מלחמת השחרור קרב קולה 1א

קרב קולה במבצע "דני" ביום 16 ביולי 1948

הכפר קולה על כביש לוד – ראש העין ועל צומת הדרך לרמאללה היה יעד מרכזי במבצע "דני" בקרבות "עשרת הימים". ב 10 ביולי נכבש הכפר ע"י כח של גדוד 89 מחטיבה 8 ולוחמי פלוגה ג' של גדוד 33 מחטיבת אלכסנדרוני תפסה את המשלט מיד לאחר מכן. גדוד 32 פעל באותה עת בגזרה הצפונית של הקרבות, במבצע "בתק" לכיבוש מגדל צדק וראש העין.

עדותו של מיכה וולף, לוחם פלוגה ג' מגדוד 32. מיכה, יליד 1928, בן כפר אז"ר, נפצע בקרב. אני מכירו שנים ארוכות וסככת הטרקטורים הישנה של משפחתו בכפר היתה, ועדיין הינה, מקום מפגש קבוע ("פרלמנט") של לוחמי תש"ח וחברים בכלל. את העדות המסכמת הזו רשמתי מפיו בקיץ 2019.

כשפרצו קרבות "עשרת הימים" ב 8 ביולי 1948, הפלוגה ישבה בכפר אברהם שבשוליה הצפון-מזרחיים של פתח תקוה, ה"חברה" היו ממורמרים על שלא משלבים אותם בקרבות. מפקד הפלוגה הוא גרשון לנדמן, סגנו מאיר בן מאיר, מפקד מחלקה 9 הוא אברהם מיכרובסקי, מחלקה 10 בפיקוד חנן מיטלר ומחלקה 11 (מחלקתו של מיכה) בפיקוד אפרים (פרויקה) אגוזי. ב 10 בחודש, מעט לפני חצות, יצאו לפעולה לכיבוש מגדל צדק (מבצע "בתק") ומשם לקחו אותם להחליף את הכוח בקולה. בגלל שהפלוגה סבלה הרוגים ופצועים במגדל צדק, הם היו רק ברזרווה למשימה הזאת. ביום ה', 15 בחודש, בשעות הערב המוקדמות, הגיעו לקולה. לא נעשתה כל העברה של הגזרה מיחידה אחת למשניה, הדבר היחיד ששמעו מלוחמי גדוד 33 העוזבים היה ש"בחמישה ימים שהם שם, לא נורתה ולו יריה אחת". הכוח התמקם בצידו המזרחי של הכפר וה"חברה" הסחוטים הלכו לישון כמו שהם, עם הבגדים והנעלים עליהם. על הרכס השולט, כקילומטר אחד מזרחית לכפר, התמקמה מחלקה 9.

עם אור ראשון של בוקר (ה 16 בחודש) נשמעו יריות. תמונת המצב היתה כזאת: חיל הרגלים של "הליגיון" עלה על הרכס של קולה ממזרח ואילו משוריינים שלהם, חמישה במספר, עשו איגוף מדרום ועלו על המחלקה של מיכרובסקי ממערב ! אלה היו משורייני "טו-פאונדר" אימתניים מתנייעים על שישה גלגלים, אומר מיכה, ומחלקה 9 נלכדה למעשה  בתווך. בשלב הזה פרויקה עוד הוביל את מחלקתו בניסיון לעזור למח' של מיכרובסקי, מחלקתו של מיטלר נותרה בצד. מפקד הפלוגה גרשון לנדמן "עזב" באיזה שהוא שלב את השטח על גבי משוריין נושא מקלע 20 מ"מ שחנה בכוננות בשטח הכפר, כביכול כדי להזעיק עזרה. זה היה כלי חשוב שיכול היה אולי לסייע במצב הקשה אליו נקלעה הפלוגה, אבל לא לנדמן ולא המשוריין נראו עוד. מרבית לוחמי מחלקה 9 של המ"מ אברהם נקטלו על הרכס ואילו בנותרים שנמלטו מערבה זינבו חיילי "הליגיון". גם שאר הפלוגה, וסגן מפקד הפלוגה מאיר בן מאיר ביניהם, ברחו כל עוד נפשם בם. מפקד מחלקה 11 פרויקה אגוזי גילה תושיה ואומץ לב כשהורה למקלענים במחלקתו (ומיכה ביניהם) להישאר מאחור ולחפות על הנסוגים. המקלעים יכלו רק לשרוט את הצבע מגוף המשוריינים,אומר מיכה, ומשהתקרבו לעברם החלו אף הם לברוח. בקבוצה אחרונה זו נפצעו פרויקה עצמו, מ"כ בשם ניסים ומ"כ נוסף שלא זכור בשמו, ומיכה. אבל בעוד ששלושת חבריו הצליחו לסגת בכוחות עצמם, מיכה, אף שנפצע קל יחסית משני כדורים, האחד בזרועו ואולם זה השני ששרט את מצחו, שטף את פניו בדם והוא לא יכול היה להמשיך עוד. את מקלע ה"אמ.גה." שלו הוא השליך, הסתתר מאחורי סלע אקראי ואחז את רימון היד שלו בהמתנה לרגע האחרון בחייו כשיקדם את פני חיילי הליגיון הבאים להורגו. מזווית עינו היה מיכה עד לזוועה כשחיילי הליגיון מחסלים אחד אחד את הפצועים שלנו שנותרו על הקרקע בנסיגה. ואולם הרגע שלו לא הגיע. בין שחשבוהו למת ובין שחמק משדה ראייתם, הם חלפו על פניו ואחרי כרבע שעה במקום ללא תזוזה, קם ו"טס" לכיוון כפר סירקין. במסלול דרך הוואדי הנושק לכפר מצפון, דרך מקום הגשר שפיצצו לוחמינו בפעולה קודמת, במסע של כ 10 ק"מ, מיכה הגיע לסירקין בשעות הצהרים. סמל מחלקה 9 יהודה פריד והחובש דוד וייס היו הניצולים היחידים ממחלקתו של אברהם מיכרובסקי שהושמדה. מיכה אומר שהשניים היו בחוליה אנטי-טנקית ו"שכבו בצד" ולכן איך שהוא הצליחו לברוח. 28 גוויות חבריהם נותרו מאחור בשטח עוד שלושה ימים עד שהכפר חזר לידי כוחותינו כשה"ליגיון" יצא ממנו ללא קרב.

לו רק מצאו זאת לנכון במהלך הקרב, אומר מיכה, יכלו חמשת משורייני הליגיון לדהור מערבה לכיוון פתח תקוה ולעשות שמות בלוחמינו הנסוגים.

בשולי הדברים, התפתחה כאן דרמה נוספת כאשר חברו הקרוב של מיכה, אביב בטמן, שהיה לצידו בכל מהלך הארועים כאן, דיווח לאחר נסיגת הלוחמים על העדרו של חברו. מכיוון שהיה ברור לכולם שכל מי שנשארו מאחור בקולה הינם מתים לכל דבר ועניין, גם מיכה הוכרז ככזה ורק כשהגיע להלווית חבריו בבית העלמין בנתניה ביום ב', 19 בחודש, הובהרה הטעות סופית.

עדות מתוך מסמך הכתוב כתב יד בארכיון צהל. אף שכותב הדו"ח אינו מזוהה, אין ספק שזהו מסמך של גדוד 32 כפי שניתן ללמוד באופן ברור מהסיפא שלו. הכותב, הלא מזוהה כאמור, ומתקבל הרושם שגודל האסון המתברר מכה בתדהמה. אי סדר מסוים בולט בדיווח (שני עמודים בכתב יד צפוף) ויחד עם זאת, כתב היד, אף שאינו חף מטעויות כתיב וכו', הוא ברור ומדויק. התאורים הגרפיים, יש לציין, מזעזעים !

אתמול, 18.7, מצאו 16 גופות (שלנו) בעמדות (3) מזרחה מקולה. הם שינו את צבעם והיו רקובים ורק 8 פנים היה אפשר להכירם. מצאו סימני התעללות, אצל אחדים חסרו חלקי המין, אצל אחדים האזנים וכמעט לכל הגופות היו סימני סכינים. גופה אחת היתה חתוכה להרבה חתיכות, הביצים שלו היו בפיו. זה ברור שכמה פצועים נהרגו אחרי שלקחו אותם בשבי. עד ראיה (א ?) ראה שהם הרימו את ידיהם בשעת התקרבות הערבים. כל הנעדרים נמצאו הרוגים וחתוכים, המכנסים והנעלים וסימני פח (= דיסקיות החיילים) חסרו.

(וכאן הסיפא של המסמך) מפקד פל' א' עזב את אל מוזירייה (= כפר ערבי, כשם "מזור" המקראית, כיום בשטח העיר אלעד) בליל 17/18 והלך לראש העין. ב 18.7 נשארו כוחות של גד' 32 ונחלקו כדלקמן: פל' ב' במג'דל יבה (= מגדל צדק), פל' א' פלוס פל' ג' בראש העין. אבידות הגדוד: כמה שאפשר לדעת – 34 הרוגים, 60 פצועים.

משהקראתי את הטקסט המלא למיכה וולף ידידי בפגישה בביתו ביום 17 באוגוסט 2019, לא עלה בידו להוסיף מילה על תאור גורלם המר של חבריו. הדיווח אכן נכתב לאחר שקולה ננטשה ע"י לוחמיה הערבים וחזרה לידי כוחותינו ללא קרב ביום א', 18 ביולי, ואלה ללא ספק המראות ש"קבלו את פני אנשינו". על עובדה אחת, בכל זאת, לא יכול היה לפסוח: אכן, משורייני הליגיון ירו בחיילנו במשלט שעל הרכס לאחר שאלה נכנעו והרימו ידיים, לא כל שכן, חיילי הרגלים שלהם שירו בפצועים ששכבו על הקרקע במסלול הנסיגה.

עדות פנחס גולני, לוחם פלוגה ג' של גדוד 32 כפי שנמסרה לי בפגישה בביתו שבחיפה ביום 3 במאי 2014. גולני נפצע בקרב בקקון ביום 5 ביוני 1948 ולכן לא השתתף בקרב בקולה שנערך כ 40 יום לאחר מכן. עם זאת, הוא מצא לנכון לספר לי את הפרטים הבאים אודות הקרב בו נפלו כה רבים מחבריו:

גולני, יליד הרצליה, היה תלמיד כיתה י"ב בגמנסיה "הרצליה" בתל אביב כשפרצה המלחמה. כבר במהלך לימודיו היה מגויס לחי"ש הרצליה ובמסגרת זו עברו הנערים אימוני נשק וירי על חוף הים בהרצליה, ליד "בית החרושת לספירט" שהיה מבנה של "ההגנה". מיד עם סיום הבחינות בגמנסיה, ב 20 באפריל, גויסו כל תלמידי הכיתה. מי שהיו ב"נוער העובד" גויסו לפלמ"ח ומי שהיו בחי"ש (כמוהו) גויסו לגדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני". הקליטה התבצעה במחנה "שרונה" הבריטי לשעבר בתל אביב. משם הועברו למחנה 22 שליד כפר יונה ושובצו לפלוגה של גרשון לנדמן (יובל) ההרצליאני ולמחלקתו של אברהם מיכרובסקי הרענני.

כחודש ימים לאחר הקרב בקקון כאמור, הוכחדה מחלקתו כליל בקרב בקולה. לפני ההלוויה, אומר גולני, הוא הובא לבית הקברות כדי לסייע בזיהוי חבריו והמראות היו נוראים. גופות החללים עברו התעללות קשה בידי חיילי הליגיון ולאחר מכן נשארו זרוקות בשטח עוד שלושה ימים. ההלוויה למעשה התקיימה בחיפזון, טרם הגעת המשפחות לבית הקברות, "כדי שלא ייחשפו למראות הזוועה". בין הנופלים בקרב, חברו הטוב צביק'ה קיפניס והמ"מ אברהם מיכרובסקי. גולני דיבר עם שניים מהשלושה שניצלו בקרב, יהודה פריד והחובש דוד וייס ולדבריהם, האזור כולו היה נתון תחת ערפל כבד כשנפתחה התקפת הנגד על המשלט. עם שחר, כשהערפל החל מתפוגג, משורייני הליגיון "היו ממש עליהם". פריד ווייס ניצלו כשהשליכו רימונים על הכח התוקף והצליחו לברוח בחסותם. לוחם נוסף שניצל היה חתוכה התימני, סמל מח' 11 הזכור לטוב.

עדות יום טוב מוטולה, לוחם פלוגה א' בגדוד 32. את עדויותיו הרבות של מוטולה ניתן למצוא בערך המוקדש לו ב"דרך עיני לוחמים".

למחרת הקרב, דהיינו ביום שבת 17 ביולי, הובאו יום טוב וחבריו, אנשי פלוגה א' בפיקודו של שאול רמתי, לזירת הארועים כדי לסייע בחילוץ כ"ח גופות חבריהם, לוחמי פלוגה ג' שנפלו שם כאמור יום קודם לכן. הם "זכו" לקבלת פנים בצורה של ירי כבד ! לוחם הפלוגה צבי (צביקה) דרורי נהרג מכדור בראש, יום טוב פינה אותו לאחור ובמו ידיו הניח את גופתו על קומנדקר שנסוג בחופזה. הפצוע נפתלי ארליך נפל כאשר הג'יפ בו פונה חטף פגיעת פגז נ"ט ישירה. יחד איתו נהרג נהג הג'יפ אריה בוכמן והחובש אליהו פת. את חללי הקרב מיום האתמול, יום טוב אומר, "המשוריינים הירדנים דרסו בשרשרותיהם". משימת חילוץ הגופות, זאת יש לומר, נכשלה.