רובנה א עדות חיים גולן

חיים גולן (גולדשטיין) על רובנה עירו

סדרת פגישות ארוכה עימו בבית ההורים "אפעל", הראשונה בתחילת שנת 2012 והאחרונה (לפי שעה) ביום 23 באוגוסט 2018.

היסטוריון ומחנך איש קבוץ יקום לשעבר. בן רובנה,יליד 1919, בן בכור להוריו משה (סוכן מכירות) ואסתר-לאה, עלה ארצה לבדו בשנת 1935 והוא נער בן 16. המשפחה התגוררה ברחוב שפיטלנה שבקצהו שכן בית החולים היהודי (שפיטלנה = בית חולים) והבית היה בעל צביון עברי ומסורתי (האב לא חבש כיפה ולא עטר זקן). מגיל 5 עד 9 למד ב"חדר המתוקן" של המורה העברי הנודע ר' אשר למל קולקר. החדר פעל בביתו של קולקר ולמדו לפחות 100 תלמידים (היו לו מספר עוזרי הוראה). קולקר היה גם גם אמן וצייר ולעת זקנה עלו הוא ואשתו ארצה. לאחר מכן חיים למד כשנתיים בביה"ס הפולני בעיר. מרבית התלמידים שם היו אוקראינים והשנאה ליהודים גאתה. לאחר מכן למד 5 שנים בביה"ס היסודי של "תרבות" תחת מנהלו הראשון דב רויזן (אחריו ניהלו את ביה"ס משה קיפר ומאיר לרנר), תחילה בסניף שבווליא ולאחר מכן בסניף שבעיר (מאחורי הכנסיה הפרבוסלבית). שתי אחיותיו של חיים ואחיו הקטן זכו אף הם לחינוך עברי. גולן, חבר "השומר הצעיר", מספר כי כל חייו בתקופה זו התרכזו לחלוטין סביב פעילות התנועה (רובנה היתה מהיהלומים שבכתר הציונות בפולין כולה ונציגות של ההנהגה הראשית של השוה"צ בורשה פעלה באופן קבע בעיר). עד גיל 14 הדת עוד שחקה תפקיד בחייו (בעיקר הליכה לביהכנ"ס בשבתות עם אבא) אבל לא לאחר מכן. חיי הרחוב לדבריו היו שוקקים, כפריים היו מביאים את תנובתם ומוכרים "מדלת לדלת" ופעם בשבוע היה מתקיים יריד / שוק גדול. גם קסרקטיני "הדיויזיה ה 13" שחנתה בסמוך לעיר, הפיחו חיים ברחוב הרובנאי. העיר בכללה נחלקה לשלושה אזורים: ה"ווליא" העממית, המרכז הבורגני וה"קוקז" בו התגוררו הסבלים והעגלונים שנודעו בשל כוחם הפיזי הרב והמאיים ובהתגייסותם הפטריוטית ללהגנה על יהודים בעת התקפות אנטישמיות.

חיים שם לו למטרה לעלות ארצה: בעצמו וללא ידיעת הוריו יזם התכתבות עם ביה"ס למלאכה בחיפה ("בשמת" של היום), התקבל ("סרטיפיקט" הגיע עם תעודת הקבלה) והציג את עלייתו ארצה להוריו כעובדה מוגמרת. בתחנת הרכבת ברובנה נפרדו ("הם קנו כרטיס מיוחד שאפשר להם גישה לרציף") ונפנוף הידיים שלהם היה לתמונתם האחרונה שנחקקה לעד בזכרונו. ליל הגעתו לנמל חיפה היה סוער וגשום. הייתה בידו כתובת של מכרים (אופה מרובנה ובנו) בחיפה ואל ביתם שם פעמיו. לאחר שפתחו לו את הדלת, נתנו לו שמיכה והוא שכב לישון על הרצפה. כנער בודד לאחר עלותו ארצה, חיים נדד באין ספור מקומות מגורים ועבודות. 8 שנים תמימות הוא העביר בקיבוץ השומר הצעיר "בניר" שליד חדרה ומשם יצא עם החבורה שהקימה את קיבוץ יקום. משפחתו של חיים שנשארה מאחור ברובנה – ההורים, שתי אחיות ואח, נספו כולם בשואה.

בתקופה שבין מלחמות העולם, תחת השלטון הפולני, הייתה פעילות מחתרתית או פסאודו-מחתרתית ענפה בעיר כדי לקדם את הרעיון הקומוניסטי. בין הפעילים היו חברי "השומר הצעיר" ואחד מהם, ראש קבוצה כריזמטי מאד בשם מיכלקו (חיים אומר שהיה קומוניסט פנאט, ולא בהכרח חבר השוה"צ) הוביל את הפעילות הזו בקן. הצעירים הפעילים הסתכנו כל העת בעברה על ביטחון המדינה ובמאסר ממושך ולכן היסוו את פעילותם. הם קראו לעצמם "החוג הפרוגרסיבי" אבל בקן רקדו בהתלהבות ושרו שירים ברוסית (וחיים מפזם ! ומתרגם) "הלאה, הלאה הכמרים והרבנים, אנחנו בכוחות עצמנו לשמיים נעלה".

בביתה של מרים דרוקר פעלה מחתרת ממש. לאחר הכיבוש הרוסי ב 39 ניסו להמשיך באיזה שהוא אופן את הפעילות העברית ואפילו הוציאו עיתון אבל מהר מאד הבינו שאין לזה עתיד. חבר הקבוצה חיים גילר שהיה בין הבורחים מזרחה עם פרוץ המלחמה ב 41, אפילו הוציא עיתון עברי בלתי לגאלי כשישב בקוקז. על קבוצת הבורחים ("הקבוצה הרוסית") נמנו גם ישראל שקלר (שהיה למעשה מנהיג הקבוצה), שלמה קלס, מרים יחיאלי, יוכבד מה-יפית (אז חברתו של שקלר), גיסיה סמסון ויצחק שרייבר ועוד. המלחמה "תפסה" אותם כשהיו בהכשרה בצ'נסטוכוב וכך נצלו יחד כשברחו מזרחה. לאחר המלחמה הגיעו כולם לקבוץ תל עמל/ניר דוד.

גם בגמנסיה "תרבות" היה סנטימנט קומוניסטי. חלק מהמורים הותיקים היו יוצאי ישיבות שעשו את המעבר לתרבות העברית וביניהם ברקובסקי ובוסליק ואולם אחרים היו סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים בסתר ליבם. המורה נח גריס (לימד לטינית והסטוריה) שהיה קומוניסט מוצהר, ארגן מעין "מרד". קבוצה פעילים פרצה לתוך בנין "הגמנסיה" ועוררה מהומה. המנהל, ד"ר יששכר רייס, גירש אותם באיומים שיזמין את הבולשת. גריס פוטר. בכלל, מדגיש חיים, בעיר פעלה מחתרת קומונסטית של ממש ומאסרים של פעילים היו חיזיון נפוץ. באשר לגריס וסיפורו האישי: לאחר שפוטר כאמור מה"גמנסיה", הוא התקבל ללמד בבי"ס של ה"בונד" במערכת "צישא" (מערכת לימוד יידית כמובן), ככל הנראה בביאליסטוק. זו היתה הצהרה ברורה מצידו על דרכו, אומר חיים. כשפרצה המלחמה, הוא היה נשוי (לתלמידה שלו) והיא נספתה. הוא ניצל בסיועה של גויה רוסית והשנים נישאו לאחר המלחמה. השניים הגיעו ארצה וגריס עבד כמגיה בעיתון "על המשמר" ולאחר מכן כמורה בביה"ס "שלווה". אולם, הוא לא מצא את מקומו ועזב את הארץ לצרפת. בפריז, לימד גריס בסורבון, הקים שם את המחלקה היידית ועשה חיל בתחום.

מורים רבים גייס ד"ר רייס מקרב יוצאי גליציה (בעצמו יליד לבוב) שכן יהודים בוגרי האוניברסיטאות בלבוב ובקרקוב לא נתקבלו כמורים בבתי ספר ממלכתיים ונאלצו להורות בבתי ספר יהודיים פרטיים בחבל הקונגרסאי ובספר המזרחי. מורים כמו מנחם גלרטר ושמואל רוזנהק (שניהם מגליציה המזרחית) היו ציוניים בכל רמ"ח אבריהם ולעומתם, כאנטיתזה, שמואל שטיף, דמות בעלת שעור קומה רם, היה אידישיסט מובהק, אף כי לא אנטי-ציוני. יעקב קרוליק, מורה איכותי, היה מאלו שהאמינו ביצירתה של חברה חדשה בעקבות המהפכה הסובייטית. הוא ואשתו לולה, אף היא מורה בגמנסיה, נספו בשואה. את כולם איחד בתוקף אישיותו החינוכית, ההומנית והמנהיגותית הגדולה, ובנועם הליכותיו, המנהל ד"ר רייס.

אולם מעל לכל, "הגמנסיה" היתה מעוז הציונות והעבריות בעיר. ד"ר רייס דאג למשל לקבל באופן קבוע את העיתון "דבר" מהארץ והוא הועמד לעיון התלמידים באולם הקריאה המאולתר בביה"ס ! ד"ר רייס גם החשיב מאד את הפעילות החינוכית הציונית בעיירות ברחבי ווהלין, פעילות שהיה מעורב בה בכל מאודו איש השומר הצעיר, זלמן ליבנה (זילברפרב). אף שבעבר היה תלמידו בגמנסיה, רייס היה מיודד עם ליבנה ומאד העריכו וליבנה היה מדווח לו באופן קבוע על פעילותו בקרב סניפי השוה"צ בעיירות הללו. ליבנה, אומר חיים, באופן הפגנתי לא השלים את שנת הלימודים האחרונה שלו ב"גמנסיה" שכן הוא ראה ביעודו בתנועה ערך חשוב לאין ערוך. ד"ר רייס שהיה ממייסדי השוה"צ בוינה ואח"כ בגליציה, עודד את פעילות תנועות הנוער גם בין כותלי הגמנסיה. בין היתר, העמיד את אולם ההתעמלות הגדול לשרות התכנסויות הנוער בשבתות. היה מקובל, ואף עניין שבבפרסטיז'ה לתלמידים להגיע ליום הלימודים בגמנסיה לבושים במדי תנועות הנוער כדי להפגין את השתייכותם. עם זאת, היה ברור שיש לרייס פינה חמה במיוחד לשוה"צ. הוא נהג לבקר את החניכים במחנות הקיץ שלהם בחיק הטבע ובתהלוכות ל"ג בעומר בעיר, החג שסימל יותר מכל חג אחר את ההתעוררות הלאומית, היה רייס נוהג לצעוד בראש בני הנוער ! בביקורו האחרון בארץ ב 1935, הפציר בו רעו, המחנך מנחם גלרטר, שעלה ארצה קודם לכן, לעלות גם הוא אבל תשובתו של ד"ר רייס היתה תמיד "ובידי מי אפקיד את מפתחות הגמנסיה ?". לאחר הסיפוח הסובייטי ב 39 עקרו רייס ומשפחתו ללבוב ושם מת מרעב ומטיפוס. אשתו (שרה סוניה/לבית לרנר), בן (עמיאל, יליד 1932) ובת (חנה אביבה, ילידת 1938), נספו.

מספר מילים טובות רוצה חיים להגיד גם על הגמנסיה היהודית הממלכתית, אושוייטה, בעיר. (אושווייטה פרושו השכלה בפולנית). זה היה מוסד ממלכתי רשמי ויוקרתי ששפת הלימוד בו היתה פולנית. הגמנסיה היתה בעלת השגים לימודיים והשפעה גדולים יותר מאשר אלו של הגמנסיה "תרבות", מין הסתם אומר חיים, כי התעסקו שם יותר בלימודים ופחות בציונות .... מנהלה של אושוויאטה היה ד"ר דוד פלשנר ודמות מרכזית בה, סגנו, המורה להסטוריה ד"ר משה ברגמן.

הערות:

רשמתי את הדברים מפיו של ח. גולן, לעיתים עדכנתי תאריכים ופרטים הסטוריים כאלה ואחרים.
הערות לאין ספור אודות החיים ברובנה, מפיו של חיים, מופיעות גם בטקסטים רבים נוספים הצמודים לתמונות מחיי העיר. כמו כן, עשרות תרגומים של מסמכים ומכתבים מיידיש ומפולנית, מעשה ידיו, שזורים במחקר זה. אין מילים בפי לתאר את תודתי לו על כך.
גולן היה מורה שלי להסטוריה כשלמדתי ב"תיכון חדש" באמצע שנות השישים, אז לא ידעתי כמובן דבר אודות שורשיו המשפחתיים והקרקע הציונית שהיתה חממה להתבגרותו ועלייתו ארצה.