רובנה חייקה ומלכה רוטנברג התכתבות אחרי הפרדה 15ד
תרגום מיידיש
רובנה, 23 בפברואר (1936)
לאהובינו ויקירינו !
אתמול, שבת, 22 בפברואר (הערה: שבת, 22 בפברואר יוצא רק ב 1936), קיבלנו את המכתב שלכם. בזמן האחרון, כשמגיע מכתב מכם, זה מאד משפיע עלי בגלל הבכי של חייק'ה שלוקח לה הרבה זמן עד שהיא נרגעת. אנחנו לא יודעים מה לעשות, איזו עצה יש לנו ? מהמכתב שעכשיו קיבלנו לא תהיה לנו כל נחת. בנוסף, אל תתנו לנו עצות כי אנחנו צריכים לפתור בעצמנו את הבעיות וזה יקח לא מעט זמן, אולי חמישה שבועות, לא יותר. בתקופה כל כך קצרה התרחשו דברים קשים עבורנו ואנחנו חייבים לצאת מהמצב הזה, באמת להתגבר בצורה טובה כולנו ביחד. זו המטרה שלנו, אנחנו צריכים פשוט להבין עד כמה אנחנו אבודים. היה משבר גדול ולא הרווחנו דבר בעסקים, משלוח גדול של תפוחי אדמה טבע בנהר ואי אפשר היה להצילו ואנחנו הפסדנו הכל. החורף אצלנו זה עתה התחיל.
בזמן כל כך קצר איבדנו 600 זלוטי ועכשיו אין לנו דבר ואני מרגיש אבוד. במשך התקופה הזאת לא הרווחנו כלום וזה אסון מה שקרה. אנחנו צריכים לשלם כל חודש 300 זלוטי רק כדי לא לאבד את הזכויות של המשפחה, זאת בנוסף ל 600 שכבר שילמנו, אבל אנחנו הרי לא מרויחים עכשיו כלום ושלש משפחות פשוט בפשיטת רגל. איך ממשיכים הלאה ? הזמן חולף, כבר למעלה מחודש ימים ושוב צריך לשלם את ה 300 זלוטי, מאיפה ניקח את הסכום הזה ? למה אני כותב לכם את זה ? אני פשוט לא יודע איך לצאת מכל המצב הזה, מאין יבוא עזרי ? ("מאין יבוא עזרי" במקור בעברית), אני לא יודע איך אתמודד עם המצב הזה.
אני הולך ללא תקוה, זה אסון, אין אפשרות להרוויח אפילו ללחם, וצריך לשלם מיסים, אני צריך לברוח מפה לאן שהעיניים ישאו אותי, לברוח בלי חשבון, בלי תקוה, אבל לברוח ונשאלת השאלה איך. שמחה אצלכם כבר שבועיים אבל אני לא אכתוב לו, אולי אתה יכול לדבא איתו בשמי מפני שאני לא אכתוב, מדוע ? כי זו בושה וחרפה שאני אכתוב דברי קבצנות. אני מבקש מכם, בשם החברים לשעבר, זה מתאים לו, לאיש זקן, לא לאחל לאיש צעיר, בפרט שאני כבר נתתי לו מספיק עם 50 זלוטי. עם המילה שלי, גיסי היקר, אם אתם יכולים להציל אותנו, אני לא אכתוב יותר, בפרט שאני בספק, אפילו במקרה הטוב, אם זה יעלה בידינו.
שמחה צריך לאחוז באמצעים כדי להוציא אותי או שאני צריך להחזיק כך עוד זמן רב, וזה עלול להימשך לכל הפחות עוד 6/7 חודשים. כמה מילים על בני היקר והמתוק: ליבי שותת דם כשאני חושב כמה סובל הבן שלי, כמה לא הוגן עם מצבה של אמא שלו. לא מספיק שיש לו בסך הכל כה מעט תענוגות לעומת הילדים מכיריו, הם כותבים לו כל מיני פתקאות, צועקים עליו וכמעט מכים אותו. בזמן האחרון, איני מבין מה פרוש הדבר, הרשל (שמו השני של הבן חיים ?), אינו מפסיק לדבר על צערה של סבתא ריקל'ה. אני, בלי עין הרע, התגברתי באופן יפה ואני מרגיש יותר טוב, מלא טעם (שתי מילים אלה בעברית). על חכמה אחת מצידו אני אכתוב: פעם אחת הוא לחש לי פתאום על הפיסלאב (המציקים ?) באומרו "טאטוש (אבא), שיהיה כבר A" (ככל הנראה, אות קוד לאנטישמיות !), פרוש הדבר ששני הפיסלאב, שיהיו בריאים, והוא מפזר שמועה שיש להם פנים של פולישער A (פולנים אנטישמים).
כותב שלכם זלמן.
