מלחמת השחרור מוטקה קובל 1א
סיכום מפגשים עם מרדכי (מוטק'ה) קובל (קובלסקי) בביתו בירושלים במהלך החצי הראשון של שנת 2013 בנושא הקרב בעיראק אל-מנשיה
מרדכי יליד מצרים, 1926, עלה ארצה ב 1930 ונדד עם משפחתו במעבר ממקום למקום. המודעות הביטחונית מגיל צעיר הביאה אותו להתנדב ל"הגנה" כבר בגיל 15 ולפלמ"ח בגיל 19. במאי 48 יצא לקורס מדריכי ספורט במחנה "דורה", קורס שפורק טרם זמנו עם פרוץ המלחמה. אז הוצב בפלוגה ג' ("הדתית") בגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני". (במחלקה 11 "החילונית" בפיקוד שלום בסקין ואח"כ יחיאל פרסיל).
ביום שטרם הקרב, החברה חזרו מפעילות לילה שגרתית (מארבים) ונכנסו לישון באוהלי הסיירים שלהם. באותה הזדמנות, מספר לו חברו המ"כ דוד (דודל) יודקביץ', לוחם מהמעלה הראשונה, כיצד האנגלים כבשו את כל קנדה כשהטעו את כוח המגן הצרפתי באמצעות סיסמא מאולתרת, מה שלמחרת היום, בקרב שלהם עצמו, התברר כשעור רב תועלת.
למחרת כאמור, במועד היציאה לפעולה, כינס רב הסמל הפלוגתי, יעקב מרקוביץ', את הפלוגה למסדר יציאה בחרבת אטללה ונאם בפניהם נאום היסטורי-ציוני נלהב שקישר את היציאה לפעולה עם גבורת המכבים (מרקוביץ' עצמו לא יצא לקרב). זה היה נר שני של חנוכה והחברה הדליקו נרות, ברכו הברכות ושרו שירי חנוכה עד למועד היציאה ממש. אף הסיסמא לקרב הייתה ברוח החג - "יהודה המכבי" .... אחד החיילים ירה לעצמו כדור בכף היד כדי לא לצאת לפעולה !
הדרך אל היעד הייתה קשה בצורה יוצאת דופן: כל הלילה זחלו בבוץ ! (גשם כבר לא ירד). מרדכי פיקד על חוליה שכללה מרגמה 2 אינצ' ומקלע "מ.ג." (מקלע שכל גרגיר חול, ולו הקטן ביותר, גורם לו למעצור מיידי). הניפו על כן את המקלע מעל קו הגוף כדי לשומרו נקי, דבר שהיה כרוך במאמץ עילאי. מרדכי עצמו נשא "סטן", נשקו האישי אותו טיפח ושמר בקפדנות ביודעו עד כמה רבים חסרונותיו. אוירונים שלנו ומרגמות מהקרקע ריככו את היעד במהלך הלילה. איך שהוא הגיעו אל גדר היעד, פרצו אותה ונכנסו פנימה לכפר.
מוטק'ה מספר על ארוע מצמרר כאשר הכח שלו זיהה דמות במהלך התנועה בכפר ופתח לעברה באש והנה הדמות לא נופלת. ריססו אותה באש וכשהתקרבו ראו שזה היה חמור. גם בעליו שכב מת לידו והם עוד הספיקו לשמוע בכי של ילדה "יא אבי, יא אבי" והיא נעלמה אל תוך הלילה.
המחלקה של משה מנהיים נעה קדימה לעבר התל (עיראני) ואילו מרדכי, במחלקה של יחיאל פרסיל, מאחוריה. באחת, כל השיירה הזו נעצרה. התברר שנתקלו בעמדת מקלע מצרית והיו נפגעים. יחיאל פרסיל הורה לבצע איגוף דרך הסמטאות הצפופות של הכפר. מרדכי מצא עצמו בראש המחלקה וכשהוא נע צמוד לקירות בתי / חושות הכפר ודרך סמטא צרה ובוצית (שלימים כונתה "סמטת המוות") הגיע למעין כיכר. השחר התחיל לעלות. לא נצפו סימני "הריכוך הארטילרי" של הלילה, ושמא הירי כוון לתל ולא לכפר ?!
לפתע, כמו משום מקום, הופיעה מולם כיתת חיילים שלבשו מדים ממש כמדי צה"ל ולשבריר שנייה היה הכוח בדילמה עצומה אם לפתוח באש לעברה. המרחק ממנה היה כארבעים מטר וההחלטה הייתה בבחינת חיים או מות. מרדכי קרא בתוקף "מי זה" ולא נענה, צעק שוב ולא נענה ואז, בהבזק, נזכר בסיפורו של חברו דודל מהלילה הקודם כיצד נכבשה כל קנדה עם סיסמא מאולתרת. הוא חשב שמא זה שמולו שכח את הסיסמה ורצה לבחון אם הלה משלנו או לא. הוא צעק שוב "מי זה, יהודה (המכבי)" ? והמצרי מולו השיב לו בעברית ! "כן, כן, יודה" במבטא שהסגיר את הדובר. מרדכי שהיה בעמדה נחותה מול הכוח המצרי, מצא את התושיה והחוצפה בתוכו לצעוק לעברם "אירפא אידק" וזה פעל. מפקד הכוח המצרי וחייליו הרימו את ידיהם ואת נשקם לאות כניעה ואולם באותו רגע, ממש מאחורי גבו של קובל, פתח המקלען שלו עם ה"מ.ג." (זה שנישא בעמל רב כל הלילה בזחילה בבוץ) באש לעבר הכיתה המצרית. כמה נפגעו אולם המפקד שלהם הצליח להשיב אש וקפץ והסתתר מאחורי קיר. מישהו מהכוח של מרדכי נפגע בבטן. לדבריו, הירי הלא אחראי של אותו מקלען, לא רק שהיה אקט לא מוסרי בעליל בבוטות שלו אלא שאף יתכן והשפיע בצורה משמעותית על מהלך הארועים בהמשך כאשר אפשר ושבויים שהיו בידינו, יכולים היו להיות קלף מיקוח ואף למנוע בסופו של דבר טבח לוחמינו שנתקעו נצורים בכפר. הירי הלא אחראי של אותו מקלען אף סיכן את לוחמינו שלנו מכיוון שהוא בא מעורף הכוח וחלף מעל ראשי הלוחמים בקדמתו.
מרדכי סבל משני מעצורים בלתי צפויים ב"סטן", הצליח לתפעל אותו ע"י חבטה של הכת בקיר אולם השליך אותו בתחושה שהכלי בגד בו ולקח במקומו רובה אנגלי שהיה זרוק בשטח. ההכשרה המעולה שקיבל בהגנה ובפלמ"ח בתפעול סוגי נשק שונים, עמדה לצידו ברגעים אלה. בשלב הזה המ"מ שלו, יחיאל פרסיל, פנה אליו (באירוניה) והזכיר לו שמשימתם היא "לכבוש את התל" (הוא תל עיראני הנישא שמעבר לכפר). מרדכי לא ידע לאן לפנות וסיום הארוע עם הכיתה המצרית מצא אותו ואת שאר הכוח בעמדה ללא מוצא וללא תכלית.
נכנסו לחצר בית בהמשך לאותה סמטה (דרכה כאמור החלו את האיגוף), ולא ידעו מה לעשות. אף לא היו בקשר עין עם הכוח המרכזי של שאר הפלוגה. רבצו במקום אחד וחיכו להוראות. דודל שזיהה במקום שני פצועים מצרים שכובים במיטותיהם, ירה בהם וחיסלם. מעל לאותה חצר היה בית קומות ובראשו היה כוח מצרי שירה. בשלב הזה נכנס משה מנהיים (אותו לא הכיר קודם לכן), אסף את כל החברה (כ 10-15 איש), והוביל אותם לחצר אחרת, מעברו השני של בית הקומות. היו דיבורים על פקודת נסיגה שניתנה ומישהו אף אמר שהוא יודע את הדרך החוצה. יוסק'ה ברנטל, לוחם מהמעלה הראשונה אף הוא, סחב איתו את דודל שהיה פצוע בשלב הזה ודידה על רגל אחת, יהודה כרמונה נשא עימו את מטול ה"פיאט", המ"מ יחיאל פרסיל היה שם אף הוא ואיך שהוא, בהנהגתו של משה מנהיים, מצאה הקבוצה את דרכה החוצה. בשלב הזה הייתה שמועה שפלוגת הג'יפים של החטיבה (בפיקוד יצחק מודעי) בדרך לסייע בחילוץ הכוח אבל זה כמובן לא קרה. במהלך הנסיגה שמעו עוד יריות מאחוריהם (מוטק'ה לא זוכר את הארוע בו נהרג במהלך ההיחלצות הלוחם מתתיהו פישר) אבל ברגע שהגיעו לגבעה שממול והחלו רואים את אנשי מנהלת הגדוד ואף את בנות הגדוד, הבינו ששדה הקרב מאחוריהם. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת אבל לו הזמן שעבר נראה כנצח.
למרבה האירוניה, מוטק'ה מספר, בתקופה שלאחר הארועים, הוא הוצב עם כוח במשלט הצופה לאותו תל עיראני. הכפריים הערבים החלו חוזרים אט אט לכפרם (עיראק אל מנשיה) וחברה שהיו איתו במשלט (מין הסתם כאלה שלא איבדו את חבריהם בקרב) הזמינו אותם למשלט ונתנו להם לאכול ....
רשם: יוסי עופר