מלחמת השחרור עמיצור כהן 21

על הימים שטרם המלחמה ומלחמת השחרור עצמה כפי שנמסר לי ע"י עמיצור כהן בסדרת פגישות רבות עניין בביתו בבנימינה ב 2012-2013

נולד בבנימינה בשנת 1927. המיילדת האגדית מזכרון, תוכה חלמר, הייתה עסוקה בלידה אחרת ועד שאביו חזר עם העגלה, השכנות כבר עזרו לאמו ויילדו אותו.

בתקופה שטרם גויס לצבא, היה אביו של עמיצור, אהרן כהן, מפקד "הגנה" מרחבי באזור בנימינה, גבעת עדה ופרדס חנה. גם אחיו (מאיר, ז"ל) היה מפקד ב"הגנה". כבר כנער נשלח עם צעירים בני גילו לעבודות כפיים כמו חפירת "סליקים" למשל, אימוני גדנ"ע או שמירה בכרמים.

בן 17 וחצי, בעודו שומר בכרמים, הוא מספר, ניגשו אליו צעירים שוחחו עימו ושאלו אותו על דעותיו וגייסו אותו ללח"י בו במקום. "לא היה קשה לגייס אותי" אומר עמיצור, "מכיוון שהייתי חובב אקשן". במקביל באותה עת, המשיך את פעילותו הרגילה ב"הגנה" מתוקף הארועים השוטפים בבית. על פעילותו בלח"י איש לא ידע כמובן.

פעולה ראשונה שעמיצור לקח בה חלק הייתה פיצוץ גשר הרכבת מעל נחל התנינים ב"חוטם הכרמל" בתחילת 1947. זו הייתה פעולת תגמול נגד הבריטים על ארועים באותה תקופה והוחלט לפוצץ את הגשר שהיה נקודה אסטרטגית חשובה. עמיצור מציג תצלום אוטנטי של הגשר טרם פיצוצו. שני זוגות "המטיילים" המצטלמים לידו עושים זאת כדי לאסוף מידע ולתכנן את הנחת חומרי הנפץ הדרושים לפיצוצו.

יצאו בלילה ושלחו את הנער יעקב מיכאלי קדימה כדי שיבדוק אם הכול פנוי. לפתע הגיח זחל עם חיילים בריטים שהובאו למקום כדי לשמור על הגשר אבל מיכאלי הצליח לחמוק בין השיחים ולהזהיר את החברה. הפעולה באותו לילה בוטלה ונדחתה לליל המחרת ולשעה מוקדמת יותר (כדי לא להיתקל שוב בכוח המשמר הבריטי). עמיצור הרגיש חולה אבל לא היה מוכן לוותר על השתתפותו בפעולה בשום אופן ואף סחב על גבו שני פחי חומר נפץ אמונל ! לפני היציאה נכנס לבית הקפה של גולדברג והוריד לגרונו שתי כוסיות קוניאק (אף שלפני כן לא שתה קוניאק בחייו). יצאו עימו לפעולה בנימין זיתוני, צבי שצמן עם סוסתו והשקיים שעליה עמוסי חומר נפץ, יעקב מיכאלי ולאומי פיין מגבעת עדה. הדרך עברה ללא כל תקלות והם הגיעו לנקודה לפני אנשי המשמר הבריטים, הרכיבו את פחי חומר הנפץ והסתלקו. ואולם, ככל הנראה שבחיפזון הכללי, שעון העצר שהיה אמור להפעיל את המטענים, נפגע ולא פעל. החברה שכבר עזבו את המקום, לא הבינו מדוע המטען אינו מתפוצץ.

השכם בבוקר, פועל ערבי שחור שהיה בדרכו לעבודה במשק של הלל הכהן, הבחין בפחים הקשורים לגשר. כשהגיע סיפר על כך להלל והלה התקשר למחנה הבריטי, בתום לב יש לומר, ודיווח על מה שראה הערבי. בחצר היה להלל מחסן חומרי נפץ של "סולל בונה" וזו הסיבה שבכלל היה לו קו טלפון בבית. הבריטים נחפזו והגיעו אל הגשר אולם איש לא רצה להתקרב וממרחק גדול ירו עם מקלע "ברן" לעבר הפחים. היות שבאחד הפחים היה חומר נפץ רגיש מוספג בכותנה, הוא התפוצץ מיד עם פגיעת קליע בו והפעיל את כל יתר המטענים. כל בנימינה הוחרדה מהפיצוץ והגשר קרס.

כל אותו היום הובילו הבריטים אדני רכבת כדי למלא את ערוץ הנחל ולאפשר חידוש תנועת הרכבת על הפסים.

מיד עם תום הפעולה עמיצור הגיע הביתה והתמוטט חולה בפאראטיפוס. היה חשש שלא יטופל כראוי ולכן לא אושפז בבית חולים והרופא הייקה, ד"ר אגוזי, היה בא לבית מש' כהן רכוב על חמורו כדי לטפל בו עד שהחלים כעבור חדשיים !

למחרת הארוע כאמור, לאחר שהבריטים מילאו את הערוץ עם אדני רכבת וסללו את התוואי מחדש, הם הציבו במקום שני חיילים לשמירה. שנים אלה מצאו לנכון ללכת ולהתעלל בשומר המחצבה (של "סולל בונה") היהודי שפיגל והלה הסתגר מפוחד במחסן שלו. בשקט בשקט, תוך שהם רואים שהחיילים הבריטים עזבו את משמרתם, בנימין וצבי שפכו בנזין על האדנים שזה אך הונחו, הציתו אותם עם פתיל השהייה ארוך ונמלטו מהמקום. בנימין שהגיע לבית משפחת כהן, הרים את עמיצור החולה מהמיטה ונתן לו לראות דרך החלון את השרפה הענקית שהשתוללה שם.

לאחר מכן הבריטים בנו גשר בטון ולצידו הושיבו לשמירה גפירים ערבים. בגפירים הללו עוסק הסיפור הבא.

פעם אחת בא חיים טור-כספא (איש "ההגנה") לצבי שצמן (איש ה"לח"י) וסיפר לו שהגפירים הערבים (שבשרות המנדט) עומדים להצטרף לכנופיות ולהבריח איתם נשק. בתגובה, צבי אמר לעמיצור לפתוח מיד את הסליקים אולם מכיוון שהנגישות אל הסליקים של "ההגנה" הייתה קשה, עמיצור, במקום זאת, פתח את הסליקים של הלח"י (בחצר המשק של מש' זיתוני) וחילק את הנשק.

יש לציין כי אנשי "ההגנה" ואנשי ה"לח"י" בבנימינה היו תמיד ביחסים מאד טובים ולא היו מחלוקות ביניהם. דווקא היחסים בין אנשי הלח"י לאנשי אצ"ל היו טעונים שכן הלח"י פרש מאצ"ל והיו מקרים של הלשנות מצד אנשי אצ"ל על פעילות לח"י !

עמיצור, אם כן, מחלק את הנשק שהוציא מהסליק לאנשי "ההגנה" וה"לח"י" וכולם עולים על המשאית של חיים טור-כספא ופניהם אל המחנה של הגפירים הערבים. על אותו גשר רכבת שמעל נחל התנינים בחוטם הכרמל, חיים טור-כספא העמיד את המשאית כשפניה חזרה לכיוון בנימינה, הרים את מכסה המנוע, הוציא את הדיסטרבוטור ועשה עצמו כאילו הוא עסוק בתיקונה. החברה שירדו מהמשאית נעו לעבר מאהל הגפירים הסמוך ופתחו באש. מישהו בא בריצה להודיע שהצבא הבריטי עושה דרכו למקום אבל המשאית של חיים עכבה אותם ועד שהם ירדו ועזרו לו לדחוף אותה הצידה, החברה סיימו את העבודה וברחו להרים.

תוך שעתיים, עד ששב חזרה הביתה מהפעולה, אבא של עמיצור הבין היטב שבנו ב"לח"י". הבושה הרגה אותו. הוא תפס טוריה ורצה להרוג אותו. עמיצור קפא במקומו אבל אחיו (עה"ש) הציל את המצב. האבא גרש את בנו מהבית ואמר שלא רוצה להכיר בו עוד כבנו אולם כשעמיצור החל פוסע אל מחוץ לנחלה המשפחתית, קרא לו אביו לחזור ואמר לו: "תזכור שעוד ישלחו אותך שם להילחם נגד אביך ואחיך" ....

היה מתח עצום בבית, ומעבר לכך, הייתה סכנה מוחשית שבמידה והבריטים יגלו נשק בבית, אנשים יהיו צפויים לתליה !

לימים קרא עמיצור בעיתון שמתכוננים להקים צבא עברי. הלך לישיבה של מרכז לח"י בבית מש' יואל סמסונוב. הוא סיפר שם על המתח בבית וביקש שחרור. אמרו לו שיחכה עוד מספר חודשים כאשר כולם יתגייסו ביחד על נשקם אבל אמר שעקב המצב, אינו יכול לחכות עוד. המגייס שלו היה אמנון זעיר (רודי) איש "הגנה" בכיר.

עמיצור מספר על הארועים הדרמטיים הבאים של חודש פברואר 48: באותם ימים נודע להגנה" בבנימינה שצריכה להגיע רכבת עם מתנדבים ממצרים לעזרה לערביי חיפה. המועד לא היה ידוע וברגע האחרון, מנהל התחנה, יהודי בשם מולכו, הודיע ל"הגנה" שהרכבת עושה דרכה ותגיע לבנימינה למחרת. הוברר גם ששלושת הקרונות הראשונים מאוכלסים בחיילים בריטים שלא היוו יעד ואילו אחריהם, הקרונות עם המתנדבים המצרים. מכיוון שהסליקים של "ההגנה" היו תמיד חבויים במקומות ציבוריים ובעומק של 3 מטר באדמה ובתוך חביות, לא היה פנאי ואפשרות להוציא את הנשק ולעשות בו שימוש. מ"ההגנה" פנו לצבי שצמן שהיה מפקד בלח"י באזור בנימינה (היחסים בין "ההגנה" ל"לח"י" בבנימינה תמיד היו טובים) שייקח על עצמו את הפעולה.

בנימין זיתוני מבנימינה, יליד 1925, חברו הקרוב של עמיצור, לוחם לח"י אף הוא שהשתתף בפועל בפעולה ! סיפר לי בשתי פגישות שהתקיימו בביתו במהלך חודש אוגוסט 2013 את הדברים הבאים: צבי הוציא מיד כמה פחי חומר נפץ אמונל שהיו בחורשת האקליפטוסים מערבית לבנימינה ובעומק של כחצי מטר בלבד. בראשית הלילה, יצאה חבורה של כ 20 לוחמים ליעדה, לא הרחק מאותה חורשת אקליפטוסים, כדי להטמין 200 ק"ג חומר נפץ במסילה. הטמינו את החומר תחת אבני המסילה והיו צריכים להסוות היטב את פעולתם כדי שבודק המסילה עם שחר, לא יגלה דבר. שפכו שמן מכונות שרוף על האבנים לאחר שהוחזרו למקומן. עם בוקר הגיעו צבי ובנימין למקום אולם לא מצאו את הנקודה היות שהוסוותה כל כך טוב. לבנימין היה סימן של שתי אבנים שהניחן אחת על גבי השניה והם אכן מצאו את קצה חוט ההפעלה. מתחו קו עד לראש המצוק (ליד חוטם הכרמל) מרחק כ 200 מ' משם, הכינו הפעלה חשמלית עם בטריאות (צבי ז"ל, אומר בנימין, היה מומחה להפעלות) והמתינו לבוא הרכבת. הגיעה רכבת אולם לא הפעילו את המטען כי ראו, לפי חלונותיה, שלא היתה מלאה. הרכבת הבאה היתה אמורה להגיע בסביבות השעה 13:30 עד 14:00 כשלפתע התחיל לחצות את המסילה עדר בקר של ג'יסר א-זרקה. ירו באויר והרועה המפוחד הסתלק עם עדרו משם. בצוהרי יום ה 29 בפברואר 48, פוצצה הרכבת. הפיצוץ היה מדויק ואפקטיבי ולחברה הייתה שהות להימלט. נגרם נזק כבד הן למסילה והן לקרונות עצמם כפי שניתן להתרשם מן התצלום המצורף (צולם כשבועיים לאחר הארוע). אמבולנסים שהגיעו לאזור כדי לחלץ נפגעים שקעו בבוץ. נמנו כ 60 הרוגים ועשרות פצועים.

הורדת רכבות מהפסים כאמצעי יעיל להטרדה, מוסיף עמיצור, היה דבר שבשגרה. היו "מלבישים" מתקן הפעלה קטן על הפסים שאפשר היה להניחו בקלות יחסית כשאת מטען חומר הנפץ היו מטמינים כמתואר לעיל מבעוד מועד. פעולות כאלה נעשו לעיתים קרובות.

להשלמת התמונה, עמיצור מספר את הסיפור הבא: באחד הימים, כשישב כמנהגו במשך השנים בבית קפה בכפר ג'יסר א-זרקה, ושוחח עם חברו עאקב, הבחין בטבעת זהב ענקית על אצבעו של זה. למרות ההכרות רבת השנים ביניהם, עמיצור ראה את הטבעת בפעם הראשונה ולכן התעוררה סקרנותו. מששאלו מהיכן הטבעת, ענה עאקב שקיבלה בירושה מאביו. אולם עמיצור לא ויתר והיות והכיר היטב את אביו המנוח של עאקב, וידע שהלה היה אביון שגרף זבל של בקר למחייתו – אוספו, מערם אותו, מכניסו לשקים וכך מוכרו לפרדסנים – התעקש ודרש מהיכן לו לאביו טבעת זהב מפוארת שכזו.

כאן מתחבר סיפור הטבעת אל סיפור הפיגוע ברכבת המתנדבים המצרים. עאקב צחק ואמר לעמיצור: האם אתה זוכר את אותה רכבת ש"חבורת שטרן" הורידה מהפסים ? עמיצור כמובן ידע בדיוק באיזו רכבת מדובר ועאקב המשיך את סיפורו. ובכן, לאחר שהרכבת הורדה מהפסים כאמור והיו בה הרבה נפגעים, ביקשו האנגלים מערביי ג'יסר א-זרקה לבוא ולעזור בפינוי הפצועים. עאקב מספר כי לכל אחד מהפצועים שהייתה טבעת זהב על היד או שן זהב בפה, שחטו אותו עם סכין ולקחו את הזהב. כשעמיצור הקשה ושאל הכיצד עשו זאת אנשי ג'יסר א-זרקה לבני דתם המצרים המתנדבים, ענה עאקב "מה זה חשוב, אלו מצרים" !

אותה "חמלה" הפגינו הערבים גם כלפי "אחיהם" אנשי טנטורה כשאלה פונו מכפרם לאחר הכיבוש ועמיצור מספר כך: לאחר כיבוש טנטורה ע"י לוחמי "אלכסנדרוני" בסוף חודש מאי 48, פונו הגברים לכלא דמון שעל הכרמל ואילו את הנשים הלינו באותו לילה בכפר פארדיס השכן. פזרו אותן בין משפחות הכפר. אלא ש"השבאב" של פארדיס השתולל באותו לילה ולא בחל בגרועים שבמעשים: כל נשות ובנות טנטורה, בלי יוצא מהכלל, הפכו קורבנות לאונס ! סמוך לאחר מכן, הועברו כל הנשים והבנות לידי הירדנים ובתמורה שוחררו שבויות גוש עציון (ביניהן גם בת דודה של עמיצור, ברכה סילקיס !). על הארועים הללו בפארדיס שמע עמיצור "מפי הגבורה", בחורי פארדיס בכבודם ובעצמם. ומעשה שהיה כך היה: בשנות החמישים עבדו צעירים ערבים בזמירת גפנים במשק של משפחת כהן בבנימינה. עמיצור שלא השתלט על כל היקף העבודה במשק, פנה לקרוב משפחה שישאיל לו את הזומרים שלו למספר ימי עבודה. ואכן, הוא קיבל הסכמת אותו קרוב משפחה וכחמישה זומרים ערבים הגיעו לעבודה במשק של משפחת כהן. אלה היו "שבאב מפארדיס" ומפיהם שמע עמיצור על ארועי אותו הלילה שלאחר כיבוש טנטורה !

עם הגיוס לגדוד 31 של "אלכסנדרוני" בתחילת דצמבר 47, הוצב עמיצור עם חבריו בפרדסי שווייקה (מזרחית למושב בית הלוי) לכיוון טול כרם, שם כבר חנה צבא עירקי. שגרת היום הייתה אבטחת העבודה בפרדסים ובלילה התרכזו בבית האריזה ובבאר. ב 4.3.48 נהרג שם הלוחם יגאל קישיצקי. הוא ישב על כנף הרכב שבדק יום יום את ציר התנועה לשווייקה (לאחר פתיחת הציר היו מגיעים דרכו פועלי הקטיף והאריזה) כאשר הבחין במוקש על הדרך. הוא עוד הספיק להזהיר את הנהג אולם הלה לא הספיק לעצור, עלה על המוקש וקישיצקי ("בחור שופע הומור") נהרג. בגלל הידע הרב שלו בכלי נשק שהביא עימו מהלח"י, שובץ עמיצור בפלוגה המסייעת. תחילה עבר קורס מקלע "שוורצלוזה" וקיבל כיתה לפיקודו. לאחר מכן גם הוכשר בהפעלת מקלעי "בראונינג" ו"בזה".

כיבוש בסיס עין שמר ושדה התעופה הבריטי ביום 24.4.1948: כבר כשבוע ימים לפני עזיבת הבריטים את המחנה, התמקמו החברה על ברכת המים בפרדס של הקבוץ, מול המחנה, וצפו כדי לקדם כל התפתחות אפשרית. ערב לפני הכניסה הגיע הנשק יוסק'ה ארליך שהדריך את החברה על הנשק הצ'כי שזה עתה הגיעה ארצה. הכניסה למחנה נעשתה בחמש בבוקר ע"י כוח של חמישה אנשים רכובים בג'יפ אחד (עמיצור ביניהם) בפיקודו של הסמל שוקה לובין מחדרה והחמישה פוזרו אחד אחד בנקודות אסטרטגיות מסביב לבסיס. הבסיס עצמו היה כבר ריק והבריטים שעזבו בחיפזון השאירו אחריהם ציוד רב. תגבורת של אנשי קורס מכי"ם הגיעה למקום בשעות הצהרים. בבוקר הגיע למקום כוח ערבי והוא "התקבל" בירי מהנשק הצ'כי החדש. עמיצור שהפעיל מקלע מגל"ד עם סרט של 250 כדור, פתח באש והופתע כשגמר את כל הסרט בסחיטת הדק אחת.

עמיצור מספר על הארועים האומללים של גדוד 31 בקרב על כפר קרע שבפתח ואדי ערה ביום 8.5.1948. כוח של פלוגה בפיקוד אותו מ"פ יוצא הצבא הבריטי (חסר כל הכשרה קרבית) יצא מבעוד ערב לעין עירון ומשם במסע רגלי לכיוון כפר קרע. עם שחר הגיעו לכפר והתושבים פשוט "הרימו רגלים" וברחו. הפלוגה נכנסה לכפר מכיוון דרום דרום-מערב והגיעה עד למרכזו למרגלות הגבעה השלטת, שם קיבלו הוראה תמוהה לחלוטין לעצור. לדברי עמיצור, היו יכולים להשתלט ללא כל קושי על נקודות המפתח השולטות על הכפר ובעיקר בית הספר שעל ראש הגבעה, אבל פשוט ישבו ולא עשו דבר !

לאחר כשעתיים החלה להיפתח עליהם אש מגג אותו בית ספר. זו הייתה מחלקת תגבור של "צבא ההצלה" העירקי שהגיעה מאום אל פאחם ואשר עשתה שמות בחברה. לא רק שלא כבשו את הכפר אלא גם סבלו אבדות קשות וגם נסגרה בפניהם אפשרות הנסיגה. אפילו מים לשתות לא היו להם ! רק בחסות החשכה הצליחו לסגת בחזרה לעין עירון. עמיצור שאל את המ"מ חיים לוי מי נתן את ההוראה לעצור בתחתית הכפר אבל אף פעם לא קיבל תשובה. אפשר שלכישלון לכבוש את כפר קרע שבפתחו המערבי של הואדי, השלכות גורליות על עתידו של ציר ואדי ערה במלחמה בכלל ועד עצם היום הזה.

עמיצור גם זוכר היטב את הרגעים הקשים בעמדת החיפוי עם מקלע "שוורצלוזה" על גג הבניין ברמת הכובש בקרב הכושל על טירה ביום 14.5.48 (הוא יום הקמת המדינה !): החברה מהפלוגה המסייעת (גד' 31) של יהודה גראף שהו באותו זמן ב"אגרו-בנק" שבפאתי חדרה כשהזעיקו אותם למשימה. ביום הפעולה ("עולים על טירה"), כבר בתחילת התנועה של הכוח, השמיטו את עמיצור ברתק על גג בית מגורים בשולי רמת הכובש, גג ששלט על מסלול התנועה של החברה לכיוון טירה. אפשר היה לראות בברור מהגג את הכרמים פרוסים מלמטה וביניהם משוכות שיחי צבר שתחמו את החלקות השונות. טווח הראיה היה רק עד גבעה נישאת במרחק של כ 700 עד 800 מ' מהעמדה. השעה הייתה שעת בוקר (10 בערך) ובעמדה הושאר גם "מספר 2" שלו אברמל'ה שטיינברג. היה גם לוחם שלישי (מנחם יעבץ או יצחק סגל) וכולם ישבו וטענו כדורים לשרשרת הבד של ה"ויקרס" היות ושרשרת ה"שוורצלוזה" (בד עם ברזל) הייתה רקובה. קיבלו הסבר מהיר על הגזרה תוך שהם צופים בחברה שלהם (כוח בסדר גודל של פלוגה) נעים לכיוון טירה ונעלמים מעבר לאותה גבעה. בנוסף לכוח הרגלי, היה גם כוח רכוב על ג'יפים, כשלושה ארבעה במספר (נהג אחד מהם היה יעקב ג'ק לין מחדרה). הרתק לא ירה כלל בשלב הזה מכיוון שבמיקומו לא היה אפקטיבי.

זמן לא רב לאחר מכן נשמעו יריות (ככל הנראה בהתקלות הראשונה של הכוח בפאתי הכפר). המראה הראשון שהיו עדים לו לאחר מכן היה הג'יפים של כוחותינו נמלטים כמו "משוגעים" לכיוון רמת הכובש תוך שהם מזגזגים בין שורות הגפנים ושיחי הצבר. עמיצור זוכר שאמר לאברמל'ה שטיינברג "ראה, יש להם מקלעים על הג'יפים אז מדוע הם בורחים ?" אבל זמן קצר לאחר מכן נתגלה לעיניהם גם כוח הרגלים שלנו כשלוחמיו נסים על נפשם בפניקה איומה ושני משוריינים של הלגיון (או צבא ההצלה) מזנבים בהם. עמיצור ואברמל'ה ירו מהעמדה שעל הגג "כמו משוגעים" אבל לא היו כדורים חודרי שריון כך שהירי על המשוריינים היה חסר תוחלת. הירי גם לא מנע את התקדמות המשוריינים אבל הללו נעצרו מסיבה לא ברורה כ 40 מ' מגדר הקיבוץ ! לו רצו בכך, אומר עמיצור, היו יכולים ללא קושי להיכנס למשק ולעשות בו שמות. ברגעים הללו, הוא מוסיף, כשהמשוריינים עמדו ללא נוע בכניסה לקבוץ,

ניתן היה בנקל לפגוע בהם ולחסלם לו רק היה נשק אנטי-טנקי בעמדה ....  בקבוץ עצמו החל פינוי מיידי וחפוז של הילדים !

בשלב הזה, פגז שנורה מאחד המשוריינים פגע במגדל המים של הקבוץ וסילון מים החל קולח ממנו. פגז שני נורה לעבר העמדה ופגע ישירות באברמל'ה. שניה אחת קודם לכן, אברמל'ה ניגש לעמיצור ואמר שכואבות לו האצבעות מלטעון כדורים ללא הפסק לשרשרת המקלע והוא מבקש להתחלף עימו לזמן מה בעמדת "מספר 1" ובאותו רגע ששטיינברג נכנס לעמדה, הוא חטף ישירות את הפגז. הפגז פגע בעמדה, חדר אותה נכנס באברמל'ה ועבר לצידה השני של העמדה. זה היה ככל הנראה פגז חודר שריון ולא נפיץ אחרת לא היה נשאר שם זכר מאף אחד. עמיצור היה לצידו של אברמל'ה ולא מאחוריו ולכן ניצל. אברמל'ה עוד הספיק לומר מילים אחרונות "תמסרו לאחותי בקבוץ ...." ולא יסף. גם הלוחם השלישי שהיה בעמדה ניצל וקפץ ממנה. עמיצור דימם מפגיעת רסיסי בלוקים והגיע בריצה למרפאה. כשחזר כבר הורידו את אברמל'ה אבל המשוריינים, לא יאומן, עוד היו שם ! עמיצור הוריד את ה"שוורצלוזה" מהעמדה, הצליח לישר את ידית הנעילה שלו שנפגעה והתכופפה והמשיך לירות עוד מספר דקות עד שהמשוריינים הסתובבו בנחת ועזבו.

כל הסיפור נגמר כשעתיים לאחר שהחל והחברה פונו מרמת הכובש עוד באותו לילה.

הערה בשולי הדברים:

עמיצור מתייחס למידע אודות הארועים כפי שנמסר לי ע"י דני רפאלי וכפי שאף מופיע בספר זכרונותיו ולפיו את עמדת הרתק על גג הבית ברמת הכובש איישו בזמן הקרב מיכאל בולקה ו"מספר 2" שלו ואן חלדר מכרכור. ובכן, אומר עמיצור, לא מיניי ולא מקצתיי. מיכאל בולקה ויאפ ואן חלדר בכלל לא היו שם. הם נשלחו לחדרה להביא כתגבורת את מקלע ה"בראונינג" שבו כדורים חודרי שריון. כשהגיעו לרמת הכובש, הקרב כבר נגמר וכמובן שאיש מהם לא נהרג.

והערה נוספת:

שפרה, לימים אשתו של עמיצור, זוכרת היטב את הארועים "מעבר לגדר" בקבוץ רמת הכובש, באותם רגעים ממש !

שפרה, בת פחות מ 13 באותם ימים, הייתה ילדת חוץ בקבוץ רמת הכובש כשהחברה של גדוד 31 ועמיצור בתוכם, ניסו ללא הצלחה להשיג את המטרה ולכבוש את קן הצרעות של הכפר טירה הסמוך שאיים ללא הפוגה על רמת הכובש. הפינוי הלא מתוכנן והחפוז תפס את הילדים בדרך למנוחת הצהרים ועל כן "כולם היו עם תחתונים". העלו את כולם על אוטובוסים ופינו אותם מיידית אל מחוץ למשק.

את ארועי כיבוש טנטורה ביום 23.5.1948 (שקדמו למסע הדמים של "השבאב" של פארדיס שתואר לעיל) ע"י לוחמי "חטיבת אלכנדרוני", זוכר עמיצור היטב. עם אור ראשון של בוקר, עבר משוריין שלנו ובו בני זכרון (שהכירו היטב את אנשי טנטורה) וקראו לבני הכפר ברמקול להיכנע. אבל זה כידוע לא קרה. את כתת המקלע שלו זרקו כמו פקק לכל משימה נדרשת. עמיצור היה ממוקם בשדה ליד הכתה של המ"כ דניאל בעל-קורא, מרחק מטרים ספורים בלבד איש מרעהו. בשלב מסוים, הוציאו הערבים כפייה לבנה לאות כניעה ודני נתן הוראה לחייליו להפסיק לירות. באותו רגע ממש הוא חטף כדור מירי של ערבי בוגדני מעמדה שולטת על גג ביה"ס הסמוך, ונהרג. מאותו רגע, החברה שלנו לא עצרו יותר וטנטורה נכבשה. גם אחרי הקרב, אחרי שחלק מהכפריים ברחו להרים, הם המשיכו לצלוף על אנשינו ואף הרגו כמה.

עפ"י עמיצור, שבויי טנטורה (הגברים) הועברו לכלא "דמון" שעל הכרמל ולאחר מכן היו מוסעים מידי יום ל"עבודות רס"ר" במחנה 21 שבבית-ליד. עמיצור אפילו זוכר שפעם אחת פגש בקבוצת השבויים בבית-ליד את הבדואי, מכרו, אבו זאראד מג'יסר א-זרקה שהצטרף לטנטורה בזמן הלחימה וכך נפל בשבי. עמיצור "אירגן" לו לבקשתו סיגריות.

ארועים במושב גאולים הסמוך לכפר יונה ביום 28-29.5.1948. משורייני "צבא ההצלה" של קאוקג'י פרצו את גדר המושב אולם לא הצליחו להתקדם לתוכו בגלל חפירות תעלות הקשר שרישתו אותו. עם זאת, האספסוף שהגיע איתם הבריח את התושבים ואת כיתת הסיוע שישבה במקום והללו מצאו מסתור ליד ברכת המים שבפרדס. הערבים פתחו בביזה ולאחר מכן החלו בשרפת בתי הכפר. עמיצור היה אז במחנה 20 שליד צומת בית הכלא בבית-ליד כש"הקפיצו" אותו ועוד כחמישה מחבריו בטנדר לסיוע ליישוב. עמיצור תפס את מקלע ה"בזה" שלו וארגז תחמושת והחברה "טסו" לעבר המושב. עם הגיעם קבלו דיווח מהתושבים שבתי היישוב עולים באש. משורייני "צבא ההצלה" כבר לא נראו במקום. החברה נכנסו לתעלות הקשר והחלו לירות "כמו משוגעים". האספסוף הערבי נמלט. בלילה הגיע כח של גדוד 32 להחליפם. כך נפל (וחזר לידינו) היישוב היחידי במלחמת העצמאות.

כשהחברה של גדוד 32 הגיעו לתפוס את הגזרה כאמור, מספר עמיצור, יצאו הוא וחבריו לפאתי הכפר, חפרו לעצמם שוחות שועל והתמקמו בהן למקרה של התקפת נגד. ובינתיים בשוחות, החברה החלו לחטוף ירי ארטילרי מכאיב במיוחד. לעירקים היתה שיטה – הם נהגו לכסות שטח בשיטת ה"מסרק" ואכן, לפנות בוקר נפל פגז אחד כזה ליד השוחה של עמיצור וקבר אותו לחלוטין בחול. חבריו חפרו וחלצו אותו והוא הועבר לביה"ח בילינסון ואובחן כמי "שאינו נושם". בביה"ח חשבו שהוא מת והוא כבר עשה את דרכו לחדר הקרור כשסניטר חד עין גילה שהוא חי. עמיצור חזר לגאולים !!

כמה מילים על התקפת הנגד לאחר כיבוש הכפר קקון ביום 6.6.1948 מנקודת מבטו של עמיצור בעמדת ה"בזות": שתי "בזות" של מסייעת גדוד 31 מוקמו לאחר כיבוש הכפר בפאתיו המזרחיים כדי למנוע אפשרות הגעת כוחות אויב להתקפת נגד. בסמוך להם, בחור רוסי פיקד על כתה של ארבעה בחורים שתפעלה מקלע נגד מטוסים שהוסב לשימוש קרקעי ויועד לקדם את משורייני האויב. זה היה מקלע 20 מ"מ דו-קני שכינויו "פום פום" ואותו בחור רוסי הסליק אותו היטב בין שיחי הצבר והורה לכוח שלו לנצור את האש עד לפקודה מפורשת שלו. ואכן ארבעה משוריינים של "צבא ההצלה" העירקי נעו לעברם כאשר במרחק של כ 100-150 מטר, כשהגיחו משדה הדורה, נתן אותו מפקד את פקודת הפתיחה באש וארבעת המשוריינים הללו חוסלו. עמיצור וחבריו לגדוד 31, בעמדה ליד, חיכו אף הם לפקודת הירי של אותו מפקד רב תושייה וכאשר זו ניתנה, הצטרפו גם הם למכת האש. בלילה הגיעו כוחות עירקים וגררו את המשוריינים הפגועים !

גדוד 31 סבל נפגעים רבים בקרב על קקון (כ 20 פצועים והרוגים, ביניהם מפקד פלוגה א', יהושע בדיחי) ובמהלך תקופת "ההפוגה הראשונה" (11 יוני עד 9 ביולי 48) הגדוד פורק, בין היתר מכיוון שאיבד רבים מהפלוגה המובילה שלו, ובעיקר, את העומד בראשה. לוחמים רבים מצאו אז עיתוי נח לעזוב את החטיבה ("אלכסנדרוני") כליל ולהצטרף ליחידות שנחשבו אז מובחרות בצהל (כמו גדודו של משה דיין למשל) שזה אך הוקם. לאחר פרוקו של הגדוד צורף עמיצור לגדוד הסיוע החטיבתי, 34, ולאחר פרוקו של זה, לגדוד 32.