מלחמת השחרור קרב טנטורה 1ב
על הקרב בטנטורה – 23 במאי 1948
לוחם פלוגה ג' בגדוד 33, אביגדור שמואלביץ' (שלו), מסר לי את עדותו אודות הקרב (ראו גם עדותו המקיפה בערך "הפלוגה הדתית"):
אביגדור היה בכח של המ"מ אמציה עמרמי שנע לטנטורה מדרום לאורך קו הים. התנועה היתה קשה ביותר. עמרמי נפצע באורח קשה בידו מפגיעת כדור רובה ציד של צלף אויב. השלב הקריטי היה הסתערות על עמדה ערבית בראש גבעה חולית. האש היתה קטלנית והרבה לוחמים "הכניסו את הראש לחול" (מקרא: קפאו מאחור בפחד) במהלך ההסתערות. הלוחם יוסף הולנדר נהרג. אל ראש הגבעה הגיעו רק שלושה: אביגדור עצמו, המ"כ שלו (מאוחר יותר מ"מ המחלקה הלא-דתית בפלוגה) יחיאל פרסיל ועוד אחד שלא זכור בשמו. המגינים הערבים נמלטו אל תוך הכפר ונטמעו בו. יחיאל, איתו שוחחתי גם כן, צורף לגדוד יום לפני הקרב ! כשסיים הדרכה של קורס מכי"ם בביתן אהרן. יחיאל נפצע קלות בקרב.
החובש אריה קלפהולץ רץ בגבורה מפצוע לפצוע כדי להגיש עזרה עד שנפצע בעצמו.
לאחר הקרב, למרבה הצער, אומר אביגדור, סיוע רפואי לפצועים התעכב שעות ארוכות ולפחות פצוע אחד, חיים "אידלה" לוינשטיין, מת בצורה שלא היתה מחוייבת המציאות. הטרגדיה של לוינשטיין היתה אף גדולה יותר כי הוא היה אמור להשתחרר מהגדוד למחרת הקרב, בהיותו נהג קטר במקצועו, הוא היה דרוש במקומות אחרים.
לשאלתי לגבי שדרת הפיקוד אביגדור אומר כי המ"פ זיגו (זיגי) וקסלר שהיה קצין תשלומים ב"הגנה" וללא כל ניסיון קרבי, היה מאד לא אהוד בפלוגה. בטנטורה הוא לקח את המ"מ יגאל סוקולסקי כדי ש"ינהל עבורו את העניינים" אולם, לאחר הקרב, אביגדור אומר, וקסלר עבר מהפך קיצוני לטובה באישיותו. סוקולסקי נהרג מאוחר יותר בקרב בעיראק אל מנשיה.
לוחם נוסף בפלוגה ג' עימו שוחחתי אודות הקרב הוא חנוך פרוינדליך (עמית). פרוינדליך זכה להערכה על תפקודו בקרב ממפקדו משה מנהיים שכתב לאחר המלחמה:
"המקלען פרוינדליך, כשהפלוגה עלתה על שלוחת גבעה שבראשה היתה עמדת צלפי אויב, נפתחה עליה אש. אחרי כמה צרורות במקלעו, חל בו מעצור ופרוינדליך נסוג כמה מטר לאחור, פירק את המקלע לחלוטין, תיקן אותו והביאו בחזרה למצב ירי. בזמן שהמקלע שלו השתתק, ראיתי את הצלפים מרימים ראשם וצולפים במחלקה של אמציה (עמרמי) אך לאחר שתוקן, שופר מצבנו וניתן היה לתמרן. האויב השתמש גם ברובי ציד".
פרוינדליך נפצע קשה למדי בהמשך הקרב, בזמן ההסתערות על הדיונות שמדרום לכפר. כדור חדר לקסדה שלו ומשם לצוואר ויצא מהגב העליון. הוא פונה באלונקה ע"י חבריו כשהוא מדמם ולאחר זמן (אינו יודע כמה), לבית החולים בילינסון. אני מעיר לו שהוא ניצל מגורל חברו הפצוע חיים לוינשטיין שמת מאיבוד דם כשפינויו התעכב עוד ועוד !
על ארועי כיבוש הכפר ע"י לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני", מסר לי עדותו גם לוחם גדוד 31, עמיצור כהן איש בנימינה (הסמוכה כידוע לטנטורה): עם אור ראשון של בוקר, סיפר עמיצור, עבר משוריין שלנו ובו אנשי זכרון יעקב (שהכירו מקרוב את אנשי טנטורה) וקראו לבני הכפר ברמקול להיכנע. אבל זה כידוע לא קרה". את כיתת מקלע ה"בזה" שלו מהפלוגה המסייעת, זרקו כמו פקק לכל משימה נדרשת וכך גם בטנטורה. הכח אליו היה מסופח נע מזכרון יעקב, היכן שהיתה ממוקמת מפקדת הגדוד לקראת הקרב, והתמקם בשדה בכניסה לכפר מצד מזרח, מול בנין בית הספר (כיום המידגה). בית הספר היה על מצוק כורכר קטן, מוגבה מעט מסביבתו. ליד כיתת המקלע שלו, מרחק מטרים ספורים בלבד איש מרעהו, שכבה הכיתה של המ"כ דניאל בעל-קורא מגדוד 33. בשלב מסוים, הוציאו הערבים כפייה לבנה לאות כניעה ודני נתן הוראה לחייליו להפסיק לירות. באותו רגע ממש הוא חטף כדור מירי של ערבי בוגדני מעמדה שולטת על גג ביה"ס ונהרג. מאותו רגע, החברה שלנו לא עצרו יותר וטנטורה נכבשה. גם לאחר כניעת הכפר, כשחלק מהלוחמים הערבים נמלטו לגבעות הסמוכות, הם המשיכו לצלוף על אנשינו ואף הרגו כמה.
אחרי הקרב, מספר עמיצור, נערכו סריקות בבתי הכפר לאתר מסתתרים. היתה פרקטיקה שצוותים של שלושה היו נכנסים לבתים, וצועקים "פי האדה הינה" (האם יש פה מישהו ?) ואם לא נענו, נכנסים פנימה. באחד הבתים, לאחר שלא נענו ונכנסו, "קצרו" אותם. אחד שעוד נותר בחיים הספיק לספר מה קרה ומאז ההוראה היתה ש"קודם זורקים רימון ואח"כ נכנסים".
לאחר הקרב ירדו זכרונאים רבים לטנטורה כדי לאסוף שלל מבתי הכפר. בשעות הערב הגיעו אנשי חי"ם (חיל המשמר) להחליף את הלוחמים שכבשו את הכפר.
במרכז הכפר, אומר עמיצור, היתה מכלאה לשבויים הערבים, וכל הזמן נוספו בה עוד ועוד אנשים. בשעות אחר הצהרים פונו הנשים והילדים במשאיות לכפר פארדיס השכן. באיזה שהוא שלב, עמיצור מוסיף, הוא זיהה את אשת אח המוכתר של הכפר ושלושת ילדיה הקטנים. היא היתה במקור מג'יסר א-זרקה ועמיצור הכיר אותה (ואת כל משפחת המוכתר) היטב. כעת היא בקשה את עזרתו של עמיצור והוא סייע בידה להסתלק עם שלושת ילדיה מין הכפר צפונה על חוף הים.
שבויי טנטורה הגברים הועברו לכלא "דמון" שעל הכרמל ולאחר מכן היו מוסעים מידי יום ל"עבודות רס"ר" במחנה 21 שבבית-ליד. עמיצור אפילו זוכר שפעם אחת פגש בקבוצת השבויים בבית-ליד את הבדואי, מכרו, אבו זאראד מג'יסר א-זרקה שהצטרף לטנטורה בזמן הלחימה וכך נפל בשבי. עמיצור "אירגן" לו לבקשתו סיגריות.
על ה"חמלה" שהפגינו הערבים אנשי פארדיס כלפי "אחיהם" אנשי טנטורה כשאלה פונו מכפרם לאחר הכיבוש ועל מסע הדמים של ה"שבאב" של פארדיס כלפיהם מספר עוד עמיצור כהן (וראו גם עדותו המלאה בערך "דרך עיני לוחמים"): לאחר כיבוש טנטורה ע"י לוחמי "אלכסנדרוני" בסוף חודש מאי 1948, פונו הגברים לכלא "דמון" שעל הכרמל ואילו את הנשים הלינו באותו לילה בכפר פארדיס השכן. פזרו אותן בין משפחות הכפר. אלא ש"השבאב" של פארדיס השתולל באותו לילה ולא בחל בגרועים שבמעשים: כל נשות ובנות טנטורה, בלי יוצא מהכלל, הפכו קורבנות לאונס ! סמוך לאחר מכן, הועברו כל הנשים והבנות לידי הירדנים ובתמורה שוחררו שבויות גוש עציון (ביניהן גם בת דודה של עמיצור, ברכה סילקיס !). על הארועים הללו בפארדיס שמע עמיצור "מפי הגבורה", בחורי פארדיס בכבודם ובעצמם. ומעשה שהיה כך היה: בשנות החמישים עבדו צעירים ערבים בזמירת גפנים במשק של משפחת כהן בבנימינה. עמיצור שלא השתלט על כל היקף העבודה במשק, פנה לקרוב משפחה שישאיל לו את הזומרים שלו למספר ימי עבודה. ואכן, הוא קיבל הסכמת אותו קרוב משפחה וכחמישה זומרים ערבים הגיעו לעבודה במשק של משפחת כהן. אלה היו "שבאב מפארדיס" ומפיהם שמע עמיצור על ארועי אותו הלילה שלאחר כיבוש טנטורה !
והערה לסיום בנושא הרג שבויים בידי כוחותינו לאחר הקרב, נושא שעלה לא פעם בדיונים הסטוריים, חברתיים ואף משפטיים במהלך השנים: עדויות מפי לוחמינו עצמם אודות ארועים לא-ראויים מהסוג הזה אכן נמסרו לי במהלך השנים (שמות מוסרי העדויות שמורים במערכת "גולה ותקומה"). הלך הרוח העולה מן העדויות הללו מורה על כך שהרג השבויים היה פועל יוצא של תסכול וזעם לוחמים על נפול חבריהם במהלך הקרב, ובמקרים מסוימים גם לאחר סיומו, כשהיו כאלה שנכנעו או שהניפו "דגל לבן" וניצלו את הרגע כדי לפתוח שוב באש ולזרוע מוות נוסף, אכזרי וכואב פי-כמה, כזה שאחדים מהלוחמים התקשו להכיל. היו גם מקרים, כפי שנודע מיד עם שוך הקרבות, שגופות לוחמים שנפלו בקרב חוללו בצורה מזעזעת ומעוררת סלידה ע"י הערבים.
הקדשה והערה:
הסקירה הקצרה כאן מוקדשת לזכרו של ידידי הקרוב, פרופ. אלון קונפינו (1959-2024), אשר נפטר זמן קצר אחרי שיצא לאור ספרו המקיף בנושא זה עצמו: "חוף טנטורה – חורבנו של כפר פלסטיני, 1948".
באופן חריג ושלא כמנהגו של (ארכיון) "גולה ותקומה", אני מוצא לנכון לצרף כאן (בחלק האחרון של התעוד) תשע תמונות מקוריות שהעביר לי אלון (כקובץ) לאחר צאתו לאור של ספרו מתוך כוונה שאסייע בידו לשדרג את איכותן ולהעמידן בצורה ראויה לקראת מה שהוא חזה, כהוצאה לאור של הספר בתרגום לאנגלית. הדבר לא הסתייע עקב הנסיבות המרות אבל במחויבותי לו עמדתי והרי הן כאן כתוספת בעלת ערך לתעוד המקורי. חשוב לציין כי כל התמונות הללו (מכותר מס' 15 ואילך) צולמו לאחר כיבוש הכפר ולאחר שלוחמי גדוד 33 עזבו אותו (ב 24 בחודש) ואת מקומם תפסו אנשי חי"מ (חיל משמר) והמשטרה הצבאית. הכוחות הללו, כפי שניתן להתרשם, היו אחראים על הפינוי האזרחי של נשות וילדי הכפר בשיירת האוטובוסים האין-סופית שהמתינה להם. בשלב הזה גם נכח בכפר כוח של "הצלב האדום" הבינלאומי וכן צלמים ונציגי עיתונות (זרה ככל הנראה) שהותר להם לסקר את הארועים.
והיות ואינני מודע למקור התמונות הללו ולדרך שעשו עד שהגיעו לידיו של אלון, הריני מתנצל כאן מראש על כך שלא אוכל לתת קרדיט ראוי למי שזכאי/ים לכך.
