רובנה חייקה ומלכה רוטנברג התכתבות אחרי הפרדה 20ד
תמלול המכתב והערות (חלקן בגוף הטקסט וחלקן, בהרחבה יתרה, בתחתית).
מלכה'לי חביבה שלי !
אני זמן כה רב לא כתבתי אליך וגם לא קבלתי ממך מכתב, עד אשר עכשיו יש לי הרושם שאני כותבת לכל הפחות אל אמריקה. האשם (מנוקד, עם שני קמצים) אמנם בי הוא, כי אני לא עניתי על מכתבך האחרון, אבל אוכל להצטדק: ערב-יום-טוב, יום-טוב, קשה מאד. מלכה'לי, כתבי לי איך הסתדרתם שם בכפר (= כפר ויתקין) ? היש לכם איזו שהיא חברה ? והעיקר, השבעת רצון את ? האם (= האמא, צורת ביטוי של ריחוק וכבוד) כתבה לנו שאת ובוזיה ביליתם את החג אצלה. אני אמנם מרוצה אבל נדמה לי שבשבילכם קשה היה הדבר מסיבת הדרך. אחות בוזיה כתבה שגם היא בלתה את הסדרים (ככל הנראה בהתייחס למנהג "פסח שני" הנחוג בי"ד אייר) אצל האם והמחותנים מאד מרוצים מפאת זה.
מלכה'לי, במכתבך האחרון את כותבת שהיית רוצה לקבל ממני מכתב הגון, אבל מה לכתוב לך ? את מצב כלל-ישראל בפולין הנך יודעת היטב מהעיתונות; היי בטוחה שאין כאן העיתונות מביאה פרטים כאלה, אשר (= כמו) העיתונות של חוץ-לארץ. בטח הנכם יודעים כבר על המוראות (= מאורעות) בלבוב, ומה זה קרה בתל אביב ? הננו יודעים אמנם מהעיתונים (= ארועים הקשורים לפרוץ "המרד הערבי הגדול" ב 19 באפריל 1936 כאשר תשעה יהודים נרצחו ביפו ועשרות נפצעו), אבל האם לא ניזק איש משלנו ? מה שלום יוסקה (= יוסף שוחט) ? האם השתתף בדמונסטרציה (= בהפגנה) ?
ומה שנוגע למצבנו אנו, אין חדשות ואין שינויים לטובה. אבל שונה מצבנו מקודם בזה שתקותנו לעלות ארצה נכזבה. כאן כה קשה לחיות ! האם אמנם משתדלת ועושה את האפשר אבל אין לי אמון שהשתדלויותיה תבאנה איזה פרי. וקשה מאד.
מלכה'לי, ועכשיו בשורה לא מן הטובות: מוניק של פייגה הושב בתפיסה (= במאסר). הוא הנהו גזבר של חברת-הנגרים (= האיגוד המקצועי של הנגרים) וכאן ברובנה, בדובנה ובעוד עיירות הושבו רב הגזברים והמנהלים של החברות האלה בתפיסה (ישנם אמנם יוצאים מהכלל ואלה הם הגזברים והמנהלים הפולנים). מניחים שהושבו בתפיסה עד ה 5 למאי (בערך) כי יראים (= לשחררם) לפני הראשון של מאי. זה הכל אשר ידוע לע"ע (לעת עתה). מוניק יושב כבר שבועיים, פייגה ואיציק, פניהם מאד נפלו, מה שמובן למדי.
באה הנה, כידוע לך, קוקה גימברג (= חברה, עלתה לא"י ועתה בביקור מולדת בפולין). היא מוצאת שהשתניתי מאד לרעה ומסרה לי שאת נראית בהרבה יותר צעירה ממני. אני מאד מרוצה שפניך טובים. היא אמנם מסרה שגם פני האם טובים הם, אבל אני חושדת שלא כן הדבר. אני באמת דואגת הרבה לבריאות האם.
מלכה'לי, בטח ידוע לך שהאם שלחה לי את הלבנים ועוד חפצים של חנה עה"ש (= עליה השלום. חנה, אחותן הבוגרת, נפטרה ממחלה בא"י כחצי שנה קודם לכתיבת הדברים הללו). לי קשה מאד הדבר ("אבל" כאן יבהיר את המשפט) החפצים האלו אפילו מאד נחוצים לי. הכותנות שלי הרבה מהן כבר "לא יצלחו" אבל זלמן (= בעלה של חייקה) ירא ואינו נותן לי להשתמש בהן. אני חושבת עוד פעם לכבס את הכל (כאן מילה בפולנית) כהוגן ואז להשתמש בהן. כתבי לי את מה את חושבת ע"ד (= על דבר) זה ? .... אזוי איז די מעשה (ביידיש: וזה כל הסיפור).
ועכשיו מלכה'לי, ידיעה זו: חנה בורינטר נישאת לפייסי פישגויט, את בטח זוכרת אותו, הוא נעשה בחור הגון, מרויח לא רע ואוהב את חנה. מצבה של חנה מאד לא נעים הוא, היא אינה יודעת מה עליה לעשות, היא כל הזמן חלמה שתוכל לעזוב את פולין, ועכשיו, כאשר אין לה יותר אילוזיות (= חלומות/שאיפות/אשליות), קשה לה פשוט, כמו כל הדורות הקודמות (כך במקור) להינשא לאיש (ההדגשה במקור). שיקה, אחיה (שיקה הוא יהושע, אחיה הצעיר של חנה) התחתן .... הוריה מציקים לה, והיא, אין לה מוצא אחר, ובפרט שפייסי הוא בחור טוב באמת. מלכה'לי, אם את רוצה, כתבי לה מכתב, אפשר במכתב אלי.
מלכה'לי, כתבי לי הכל בפרוטרוט, מה עושה אחותו של בוזיה ? פריסת שלום לבוזיה. אני משאירה דף בשביל זלמן (ככל הידוע לא נכתבה תוספת זו). אני עיפה לכתוב. היי שלמה (מלשון הייה שלום).
מלכה'לי, אני שולחת איתם תמונה: טויבעס (?) וחיימק'ה. היא בטח תשלח לך אותה ובעוד כמה ימים נשלח עוד את התמונה משלושתינו.
חייקה.
הערות לטקסט
אווירה קודרת של חוסר תקווה שורה על המכתב לכל אורכו, הן מנקודת המבט האישית והן מן הבחינה הלאומית, של יהדות פולין בכלל. חייקה מביטה נכוחה על המציאות וכלל לא מנסה ליפות את הדברים, עדות לאומץ ויושרה אינטלקטואליים. גם מותה בטרם עת (ממחלה) של חנה, אחותן הבוגרת של חייקה ומלכה, אך חודשים מספר קודם לכן, משפיע לרעה. עד כדי כך עגום המצב שאפילו לבגדיה התחתונים של אחותה המתה נזקקת חייקה, וכמו שהיא כותבת - "הכותנות שלי הרבה מהן כבר לא יצלחו" והיא נאלצת לכבס אותן "כהוגן" (פעם נוספת), כדי להפיג את חששו של בעלה מ"עין הרע".
תרומה לא מבוטלת למצב הדברים העגום יש, כאמור, גם לשפל החמור אליו נדחקה יהדות פולין בכללה, וכותבת היא: "את מצב כלל-ישראל בפולין הינך יודעת היטב מהעיתונות ....". ובעיקרו של דבר ובתמצית: מדיניותו הכלכלית של שר האוצר הפולני, ולסרוגין גם ראש הממשלה, ולאדיסלב גראבסקי (Grabski) בשנים 1924-25, ששמה לה למטרה להילחם באינפלציה הגואה, כללה הטלת מיסים כבדה על מעמד הסוחרים, רבים מהם יהודים, אבל גם אפליה בוטה וחסרת-מעצורים נגד המיעוט היהודי בכללו. הפגיעה היתה אנושה בעיקר בתחומי העיסוק המסורתיים של היהודים, חסמה בפניהם אפשרות להתקבל למשרות ממשלתיות, החמירה תנאי קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה ("נומרוס קלאוזוס"), כמו למשל לאוניברסיטת לבוב המפורסמת, ועוד. המשטרה אכפה את המדיניות החדשה ללא רחם והיחס ליהודים רק הלך והידרדר.
מתקשר לאותו של עניין של פגיעה מפלה ביהודים, הוא תאורה של הכותבת את סיפור מעצרו של אחיינה (בן אחותה מנישואים קודמים של אביה), בחשד לנטיות קומוניסטיות (אובססיה ידועה של השלטון מאפשרות זליגה של רעיונות מהפכניים מרוסיה השכנה). אותו אחיין, מוניק שמו (מבוטא מונייק), בן 21 בעת הזאת, בנם של פייגה אחותה ובעלה יצחק (איציק) גורינשטיין, הושם ב"תפישה", דהיינו במעצר, בגין פעילותו ב"חברת-הנגרים", הוא האיגוד המקצועי של הנגרים. בהמשך מציינת חייקה כי "ברובנה, בדובנה ובעוד עיירות הושבו רב הגזברים והמנהלים של החברות האלה בתפיסה, אבל ישנם אמנם יוצאים מהכלל ואלה הם הגזברים והמנהלים הפולנים. מניחים שהושבו בתפיסה עד ה 5 למאי (בערך) כי יראים (= יראים לשחררם) לפני הראשון של מאי (= חג הפועלים הלאומי ברוסיה הסובייטית כמובן)".
בהמשך, ההתיחסות רבת-עניין לחתונתה הקרבה של חנה בורינטר, חברתן הקרובה של האחיות רוטנברג. השלוש בנות אותו גיל וחברות בלב ובנפש משחר ילדותן כשמאחדים אותן המסירות המוחלטת לפעילות בקן "השומר הצעיר" בעיר, תחילה כחניכות ולאחר מכן כמדריכות ומפקדות, ולרעיון הציוני בכלל. הטרגדיה שבדברים כאן היא שחלום העליה לא"י של חנה שנמוג עקב נישואיה, היה מנת חלקה גם של הכותבת עצמה: "ומה שנוגע למצבנו אנו, אין חדשות ואין שינויים לטובה. אבל שונה מצבנו מקודם בזה שתקותנו לעלות ארצה נכזבה. כאן כה קשה לחיות !". לא רק שהצעד הזה של נישואים והקמת וביסוס התא המשפחתי יוצר קושי אובייקטיבי להתחלה חדשה במקום חדש, גם הסיכוי של זוג לקבל את ה"סרטיפיקט" המיוחל משלטונות המנדט בעת הזאת הופך אפסי למעשה.
בדברים של הכותבת, אינטיליגנטית, אמיצה ומפוכחת ללא ספק ! גם ביקורת "פמיניסטית" וחברתית מובלעת על הכורח של בנות ישראל בגולה "להינשא לאיש", גם במחיר פגיעה בחלומות ובשאיפות האישיים !
חנה בורינטר, בעלה ובנם בן השנתיים נספו בשואה, חייקה אף ליום הזה לא הגיעה.
