סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14ה

על "קבוצת פרטיזאנים יהודים ביערות סטאניסלאבוב", מאת אברהם ליבסמן-מיקולסקי.

הטקסט המתומלל מתוך "דפים לחקר השואה והמרד", סדרה שניה / מאסף ב', בעריכת צבי שנר ושלמה דרך, בהוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ג (1973), עמ' 244-247. מספר פעולות עריכה חיוניות בוצעו כדי "לרענן" את הטקסט הישן.

עד עכשיו אין בידינו ידיעות על תנועת ההתנגדות ועל מעשי הגבורה בכל מקומות ההשמדה של האוכלוסיה היהודית בפולין. יש לייחס דבר זה לעורמה המושלמת של אנשי הגסטפו אשר הביאו להרס מוחלט של גטאות שונים ושל מחנות ריכוז יהודים אחרים. ברוב המקרים, לא נשאר אפילו עד אחד אשר יוכל למסור על עלילות הגבורה של אלה שלחמו על חרותם וכבודם האנושי.

כאן יסופר על קבוצת פרטיזנים יהודים ביערות סטניסלבוב שעל מאבקיהם ומותם ידעו עד כה אך מעט מאד. את החומר עליה אספתי מיד לאחר המלחמה אצל יחידים, שרידים מקבוצות לוחמי יערות (בהרי) הקרפטים המזרחיים.

הדבר היה בשלב האחרון לקיומו של הגטו בסטניסלבוב. ב 23 לחודש פברואר 1943, בשעה 3 לפנות בוקר, הקיפו אנשי הגסטאפו, המשטרה ומשטרת העזר האוקראינית את שארית הגטו. בשער הגטו, בכניסה מרחוב בלוודר, הרגו ביריה את שיינפלד, אשר שימש באותם ימים יושב ראש היודנרט. את היהודים גרשו לכיכר שלפני בית הכנסת והעבירום לבית העלמין היהודי, שם הם נרצחו ע"י משטרת העזר האוקראינית והמשטרה, לפי פקודת הגסטפו. כמה יהודים הצליחו להסתתר בתוך התעלות, אחדים מהם אף היו מצוידים בנשק. באחת התעלות הסתתרו המשפחות פינגרמן ופאייר וכאשר לפתח התעלה התקרבו שני שוטרים אוקראינים וגרמני אחד, הם נורו על ידם למוות והיהודים היורים ברחו מעבר לנחל ביסטריצה אל היער הקרוב.

מנחם פאייר (יליד 1903) ושמואל פינקלשטיין היו פועלים שאספו בפקודת הגסטאפו את החפצים שנשארו בגטו לאחר שהיהודים נרצחו. שניהם התמצאו יפה בסביבה, הכירו את מחבואי היהודים בתעלות ובמקומות אחרים בגטו המחוסל, והביאו מזון לשרידים המתחבאים כל אימת שהיתה אפשרות לכך.

במבצע החיסול של היהודים בסטניסלבוב, לא פגע הגסטאפו ביהודים המומחים שהיה צורך בהם לעבודה בתעשיה, במוסדות צבא, במפעלי מלאכה וכן במסגרת המוסד ל"ביטוח ציבורי" (קופת חולים), שם המשיכו לעבוד שבעה רופאים מומחים (ביניהם בעל הזכרונות האלה). הכל ידעו שגם הקבוצה הקטנה הזו תושמד במוקדם או במאוחר. לפיכך, כל מי שהיתה לו הזדמנות כלשהי להסתתר במחבוא שהוכן מראש, השתדל לברוח ליער ולהצטרף לפרטיזנים.

בסוף יוני 1943, החלו אנשי הגסטאפו בחיסול אחרוני היהודים בסטניסלבוב שעבדו במוסדות שונים ובבתי חרושת. אף למוסד ל"ביטוח ציבורי" שלחו ידם במגמה להוציא משם את ששת הרופאים היהודים שעדיין נשארו בו (אני הצלחתי זמן קצר לפני כן לברוח ולהסתתר בעזרת גרמני אציל אחד). משבאו הגרמנים לקחת את ששת הרופאים, מצאו – לפי מה שפורסם במאמר "גרמני מציל יהודים" שנתפרסם ב"ידיעות יד ושם", חוברת 33 – את חדר הרופאים היהודים נעול. לפי עדותו של אחד הרופאים מ"הביטוח הציבורי", ד"ר פרנשביץ, אבדו את עצמם ששת הרופאים לדעת בהרעלה. שמותיהם: ד"ר אברהם כהנא, גניקולוג, אשתו, ד"ר ליאורה וייסטרייך-כהנא, דרמטולוגית, ד"ר הירשהויט, אוקוליסט, ד"ר יוסף פוגל, אינטרניסט, ד"ר יוסף גלרט, רנטגנולוג וד"ר אייזלר, לרינגולוג. אנשי הגסטאפו ציוו על העובדים האריים שבמוסד לפשוט את הבגדים מעל גופות המתאבדים, להעלות את הגופות על עגלה ולהעבירן לבית העלמין. את הבגדים של הנרצחים שלחו לגרמניה. באותו זמן נמשכה פעולת ההשמדה הסופית בכל המקומות בהם עוד נמצאו עובדים יהודים. מול המוסד ל"ביטוח ציבורי" היה קסרקטין של צבא וגם שם רצחו באותו זמן את היהודים שהועסקו במקום. על גג הקסרקטין התחבא בחור יפה וחזק בן 17 אשר ראה מלמעלה כיצד מטילים לתוך העגלה את גוויותיהם של הרופאים, וכאשר זיהה ביניהם את הוריו, אברהם וליאורה כהנא, השליך את עצמו על העגלה. אנשי הגסטאפו שדימו כי עודנו חי, ירו בו מאקדחים.

יום אחד בלבד לפני המבצע הזה, ברחו ליער כל העובדים בבתי החרושת לעור של מרגושס. בראש היהודים האלה, אשר מצאו מקלט ביערות והתארגנו כקבוצת פרטיזנים, עמדו: רופא השיניים קרמניצר, הכימאית אנדה לופט והרופא הצעיר ד"ר צימר. הם ירו על הגרמנים שרדפו אחריהם וע"י כך הצליחו להציל בבריחה קרוב לארבעים יהודים ולארגנם לקבוצת פרטיזנים. ברשותם היו כמה עשרות רובים ואקדחים. ביערות סטניסלבוב הם נתקלו בקצינים וחיילים רוסים פצועים וצרפו אותם לקבוצה שלהם וע"י כך גם גדלה כמות הנשק והתחמושת של הקבוצה. ביערות הסמוכים פעלה קבוצת פרטיזנים רוסית שהשתייכה לגדוד הפרטיזנים של קובפאק. מספר פועלים יהודים מבית החרושת של מרגושס אשר ברחו דרך נהר הביסטריץ הצטרפו לקבוצת פרטיזנים רוסית זו. אחד מאלה שנשארו בחיים, יוסף לנובל, מסר לי שורה של ידיעות על קבוצתו. לנובל הצטרף לקבוצת "קובפאק" בתור אוקראיני, תחת השם הבדוי פרנקו ביילינסקי. לאחר כמה שבועות התפוררה הקבוצה עקב פגיעות מצד הגרמנים ולנובל הצליח לברוח ולהצטרף לקבוצת הפרטיזנים היהודית. הקבוצה הסטניסלבית היתה מאורגנת למופת ובראשה עמדו אנדה לופט, קרמניצר וד"ר צימר.

אנדה לופט היתה אשה נשואה, גבוהה, בעלת מרץ ומוכשרת מאד מבחינה מקצועית. ההנהלה הגרמנית של בית החרושת לעור של מרגושס העריכה מאד את האשה המומחית הזו ואף רצתה להציל אותה מציפורני הגסטאפו. ואולם, אנדה לופט לא נתנה אמון בהנהלה והעדיפה לברוח יחד עם בני בריתה ליער והיתה לחברה במפקדה של קבוצת הפרטיזנים. מרצה, חכמתה וכושר סבילותה, אף כי היתה בחדשים האחרונים של הריון ! היו ממש לברכה  לחבריה.

הקבוצה הפרטיזנית היתה מחולק לחוליות קטנות בנות חמישה אנשים כל אחת. הם היו מארגנים לשמירה טובה בכל דרכי הגישה למחנה שלה ומשנתקלו בחיילים גרמנים בודדים, היו מחסלים אותם ללא קושי ורוכשים כך נשק טוב. כשהיו נתקלים בכח צבאי גדול ולא היתה בידם אפשרות להתמודד מולו, היו נפוצים וחוזרים ונפגשים לאחר מכן בנקודת כינוס קבועה מראש. כדי להשיג מזון היו שולחים לכפרים חברים בעלי חזות ארית, וכשנשקם בידם והשפה האוקראינית שגורה בפיהם, היו משיגים מצרכים שונים. לבישול וניהול משק המזון היו אחראיות כמה נשים בקבוצה.

באוגוסט 1943 החלה פלוגה גדולה של המשטרה ביחד עם אנשי גסטפו להתחקות אחר עקבות הפרטיזנים היהודים ואולם הצופים מקרב הפרטיזנים על דרכי הגישה למחנם המאולתר היו נותנים את האות להתפזר ולשוב להתכנס לאחר מכן כאמור. באחד הארועים הללו, נחטף ע"י הפרטיזנים מפקד הפלוגה, ראש המשטרה הפלילית הגרמנית, קפטן טאוש. נערך לו משפט שדה קצר והוא נידון פה אחד למוות בתליה. לאחר המקרה הזה, הודקו החיפושים אחרי הפרטיזנים והם אולצו למצוא מסתור בעומק יערות הקרפטים ולהמתין לשעת הכושר כדי להכות.

ב 11 ביולי 1943 ילדה אנדה לופט בת בתנאים מעוררי רחמים. בדרך מזל היו בקבוצה שני רופאים, ד"ר גרטה ליבליין וד"ר צימר, ואולם הם הביאו את התינוקת לאוויר העולם בתנאים בלתי הגייניים לחלוטין. מיד לאחר מכן הגיע אחד הפרטיזנים ובשורה טובה בפיו: במקלט הרדיו הקטן שהיה בידי הקבוצה, נקלטה הודעה ולפיה, באותו בוקר בדיוק, כבשו האמריקאים את האי האיטלקי פנטלריה השוכן באגן הים התיכון בין טוניסיה לסיציליה, ואשר הגרמנים הגנו עליו בעקשנות. לכבוד המאורע הגדול קראו לילדה שזה עתה נולדה, וכן גם לקבוצה כולה, בשם פנטלריה. ואולם, השמחה לא נמשכה זמן רב וחיי הפרטיזנים נעשו קשים יותר ויותר.

בתקופה הראשונה לקיומה שיתפה קבוצת הפרטיזנים היהודית פעולה עם קבוצת הפרטיזנים הרוסית "קובפאק" ואולם, זו עברה למקום בלתי ידוע והקשר שלה עם "פנטלריה" נותק. "פנטלריה" שגם אבדה מכוחה, תלויה היתה מעכשיו בכוחותיה היא בלבד. בשלהי הסתיו של 1943 החלו פלוגות של צבא גרמני ומשטרה גרמנית במבצע טיהור גדול של היערות סביב סטניסלבוב מפרטיזנים. בתחילת דצמבר 1943 נפלו בידיהם, כשגרזינים ואקדחים כלי נשקם, האחים מאניס, רגינה שטרייט ודמברגר. יתר הפרטיזנים הצליחו להימלט מהמלכודת. מיד אחרי זה פרצה תגרה קשה עם כנופיה של "בנדרובצים", הלאומנים האוקראינים. אלה הצליחו, בעזרת כפריים מקומיים ומאבק עקשני וכבד, לפורר לחלוטין את קבוצת הפרטיזנים היהודים. רק מתי מספר הצילו את חייהם. מכדורי ה"בנדרובצים" נפלו אז הושובסקי, טונקה שטיין, מקס ברגר, היי, ליבוביץ', יאנק פריש, שראייר, סלרס איגו, אשר ולדמן, פפה פרידמן, לייב גלבר, שורץ, שפירא, פינגרר, פליישר, ליכטמן, נבנצאל (בת הרב), פפה פריסנר עם אחותה, ובסוף, המהנדסת אנדה לופט ואחיה. אנדה לופט, נושאת את התינוקת שלה על גבה, ירתה עד הרגע האחרון של חייה על ה"בנדרובצים" המתקיפים והיא נפלה יחד עם ילדתה כשהיא מנוקבת כדורים.

רק שרידים מקבוצת הפרטיזנים ההרואית הזאת הצליחו להינצל. את הרופאה ליבליין לקחו ה"בנדרובצים" בשבי, הם העסיקו אותה ביערות בדרוהוביץ שליד סטניסלבוב ושם מתה ב 29 בדצמבר 1943. מבין הלוחמים שמפיהם נאספו הידיעות הללו, חי יוסף לנובל כחקלאי במושב בית יהושע שליד נתניה, רופא השיניים קרמניצר חי בדרום אמריקה, הלמן מקס נמצא במערב גרמניה ופייאר בארצות הברית.

מידע-נוסף2

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14

על בריחת עובדי בית החרושת של מרגושס ליערות…

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14א

     

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14ב

     

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14ג

     

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14ד

     

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 14ה

על "קבוצת פרטיזאנים יהודים ביערות סטאניסלאבוב", מאת אברהם…
error: Alert: Content selection is disabled!!