סטניסלבוב משפחת זוסמן 14ב

תמלול הגלויה

סג'רה, י"א טבת, תרע"ד

זוסמן יקירי

גלויתך הגיעתני. לדאבוני הרב אין גם בסג'רה מקום להרבה פועלים עברים. עכשיו נמצאים בס"ה (בסך הכל) כעשרה פועלים עברים אשכנזים בכל סג'רה, המושבה והחוה. גם יתר אגודת נטעים רק מתכוננת עכשיו לעבודה ולע"ע (ולעת עתה) עסוקים אצלה רק עשרה עד חמישה עשר פועלים עברים (אשכנזים וקורדים יחד) וכמספר הזה – פועלים ערבים, ופועלים חדשים איננה מקבלת עדיין.

מקרושבסקי קבלתי גלויה, הוא נוסע דרך הים ישר לקליפורניא, הוא דורש בשלום כל החברים והידידים. את קלי התראינו בשבת שעברה, הוא עובד ומסתדר ושבע רצון מעבודתו. אנכי עובד פה כאשר ידעת וכדרכי אינני מתאונן. מצבי פה הוא קצת קשה על ידי זה שאנכי היחידי בזה העובד אך ורק עבודה עברית. והאכרים שלי נאנחים על זאת לעיתים קרובות ומי יודע אם תמיד רק יאנחו ולא יתקוממו נגדי, למרות התנאים המפורשים אשר התנינו אתם שבעבודתי לא יהיה אף זכר לעבודה זרה. כי קשה להם להיות צדיקים יותר מכל איכרי הארץ שכולם חוטאים בעבודה זרה פחות או יותר. ונמצאים גם "אנשים טובים" המסבירים להם את העניין: שלא נורא אם חוטאים קצת בעבודה זרה והרי הם באים ונאנחים עלי, ומי יודע אם לא יתחילו גם לדרוש ממני שאתן להם "ללכת בדרך כל הארץ". לזאת אני רואה את עצמי בסג'רה רק כאורח והנני נכון בכל יום לעזוב אותה אם "יגבר עוולם".

כתוב לי מכל אשר אתך ואודה לך בכל לב, שלך א.ל. יפה

הערות לטקסט

קשה שלא להשתומם עד כמה גלויה צנועה זו מקפלת בתוכה כ"כ הרבה מרכיבים מבעיות היסוד וההתחבטויות שהיו מנת חלקם של חלוצי "העליה השניה" והנסיונות היצירתיים ופורצי הדרך לפתרונן. תוך זמן לא רב יהיו אלה לאבני הייסוד לבניית חברה חדשה בארץ ישראל.

עפ"י נימת הדברים, אפשר להתרשם מיד שכותב הגלויה א.ל. (אליעזר ליפא) יפה והנמען יוסף זוסמן נמנים על אותו חוג חלוצים. מוזכרים שמות חברים משותפים כמו "קרושבסקי" ו"קלי" שבעצמם מגלמים את מלוא משמעות חיי חלוצי העליה השניה: קרושבסקי (צבי קרושבסקי), כמו מרבית חלוצי העליה השניה ! הוא חלק מגל העוזבים את הארץ לאחר שנואשו מהמצב החומרי הקשה שאליו נקלעו והשבר האידיאולוגי שחוו והוא "בדרכו לקליפורניא" ואילו קלי (דב קליי) נרצח ע"י פורעים ערבים במלחמיה (לימים מנחמיה). יפה, זוסמן, קרושבסקי וקליי נמנו על קבוצת חלוצים (סה"כ תשעה גברים ושלש נשים) נחושים, בעלי ידע חקלאי ויכולת שנקראה בפיהם "האיכר הצעיר". החבורה היתה מאוגדת לעבודה משותפת תחת הנהגתו של יפה ועלתה על אדמות קק"ל בחוות "טריידל" בכנרת בהסכם חכירה בכספם שלהם ! שושבינו של המהלך הוא ארתור רופין מנהל "המשרד הארצישראלי". בתום שנה של עבודה עיקשת על הקרקע ובהצלחה לא מבוטלת, פונה רופין לחבורה בהצעה להארכת החכירה במטרה להקים במקום ישוב של קבע ! חילוקי דעות באשר לאופיו של היישוב העתיד לקום שנעו על המנעד שבין קבוצה שיתופית (כדגם הקבוצה בדגניה שזה מקרוב קמה) לבין השאיפות היותר אינדיבידואליסטיות של "האיכר הצעיר" לדגם התיישבות של כפר שיתופי (כדגם המושב הראשון בעין גנים), מביאים לאי הסכמה והקבוצה מתפזרת.

לאחר פרוק הקבוצה והתפזרותם של חבריה, משתלב זוסמן ב"קבוצת עבודה" בפרדסי פתח תקוה, וכמשתמע, אינו שבע רצון ביותר. יפה נכנס לעבודה בחוות "נטעים" בסג'רה וכאן מוצאת אותו פנייתו של חברו.

החווה בסג'רה, זאת יש לזכור, עברה מספר גלגולים החל מיסודה בשנת 1890. על חלק מאדמות החווה הוקמה ב 1902 המושבה סג'רה (אילניה). ב 1913 מכרה החברה המיישבת יק"א כמחצית מאדמות סג'רה לאגודת "נטעים", חברה ציונית בבעלות פרטית ששמה לעצמה למטרה להכין נחלות, מושבות ומטעים ולמכורם, מוכנים בשלמות, להתיישבות חלוצים. כשיפה כותב את תשובתו לזוסמן, החווה נמצאת במשבר עמוק על רקע "מלחמת העבודה זרה". הגם שהיא חברה בעלת יעדים ציוניים, "נטעים" היא חברה פרטית שהמשקיעים בה מצפים שתישא רווח כלכלי והחברה לא נכנעת לדרישת פועלי העליה השניה להעסקת יהודים בלבד. בתחילת 1914 פורצת במקום שביתה, שאליעזר יפה הוא ממוביליה, אולם גם כך "נטעים" לא נסוגה ומרבית הפועלים היהודים עוזבים את המקום ("קרושבסקי נוסע דרך הים ישר לקליפורניא"). עם פרוץ מלחמת העולם, חדלה פעילות החווה. יפה, שמאז ומתמיד התבלט במנהיגותו, הופך לאחד ממובילי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ראש "המרכז החקלאי" בגליל, ממארגני "קבוצות העבודה" הגדולות שהגשימו עבודה עברית הלכה למעשה ברחבי הארץ, ממובילי קבוצת המתיישבים מייסדי נהלל ועוד ועוד.

זוסמן משתלב כאמור ב"קבוצת עבודה" בפרדסי פתח תקוה ולאחר מכן הוא הוא נכנס לעבוד אצל איכר גרמני בווילהלמה (לימים בני עטרות) כדי להשתלם בעבודה ובמשק החלב. יעדו הבא הוא "קבוצת הכיבוש" בדילב, קבוצה זעירה בת חמישה חברים. 6000 דונם של אדמות דילב (לימים קרית ענבים) נרכשו ע"י הקרן הקיימת והיה צורך מידי לעבדן בדרך זו או אחרת שכן, עפ"י החוק העותמני, אדמה חקלאית שלא עובדה במשך שלש שנים ברציפות עברה לרשות השלטונות. "המשרד הארצישראלי" עשה שימוש בשיטת "קבוצות הכיבוש" לתפיסת שטחים כאלה ועיבודם עד לבואם של מתיישבי הקבע והקבוצות הללו, ודילב ביניהן, זכו להצלחה רבה במשימתן זו.

בסיכום הדרמטי אודות נסיבות הרצחו של זוסמן בספר "ערים ואמהות בישראל, סטניסלבוב" (יצא לאור ב 1952) בעמ' 174, נאמר: "בראשית מלחמת העולם הראשונה היה יוסף זוסמן חבר בקבוצת דילב. כל שבוע נשלח מהקבוצה חבר לירושלים לשם קניות נחוצות. באחד הימים יצא זוסמן ממלון הכרמל בירושלים רכוב על חמור וסחורה עימו ואל דילב לא הגיע".

גופתו של זוסמן לא נמצאה מעולם. בן 24 היה במותו.

מודעה קצרה ודרמטית לא פחות התפרסמה בעיתון "הארץ" חמש שנים לאחר מותו ! וכך נכתב באותה מודעה מיום 4 באוגוסט 1919: "בחודש אוגוסט 1914 הלך הפועל זוסמן מקלנדיה לירושלים ועקבותיו לא נודעו. כל הסקירות שנעשו באותו זמן לא הביאו לידי תוצאות. כל היודע דבר על אודותיו מתבקש להודיע למשרד הארץ-ישראלי ביפו".

את הבלבול הרב ואי-הוודאות לגבי נסיבות מותו של זוסמן אפשר גם לייחס לקשר בין שתי התיישבויות הנחשוניות הללו, שעלו לקרקע ערב מלחמת העולם הראשונה ממש. בספרו "100 שנות התיישבות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", כרך א', 1981, כותב חיים גבתי אודותיהן כך: "בשנת 1913 רכשה הקרן הקיימת שני גושי קרקע בהרי ירושלים: דילב (קרית ענבים) מערבית לירושלים וקלנדיה (עטרות) צפונית לה. בדילב נרכשו 1800 דונם ובקלנדיה 1200 דונם. בראשית 1914 (פברואר 1914) עלתה לקלנדיה קבוצת חברים בראשותו של מאיר רוטברג. במרכז השטח הקימו בנין, שיקמו את כרמי הגפן המוזנחים וקשרו קשרי שכנות טובה עם הכפרים הסמוכים. עם פרוץ המלחמה, כאשר גברה ההסתה בסביבה, הורה המשרד הארץ-ישראלי לקבוצה לנטוש את המקום.

בראיה לאחור, מתקבל הרושם שגרסת "קלנדיה" בדבר מותו של יוסף זוסמן היא אולי סבירה יותר, וככל שניתן גם להסיק מדבריו של גבתי, מותו הוא זה שהביא בפועל להחלטה לנטוש את הנקודה. ברוח זו גם ניתן להתייחס לדברים המרגשים שנכתבו אודותיו כאמור בספר הזיכרון לעיר מולדתו סטניסלבוב (הכותר הבא).

בחודש פברואר 1915, כחצי שנה לאחר מותו הברוטלי של זוסמן, נרצח בגליל בידי ערבים גם חברו לקבוצת "האיכר הצעיר", דב קליי.

בנוגע לקבוצת "האיכר הצעיר", ראו גם את מאמרה החשוב ביותר של מרגלית שילה, ניצני רעיון המושב - "האכר הצעיר", הקבוצה האמריקנית בעלייה השנייה, ב"קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה", בהוצאת יד יצחק בן צבי, תשרי תשמ"ג, ספטמבר 1982, עמ' 79-98.

מאיר רוטברג (1887-1951), לימים, מייסד "המשביר המרכזי" ומנהלו הראשון וממפקדיה הבכירים של "ההגנה".