תחנת הבריחה בזלפלדן ישראל רידלניק 16ב
על "הנוער הבורוכובי" (סיכום חופשי) מתוך ספרו של יואל רויזמן "הנוער הבורוכובי ודרור בפולין אחרי השואה", הוצאת "יד טבנקין", 1999.
קצת היסטוריה:
תנועת "הנוער הבורוכובי" (נכתב לעיתים גם "נוער בורוכוב") קמה לתחייה לאחר השואה על הריסותיה של תנועת הנוער היהודי-פועלי "יוגנט", ובשמה המלא, "יוגנט פארבאנד יוגנט" (ברית הנוער יוגנט). ה"יוגנט" במקור היתה תנועת הנוער של מפלגת "פועלי ציון". היא נוסדה ב 1904, היתה הראשונה מבין תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות, ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב 1914 פעלה בעיקר בערי מזרח גליציה. לאחר המלחמה, עם כינונה של פולין העצמאית, חידשה "יוגנט" את פעילותה ואולם ב 1920 חל פילוג על רקע רעיוני בתנועת האם שהתפצלה ל"פועלי ציון שמאל", ואשר שימרה למעשה את ה"יוגנט" המקורי, והפלג הימני שחבר ב 1925 למפלגת "הציונים הסוציאליסטים" להקים את "פועלי ציון - צ"ס" (ציונים סוציאליסטים). לאחר מכן הוקמה גם תנועת נוער משותפת לתנועה המאוחדת ושמה "פרייהייט" (חרות).
בשיאה היו ל"יוגנט" של "פועלי ציון שמאל" 229 סניפים ברחבי המדינה וכן תנועת ילדים בשם "יונגבאר" (בורוכובים צעירים), ארגון ספורט "שטערן" (כוכב) ועוד. בתקופת הכיבוש הנאצי פעלה ה"יוגנט" במחתרת האנטי-נאצית וחבריה השתתפו במרידות בגיטאות ובלוחמת הפרטיזנים.
ה"יוגנט" היתה תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית מהפכנית. בסיסה האידיאולוגי היה הבורוכוביזם המרקסיסטי. היא לא השתייכה לארגון "החלוץ" ולא היתה קשורה לזרם התיישבותי כלשהו. גישתה של ה"יוגנט" לציונות ולריכוזו של העם היהודי בארץ ישראל היתה מבוססת על העקרונות המרקסיסטיים של בר בורוכוב. הוא האמין כי עם בריא זקוק לטריטוריה וכי הריכוז הטריטוריאלי יתגשם ככורח היסטורי, ביחוד כדחף של הפועלים, להגר מארצות הגולה בגלל אפליה כלכלית, פוליטית ולאומית-חברתית. אולם, אין להתעלם מן העובדה, שהארצישראליות של ה"יוגנט" ושל "פועלי ציון שמאל" בכלל מצאה ביטוי יותר בתחום הפוליטי והעיוני מאשר בעשיה ממשית. מפנה אידיאולוגי מרחיק לכת, שהביא ליתר אקטיביזם ציוני של "פועלי ציון שמאל", חל בסוף שנות השלושים. הדאגה לגורל העם היהודי האיצה את התנועה לבחון מחדש את מדיניותה הציונית והביאה למפנה. בחודש ינואר 1938 התכנסה בתל אביב הוועידה העולמית העשירית של "פועלי ציון שמאל" וזו החליטה על הצטרפותה לתנועה הציונית, על השתתפותה בקונגרסים הציוניים ועל התקרבותה לתנועת ארץ ישראל העובדת. בשני תחומים לא חלו שינויים: במעורבותה של "פועלי ציון שמאל" בחיי העם היהודי בגולה ובמחויבותה לשפת היידיש. היא המשיכה לטעון שחובתה של הציונות הסוציאליסטית ללוות את המוני העם ברחבי תבל בנימוק שאין סתירה בין דבקות בציונות אקטיבית ונאמנות לא"י לבין נאמנות לעם בתפוצות. כמו כן, היידיש היתה השפה המדוברת המרכזית של מרבית יהדות העולם, ובייחוד בקרב "פשוטי העם", הן בארופה והן באמריקה. ביידיש כתבו גדולי הסופרים, המשוררים והוגי הדעות של העם היהודי, עשרות עיתונים יומיים ומאות בטאונים תקופתיים יצאו לאור ביידיש, וביידיש גם התנהלו חשובי התיאטראות היהודיים, בתי הספר ומרבית הפעילות הציבורית. "פועלי ציון שמאל" התמידה באמונתה שיש ליידיש זכות קיום גם בארץ ישראל, שכן מרבית העולים אליה, מארצות מזרח ארופה, הינם דוברי יידיש.
אחרי הוועידה החלה ה"יוגנט" בתהליך של הפיכתה לתנועה חלוצית לכל דבר. אך התהליך לא הושלם. הוא נקטע עקב הפלישה הנאצית לפולין ב 1 בספטמבר 1939. רק לאחר מלחמת העולם השניה הושלם התהליך והובילה אותו תנועת "הנוער הבורוכובי" בארץ ישראל. היא הפכה לתנועה חלוצית מגשימה וב 1946 הצטרפה ל"קיבוץ המאוחד". בעקבותיה הלכו גם כל תנועות-האחות שלה בארצות הגולה. אחרי השואה חידשה תנועת "יוגנט" את פעילותה בפולין ושינתה את שמה ל"באראכאוו יוגנט", היינו, הנוער הבורוכובי. שינוי השם סימל עבור חבריה את השינוי שחל במהותה של התנועה – מתנועת נוער עובד ציונית-סוציאליסטית לתנועה חלוצית מגשימה המחנכת את חבריה לעליה ולהגשמה בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד".
עם שארית הפליטה:
"ב 30 באפריל 1946", כותב רויזמן בספרו, "חזרתי בטרנספורט (שילוח) של ריפטריאנטים (אזרחים השבים לארצם) מברית המועצות לאחר שהייה שם כפליט מלחמה במשך כשש וחצי שנים. במשך כל שנות המלחמה הייתי מנותק לחלוטין ממשפחתי, מתנועתי ומחברי. לא ידעתי מה קורה בפולין ובעירי לודז'. הטרגדיה של העם היהודי בכל היקפה, והטרגדיה הפרטית שלי, נתגלו לי רק כשדרכתי על אדמת פולין. בתחנת הרכבת בלובלין הקרובה לגבול פגשתי חבר מתנועת הנוער שלי, יוגנט – פועלי ציון. הוא הראשון שסיפר לי כי פולין ריקה כמעט מיהודים ושרידי השואה המיותמים מנסים עתה להשתקם. הוא גם סיפר לי שניצולים מקרב חברי תנועתי בלודז' הקימו קיבוץ הכשרה. הוא צייד אותי בכתובת של דירת הקיבוץ (רחוב נארוטוביצ'ה 25) ובשמות החברים".
לודז' באותם ימים היתה העיר המרכזית בפולין, ולמעשה בארופה כולה, שהתרכזה בה שארית הפליטה ובמהלך שנת 1945 הגיעו לעיר מרבית הניצולים. במפגשים הראשונים של כחצי תריסר מחברי התנועה שהתקבצו בה, דנו בחידוש פעילותה ובחודש מאי 1945 נתארגנה בה קבוצת נערים ראשונה שריכז לייב קנובל. רוז'קה הודס, שהיתה מורה בבית ספר יהודי בלודז' לפני המלחמה, הקימה בסתיו 1945 כיתת לימוד ראשונה בעיר. ונדה אלסטר שהגיעה באותו זמן מוורשה שכרה, ביחד עם חברתה איטקה יוזפוביץ', חדר צר ברחוב שרודמייסקה שהפך עד מהרה למקום ריכוז ומקלט לכל חברי התנועה שהגיעו ללודז'. למרות הצפיפות הרבה, מצאו בו כל החברים הניצולים מקום להניח את ראשם, ארוחה חמה צנועה ואווירה משפחתית תומכת. במשך הזמן התגבשה שם קבוצה שהפכה לאחר מכן לגרעין של הקיבוץ הראשון של "הנוער הבורוכובי" שהוקם בלודז' באוקטובר 1945 (הוא הגרעין אליו נשלחה תמונת חברי התנועה ממחנה זלפלדן שפתח דיון זה !). לראשות התנועה התמנה יוסף רוטנברג, שהחליף למעשה את ד"ר אדולף (אברהם) ברמן, יו"ר "הוועד היהודי המרכזי", חבר הסיים (הפרלמנט) הפולני והמנהיג הבלתי מעורער של תקופת טרום המלחמה. ברמן היה שבוי בקונספציות הישנות של התנועה, ובעיקר, שיהודי פולין היו ועדיין הינם, חלק בלתי נפרד מהמדינה הפולנית ועליהם לציית לחוקיה. רוטנברג לעומתו תבע לגבש ללא דיחוי מדיניות ציונית אקטיבית, לשתף פעולה עם התנועות של ארץ ישראל העובדת ולעודד עליה ולארגנה בכל הדרכים, ליגליות או בלתי ליגליות.
עם קריסתה של גרמניה הנאצית החלו הניצולים להתרכז, מוכים וחבולים. החזרה היתה איטית ונמשכה במשך כל שנת 1945. ראשונים יצאו לאור היהודים הנחבאים, שמצאו מסתור אצל האוכלוסיה הפולנית, וכן לוחמי הפרטיזנים. אחריהם התחילו לחזור השרידים ממחנות הכפייה בגרמניה והמשוחררים מהצבא הפולני והצבא האדום. בשנה זו גם הצליחו כ 25 אלף פליטים יהודים מברה"מ להסתנן לפולין. סך כל האוכלוסיות הללו, כ 80 אלף.
ב 6 ביולי 1945 נחתם במוסקבה הסכם הריפטריאציה (= חזרה למולדתם של פולנים שהיו פליטים בברית המועצות בתקופת המלחמה) בין ממשלות ברה"מ ופולין ובינואר 1946 היא החלה בפועל. היא נמשכה כ 8 חודשים, עד סוף אוגוסט 1946. בחודשים אלה חזרו לפולין כ 157 אלף יהודים.
מצבם של החוזרים, בעיקר הניצולים שביניהם, היה עגום (בלשון המעטה) והיה צורך דחוף להתחיל בשיקומם, הן הפיזי והן הנפשי. ניסיון לצוותי הסיוע של ה"יוגנט", למותר לציין, לא היה. ה"יוגנט" לא היתה תנועה חלוצית לפני המלחמה ולא חינכה את חבריה להגשמה ולהכשרה וחוסר הידע הבסיסי בארגון וניהול קיבוצי הכשרה היו עתה בעוכריהם של פעילי "הנוער הבורוכובי" כאשר באו להקים תנועת קיבוצים עצמאית .... הכל נבנה מן היסוד, בעקשנות ובדבקות, בעבודה של 18-20 שעות ביממה, ללא הדרכה או יועצים, ותוך חצי שנה הקימה התנועה 43 קיבוצים שבהם נקלטו כ 4,000 ילדים ונערים. בלודז' הוקם, בנוסף לאותו קיבוץ ראשון של התנועה, גם קיבוץ ילדים שמנה 60 ילדים. שני הקיבוצים הללו היוו דגם ליתר הקיבוצים של "הנוער הבורוכובי" שקמו במרבית ריכוזי היהודים בפולין. מחוסר ברירה הוקמו מרבית הקיבוצים הללו בדירות קטנות וצפופות, בעיקר אלה שהוקמו בערים שהשתייכו לפולין לפני המלחמה. הותקנו בהן בצפיפות רבה דרגשי לינה של 2-3 קומות ועליהם שקי קש במקום מזרונים. בקיבוצים שהוקמו בשטחים המערביים, הגרמניים לשעבר, היה מצב השיכון טוב בהרבה.
בימים שלאחר הפוגרום ביהודי קיילצה, ניצולי השואה ששבו לעירם, ב 4 ביולי 1946, חלה גם ההתפכחות הבלתי-נמנעת והחלה הנהירה הגדולה של שארית הפליטה אל מחוץ לגבולות המדינה. הראשונים שיצאו מפולין (בעקבות ההסדר עם המשרד לבטחון המדינה) היו חברי הקיבוצים, שכן, בהיותם מאורגנים ומרוכזים, קל היה להעבירם אל מעבר לגבול ללא הכנה מוקדמת. כך, מסוף יולי ועד מחצית ספטמבר 1946, הוציאה "הנוער הבורוכובי" מפולין 22 קיבוצים, בהם 1,275 חברים וילדים. בין היוצאים, כאמור, גם קיבוץ ליגניץ הגדול שהתמקם במחנה העקורים בזלפלדן טרם העליה המיוחלת ארצה.
גבולותיה של פולין נשארו פתוחים עד ה 22 בפברואר 1947. ביום זה נקראו מפקד "הבריחה" צבי נצר וגנרל משמר הגבול הגנרל גוידון צ'רווינסקי, רוסי ממוצא פולני (מה שללא ספק מבהיר כי היציאה הגדולה מפולין נעשתה בתאום עם הריבון במרחב – הרוסים !), אל סגן שר החוץ הפולני וזה הודיעם כי ממשלת פולין נאלצת לסגור את גבולותיה עקב לחצים בריטיים. על אף סגירת הגבולות, נמשכה יציאת יהודי פולין גם במחצית הראשונה של 1947, אולם ממדיה קטנו לכמה מאות בחודש בלבד.
האיחוד עם תנועת הנוער "דרור"
"דרור" במקורה היתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שפעלה בערי אוקראינה החל מ 1917 וב 1922 הגיעה לפולין. זו היתה תנועת עילית במוצהר אשר גילתה ענין הן בעבודה עם יהדות הגולה והן בעליה לא"י. מנהיגיה דחו מכל וכל את המרקסיזם כלשונו וראו בתנועת "החלוץ" בעל ברית אידיאולוגי. אף שהיתה תנועה קטנה, רכשה עד מהרה השפעה ניכרת ב"החלוץ", ובמיוחד בחבלי הספר שבמזרח. ב 1925, כאשר, בהשראת "העליה הרביעית", החל מתגבש גוש ציוני-סוציאליסטי גדול בפולין ובא לעולם האיחוד של האגף הימני של "פועלי ציון" ו"הציונים הסוציאליסטים", הצטרפה גם "דרור" הקטנה למפלגה החדשה. מנהיגיה האמינו כי, לראשונה, אפשר יהיה להתמודד עם ה"בונד", "פועלי ציון שמאל" והקומוניסטים על ליבו של מעמד הפועלים היהודי בפולין.
בתום המלחמה, ומאז הצטרפותה כאמור של "הנוער הבורוכובי" לשורות "הקיבוץ המאוחד" ביוני 1946, פעלו בפולין שתי תנועות שחינכו את חבריהן להגשמה באותה תנועה קיבוצית: "דרור" ("החדשה") שקמה ב 1938 בהתמזגות של שתי תנועות חלוציות קרובות – "החלוץ הצעיר" ו"פרייהייט" (את השם "דרור" אימצה התנועה המאוחדת משמה של "דרור" ההיסטורית כמתואר לעיל) ו"הנוער הבורוכובי".
הניצנים הראשונים של התקרבות ושיתוף פעולה אמיתי בין התנועות "יוגנט" ו"דרור" ושתי מפלגות האם שלהן, "פועלי ציון שמאל" ו"פועלי ציון, הפלג הימני", צמחו בתקופה הטרגית של מלחמת העולם. הן שיתפו פעולה בגיטאות, בלחימה ובמרידות ולאחר מכן, בהצלת השרידים. ואולם, חשדנות ואידיאולוגיות קיצוניות של מפלגות האם מנעו התקרבות של ממש לשם איחוד. "פועלי ציון שמאל" נשארה נאמנה לדרכה הסוציאליסטית הרדיקלית ותמכה ללא סייג בשלטון הקומוניסטי בפולין והזדהתה עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם. גם בתנועת "דרור" חלה הקצנה. מפלגת "פועלי ציון – צ"ס" היתה מפולגת לשתי סיעות מנוגדות, האחת שהזדהתה עם מפלגת "לאחדות העבודה" והשניה עם מפא"י בארץ ישראל, דבר שגרם לשיתוק פנים-מפלגתי ואשר השפיע גם על תנועת הנוער "דרור.
המצב המעורפל ביחסי שתי תנועות הנוער נמשך עד ה 1 ביולי 1947. באותו יום חל הפילוג הפורמלי במפלגת "פועלי ציון – צ"ס" ! אנשי מפא"י הפורשים חברו למפלגת "התאחדות" ואילו הפלג "לאחדות העבודה – פועלי ציון" חבר ל"פועלי ציון שמאל".
מפלגת "פועלי ציון" המאוחדת ועמה תנועות הנוער "דרור" ו"הנוער הבורוכובי" היו בשנים 1947-1948 היוזמות והמובילות, בשיתוף פעולה, בכל הפעילות הציונית בפולין, בתנועת העליה לארץ ובכל המפעלים למען א"י, ולמעשה, היתה המפלגה המייצגת העיקרית של יהודי פולין.
לאחר שעלו ארצה, נקלטו חברי "הנוער הבורוכובי" יוצאי פולין ב 10 קיבוצים: גליל ים, תל יוסף, אשדות יעקב, חפציבה, רמת הכובש, שפיים, שדות ים, אפק, גבעת חיים ומשמר הנגב. כותב הספר, יואל רויזמן, מזכיר התנועה, עלה ארצה ב 1950 והקים את ביתו ומשפחתו בקיבוץ שער הנגב.
