש, נחבא אל הכילים, שיחזר (לראשונה מאז 48) את ארועי הלילה הנדון מזוית פחות מוכרת: משימתה של פלוגה א' מגדוד 35 לכיבוש "מוצב הכביש" ופיצוץ הגשר מעל הואדי בדרך המוליכה מפלוג'ה לעיראק אל מנשיה כדי למנוע מהמצרים את האפשרות להחיש תגבורת לכח המותקף בעיראק אל מנשיה.

צבי ואנכי קיימנו עוד מספר פגישות, האחרונה שבהן ביום 2 בספטמבר 2014. צבי, כאמור יליד 1923, בעיירה באזור לובלין שבפולין, איבד את כל משפחתו בשואה, בעצמו עבר שרשרת של מחנות ריכוז, ביניהם מאוטהאוזן הידוע לשמצה, ניצל ועלה ארצה לאחר המלחמה, גויס לאצ"ל בבני-ברק ב 1946. צבי זוכר כיצד הובא ל"פרדס ברמן" (הפרדס הגדול במרחב שבין רחוב החזון איש בבני ברק לרחוב הרא"ה / שדרות ירושלים ברמת גן) בו היו מתאמנים, הופגש שם עם מנחם בגין שישב ושמיכה מכסה את ראשו והלה ברכו "בהצלחה". מיד עם עוזבם את הפרדס, הגיעו בריטים למקום (כנראה בעקבות הלשנה) ומעמדה של האצ"ל על גג ביהח"ר "פלקוביץ'" לוילונות הסמוך, פתחו החברה באש לעבר הבריטים בפרדס !

לגבי ליל הקרב בעיראק אל מנשיה, מספר צבי שהיה סייר/חובש מסופח לפלוגה א': ביציאה הוצמד לחבלן עם מטען על גבו שמשימתו לפוצץ את הגשר ! צבי אינו זוכר את שמו אך כונה "ג'ינג'י" בפי כולם ואכן היה אדמוני. הוא היה תל אביבי. אחת המשימות שהוטלו עליהם היתה לסמן את הדרך עם סרטי סימון לבנים כדי להנחות את הכח הנע שלא יסטה מדרכו ושאנשים לא יעלו על מוקשים. לוחמי הפלוגה החלו לנוע לעבר "מוצב הכביש", שהיה מרוחק כ 500 מ' בלבד מנקודת היציאה, כשנתקלו באש תופת (מקלעי "ויקרס"). האש תפסה אותם במדויק לאחר שעברו משוכת גדרות אחת וכשהגיעו אל הגדר השניה. החברה נלכדו בין הגדרות. היו נפגעים רבים – הרוגים ופצועים התלויים על הגדרות ולא ניתן היה להגיע אליהם ולסייע בידם. הנותרים נפוצו לכל עבר.

צבי מדגיש כי המוצב היה ממוקם דרומית מזרחית לגשר וכי הוא והחבלן מצאו את עצמם, ללא פגע, על הגשר, מרחק של כ 50 מ' מהכח שנפגע בין הגדרות כאמור. צבי התמקם על הגשר והחבלן עם חומר הנפץ לצידו (הואדי שזרם תחתיו היה מלא מים ובוץ) ובשלב זה, כשהיו מוכנים למעשה לפיצוץ הגשר, התקבלה הוראת הנסיגה לכל הפלוגה. צבי אומר שהוא מייסר את עצמו עד היום על שלמרות הוראת הנסיגה, לא פיצצו את הגשר, שכן יכלו לעשות זאת ללא קושי ! הם שכבו בבוץ עד הבוקר היות ואי אפשר היה לנוע כלל. החבלן, לדבריו, רצה להתאבד ! במהלך הלילה אבל צבי מנע זאת ממנו. תוהו ובוהו שלט בכל. עם שחר ראו את נושאי הגייסות (ה"ברנקרייר'ס") המצרים המתנייעים על שרשראות, מגיעים (ממערב למזרח) לסיוע לכח המותקף בכפר. היו אולי שלושה או ארבעה מהם והם חלפו "ממש על פניהם" שעה שהסתתרו בסמוך לגשר. אלה היו משוריינים פתוחים ומתוכם נראו בברור החיילים חובשי כובעי פלדה, ארבעה לוחמים ונהג בכל נושא גייסות כזה. תנועתם היתה איטית והיישר אל תוך הכפר (עיראק אל מנשיה). בשלב הזה, כבר לא היה מי שינסה לעצור בעדם. בבוקר, בזחילה ולאחר מכן בתנועה מדודה ולאחר שאבדו את דרכם ושהו בשטח כשלש יממות, חולצו בקבוץ גת !

על נקודה בעלת עניין בשולי הדברים מספר צבי כי מי שנתן להם תדרוך ("על שולחן חול") טרם היציאה לקרב היה לא אחר מקצין המבצעים של צה"ל, הבוגד ישראל בר, וצבי משוכנע כי הוא הסגיר את סוד המבצע למצרים ! אפשר למצוא תימוכין מסויימים לגרסה דמיונית כביכול זו במספר ארועים טרם הקרב בהם כוחות שלנו ניסו לפצח את חידת מיקומן של עמדות המצרים באמצעות סיורים אלימים אולם אלה אף פעם לא נענו באש. יתכן, ההשערה אומרת, שבר מסר למצרים את המועד המדויק של ההתקפה האמיתית ובשאר הארועים הם הקפידו לנצור את אישם כדי לא לחשוף את מיקום עמדותיהם.

עדות קצרה אך בעלת חשיבות, ניתנה לי ע"י דב ליבוביץ', לוחם פלוגה ג' של גדוד 35, במספר פגישות עימו בבית קפה באשקלון בסמוך לביתו, בחודש יולי 2011. דב יליד הונגריה, 1927, ניצול אושויץ שהגיע אחרי המלחמה למחנה עקורים בעיר בארי שבאיטליה, שם גויס להגנה ועבר אימונים במשך ארבעה חודשים ("גיוס חו"ל"). ב 25 באפריל 1948 עלה ארצה וחויל מיד, תחילה לגדוד נפתי (132) ואח"כ לגדוד 35. הגדוד הורכב מיוצאי אצ"ל ומעולים חדשים מכל פזורה אפשרית. "בעיות התקשורת" לדבריו, "היו קשות ביותר". בתחילה שהו והתאמנו בעין שמר ולאחר מכן בחצור. בפעילות החטיבתית בכיס פלוג'ה, הוצבה פלוגתו, פלוגה ג' בפיקודו של משה (מוסא) לוי, במשלט "דבורה" הנמצא על גבעה שולטת מדרום לכביש (בתוך קרית גת של היום), כ 900 מ' בלבד מהכוחות המצרים. למרות שהיתה בכוננות ובסמוך להתרחשויות, לא הופעלה הפלוגה בקרב על עיראק אל מנשיה כלל ! דב מדגיש את הטרגדיה והתסכול שחש עד היום לנוכח העובדה שהיה ניתן לעשות יותר כדי לעצור את משורייני הסיוע המצרים.

קיבלתי גם עדות לוחם נוסף בגדוד 35, הקשר אביגדור צוקר עימו נפגשתי מספר פעמים בביתו שבבני ברק בחודשים יוני-ספטמבר 2013. יליד 1931, גויס לאצ"ל בבסיס מס' "2" שזה בגבעת שמואל של היום. היה שם בית ערבי נטוש בתוך פרדס ובו שכן בסיס של האצ"ל. שם נערכו גם אימוני הנשק. בן 17 היה כשגויס מהאצ"ל לצבא ובארועי עיראק אל מנשיה היה קשר בפלוגת המטה (שם המ"פ אמיתי) של גדוד 35. אביגדור נפטר זמן קצר לאחר תם פגישותי עימו !

אביגדור היה ממוקם במרום משלט "המחצבה" (המחצבה של עיראק אל מנשיה) משם היתה לו תצפית אל תוך הכפר וגם ראה את הלוחמים שלנו בתוכו. המטה הקרבי של הגדוד היה ממוקם בבקעה כק"מ עד שניים משם והלוחמים עשו דרכם רגלית מנקודה לנקודה בליל הקרב. אביגדור שמע היטב את מהלך הקרב המקדים בו נפלו אנשי גדוד 35 בלחימה על "מוצב הכביש". הוא וחבריו סימנו לנסוגים באמצעות ירי קצוב באויר להיכן לסגת. על הפצועים הרבים שמע בקשר. אביגדור גם שמע בקשר לפנות בוקר שמביאים תגבורת של 12 ג'יפים מצויידים היטב כדי לסייע לכח הלכוד בכפר. אביגדור גם לא שוכח ששאל את מפקדו מדוע שולחים את הג'יפים מסביב בזמן שאפשר לשולחם דרך הכביש מהמחצבה ישר לכפר מרחק נסיעה של דקותיים ! בחמישה לשמונה בבוקר קיבל הודעה בקשר שחמישה משוריינים מצרים נצפים עושים את דרכם לכיוונינו. הוא עצמו לא ראה את המשוריינים מהנקודה בה נמצא. הוא ירד לחפ"ק בתחתית המחצבה כדי להודיע על כך לפיקוד ולאחר מכן חזר לעמדתו בשולי המחצבה ממעל. למרות שלא ראה בעיניו את משורייני התגבורת של המצרים כאמור, אביגדור אומר שמספר דקות לאחר מכן, נפתחה אש תופת שנמשכה כ 10 דקות ולאחר מכן השתררה דממה.

כשעתיים מאוחר יותר באותו בוקר ("ממש לאחר הקרב"), אביגדור מספר, הגיעו מספר משוריינים שלנו לסיוע ! (אחד מאנשי הצוות היה חבר שלו ללימודים בישיבה, לא זכור בשמו). איתם הגיעו גם מספר תותחים מתנייעים על גלגלים וצוותי מח"ל דוברי אנגלית מפעיליהם. התותחים הוצבו ליד משלט "המחצבה" ואפילו ירו מספר פגזים לעבר הכפר.

אביגדור מספר שכל תקופת שהותם בכיס פלוג'ה, הלעיטו אותם בסיפורים שאין לנצורים הערבים מה לאכול ואין להם נשק ותחמושת וכי הכניסה שלנו והכיבוש הם "עניין של מה בכך". לדבריו, הטרדות ירי של כוחותינו לעבר הכיס היו עניין שבשגרה וכן גם ירי מטוסים שלנו. המצרים מצידם לא היו משיבים אש להטרדות התכופות וזה חיזק את הרושם (המוטעה) שאין להם תחמושת !

עדות קשה על הארועים הטרגיים שהיו מנת חלקו של הכח בסיום המערכה, מוסר מ"פ פלוגה ב' אמציה עמרמי בעדותו המוקלטת מ 1993, המוזכרת לעיל, אודות הרגעים האחרונים שלו בעיראק אל מנשיה: הפלוגה נאלצה לשמור על מאות כפריים שבויים בפאתי הכפר (בפועל, לא בצעה את התפקיד שיועד לה מלכתחילה, דהיינו כיבוש הכפר עצמו – י.ע.). המצרים שהקיפו את הכוחות שלנו הלכודים בכפר, הבינו לפי הירי הדליל של כוחותינו לעברם שהזדמנות בידם להכריע את הקרב והחלו סוגרים עלינו. החברה ניסו עוד להתגונן באמצעות השלכת הרימונים רבים שהיו ברשותם. הכפריים השבויים הבינו שמצב המערכה מתהפך לטובתם כשהחברה שלנו החלו בורחים. האחרונים לעזוב היו אמציה ובנימין ("בנג'ו") שמיל. אמציה עוד הספיק לדלג מעל קיר ולחלץ את עצמו אולם את בנג'ו תפסו הכפריים ברגלו בזמן שניסה להימלט מעל המשוכה, גררו אותו בחזרה והרגוהו.

על הבטים אחרים, עצובים יותר, של הנסיגה מספר איש הפלוגה (ב') דודא זיו (אז זיבל) שנפל בשבי ומסר את עדותו על הארועים לאחר שחרורו מהשבי (ראו מסמך עדותו 107 כאן): "בשעה 10:00 בערך, עברה דרכנו מחלקה אחת של פלוגה ג' (כח משה מנהיים – י.ע.) שנמצאה, עד כמה שאני זוכר באגף הימני שלנו. המחלקה נסתה לפרוץ דרכנו והודיעה על מצבה המיואש של פלוגה ג'. בשעה 10:30 התחילו להופיע ראשוני הנסוגים משתי המחלקות (של פלוגה ב' – י.ע.) שהתקדמו ובעקבותיהם באי-סדר, תוך ריצה וצעקות וזריקת הנשק באו שאר האנשים. מדבריהם הבינונו שאנו מוקפים ויש צורך לסגת במהירות המקסימלית. מפקד הפלוגה (אמציה עמרמי – י.ע.) עבר לידי, ניסיתי לשאול אותו, אך הוא עבר לידי מבלי לענות על שאלתי. מפקד המחלקה לא נתן שום הוראות. על המצב השתלט סמל המחלקה אהרון כהן שנתן הוראות נסיגה, אני הייתי האחרון. לפני רץ סמל המחלקה, כשהוא קפץ לתעלה, הסתובב אלי וצעק – ברן קרייר – היזהר. קפצתי לתוך שורות צבר והסתתרתי.

עברו שעתיים, מסביב כבר היה שקט, לפתע שמעתי צעדים וראיתי סודנים עם רובים מכודנים. הם הרגישו בי ורצו אלי (וכאן מגיע תאור נפילתו בשבי – י.ע.)."

עדות נוספת על בנג'ו שמיל נמסרה לי מפי הלוחם עמיצור כהן מבנימינה: בתחילת 1948 היה בנג'ו סגן מפקד הפלוגה המסייעת (של יהודה גראף) בגדוד 31 אשר עמיצור עצמו נמנה על לוחמיה. בנג'ו, לדבריו, בחור ממוצא טורקי, היה חבר מסור, לוחם מקצוען ומפקד אהוב. עמיצור, עתה מ"כ "בזות" בגדוד הסיוע החטיבתי (גדוד 34) לאחר שגדוד 31 פורק בחודש יוני, ובפעילות, כמו כל יתר יחידות החטיבה, סביב ה"כיס", הגיע לזירת ההתרחשויות כיומיים לאחר הקרב כדי להחליף את הכוחות המותשים. הוא הוצב בעמדות מול עיראק אל מנשיה והלוחמים אותם החליף הסבו את תשומת ליבו לגופתו של בנג'ו שמיל כשהיא מוטלת על גדרות המתחם המצרי באין אפשרות לחלצה משם. גופתו של בנג'ו היתה מוטלת שם לפחות שבועיים אומר עמיצור.

לוחם נוסף שגורלו לא שפר הוא ישעיהו ("שייקה") אסא מרמת גן. יום לפני הקרב מלאו לשייקה 20 שנה וימים מספר לאחריו הוא היה אמור לשאת את בחירת ליבו לאשה. שייקה, מ"כ בפלוגה ב' (של אמציה), נהרג בשלב הפריצה לעיראק אל מנשיה ולא בכפר עצמו (כלוחמי פלוגה ג'). עם זאת, גופתו של שייקה לא חולצה מהשטח כשהחלה נסיגת הכוחות (פלוגות א' ו ב') עם התברר כשלון הקרב. גופתו מצאה את דרכה לקבר האחים שכרו המצרים, שם טמנו את גופות כל חללינו שנותרו מאחור.

על מהלך הנסיגה הדרמטי של כח משה מנהיים מתוך הכפר עצמו יאמר כאן הדבר החשוב הבא ששמעתי מפי ברוריה מנהיים, אשתו, (משה עצמו כאמור כבר מאושפז עם אלדסהיימר): כשמשה החליט ליטול יוזמה ולחלץ את עצמו ואת אנשיו, בן ציון הלמן התעקש "שלא ניתנה פקודה לסגת" ונישאר במקום עד הסוף המר. למרבה הטרגדיה, משה עוד ראה את אחיו שמעון בחיים בדקות הזוועה הללו אולם שמעון, שלא היה תחת פיקודו הישיר של אחיו, נשאר במקום ושם מצא את מותו. בדרך הנסיגה, בתעלות הבוציות שנתנו להם את המסתור המיוחל, נהרג הלוחם מתתיהו פישר. משה, בניסיון נואש אחרון לעצור את כוחות הסיוע המצרים ב"ברנקריירס" הנעים לעבר הכפר, ירה לעברם עם מטול ה"פיאט", ניסיון שלא צלח. משה נפצע מכדור שנתקע בריאתו, נשא עימו את מקלעו לכל אורך נתיב הנסיגה והוביל את חייליו להצלתם.

על רגעיהם האחרונים של לוחמי הפלוגה הדתית שמצאו את מותם בכפר, אין כידוע עדות ישירה והמידע היחיד מגיע דוקא מהצד המצרי ! דודא זיו, שנפל כאמור בשבי, מספר על מה ששמע מפיו שוביו: "לפי סיפוריהם של החיילים המצרים, נלחמו אנשינו בגבורה עילאית עד האחרון. לפי דבריהם, נהרגו כולם תוך הקרב. קפטן אחד נהרג עם סגנו בשעה שזרק את רימונו האחרון. שאר האנשים לא נכנעו גם כשלא היו להם כבר כדורים".

ראו גם בנפרד עדויות לוחמי הפלוגה הדתית  של גדוד 33 זלמן דובין, יחיאל פרסיל ומוטק'ה קובל שלחמו בתוך הכפר עצמו ומ"פ המשוריינים של גד' 34, סול בסקין, ש"קברניטי הקרב" מצאו לנכון להרחיק אותו ואת פלוגתו מזירת הקרב המרכזית באותו לילה.

 

נרשם ע"י יוסי עופר

מידע-נוסף2

מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 7

ריכוז עדויות לוחמים בנושא הקרב בעיראק אל מנשיה…

מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 7א

בנצ פרידן מח"ט "אלכסנדרוני" במרכז ורוברט גור מג"ד…
error: Alert: Content selection is disabled!!