תחנת וינה מש' פרטיג ומלאכי 3א

סיפור הצלתם והגעתם לווינה של חנינא והינדה מלאכי ווילי ואסתר פרטיג

חנינא שרמן והינדה מלאך הכירו איש את רעהו בעיר הולדתם אוסטרווצה (אוסטרובייץ) שבחבל קיילצה במערב פולין. שניהם ילידי שנת 1918 והחברות ביניהם נקשרה כבר בגיל צעיר. בווינה שלאחר השואה אמצו השניים את שם המשפחה – מלאכי – לזכר משפחתה של הינדה – מלאך – שנספתה. הינדה ואסתר אחותה הצעירה (ילידת 1922) עברו את המלחמה עם מסמכי זהות מזוייפים של פולניות נוצריות וכך ניצלו, שאר בני המשפחה נספו כאמור.

גם חנינא הוא הניצול היחיד מקרב בני משפחתו. בחלק מהזמן הוסתר אצל פולני תמורת תשלום ולאחר מכן שרד בזהות שאולה כנוצרי.

במהלך המלחמה, בוורשה ובסביבתה הקרובה, חנינא והינדה היו בקשר לסרוגין וכן גם עם אסתר אחותה של הינדה אולם בזמן המרד הפולני בוורשה (אוגוסט-ספטמבר 1944) הקשר נותק. הקשר חודש לאחר מכן אולם אסתר נאלצה לברוח מהעיר בעקבות המשפחה הארמנית שבביתה הועסקה בזמן המלחמה והצטרפה אליהם בווינה. ב 17 בינואר 1945 שוחרר האזור עם כניסת הצבא האדום לפרבריה של ורשה. לעיירת הולדתם אוסטרובייץ לא היה לחנינא והינדה כל רצון לחזור ולמעשה, שאיפתם היתה לעזוב את אדמת פולין מהר ככל שניתן. היעד המידי שלהם בשלב הזה היתה העיר לובלין שם היה הריכוז הגדול של ניצולים מיד לאחר שחרורו של האזור. על מוצאותיהם של של חנינא והינדה באותם ימים להלן קטעים מהיומנים שניהלו השניים בזמן המלחמה: בלובלין פנינו למשרד של תנועת הנוער שלנו – "הנוער הציוני" – וסדרו לנו מגורים באולמות גדולים ביחד עם עוד הרבה צעירים .... אז כבר פעלה "הבריחה" בארופה וזו ארגנה את העליה הבלתי חוקית. כשהגיע תורנו, צורפנו לקבוצה גדולה של צעירים כשהיעד שלנו הוא גבול הונגריה. שינו את זהותנו והפכו אותנו ליהודים יוונים החוזרים ממחנות הריכוז למולדתם ואף שהיינו לבושים בגדים פשוטים, עשו שניראה עלובים יותר, לקחו מאיתנו כל מסמכים, תעודות קודמות ומזכרות, לימדו אותנו כמה מילים ביוונית וכך יצאנו לדרך ברכבות משא, לרוב על פלטפורמות פתוחות, להונגריה .... היו מקרים מבדחים עם השפה וכששאלו אותנו משהו ענינו בעברית הדלה שידענו (שהיתה אמורה להישמע כיוונית למי שאינם מכירים את השפות הללו) .... עברנו את גבול הונגריה והמשכנו לנסוע לכיוון העיר דברצן .... היעד הבא שלנו היה עיר הנמל קונסטנצה שלחוף הים השחור ברומניה ומשם היינו אמורים להפליג לארץ ישראל. ואולם, הרוסים עלו בינתיים על נתיב הבריחה הזה והנמל נסגר. עד שיימצא פיתרון שיכנו אותנו בעיירה סמוכה בשם UJARA וחיינו שם בקומונה ובהרמוניה מלאה עם צעירים מכל תנועות הנוער הציוניות. היהודים המקומיים, שלא נפגעו כלל בזמן השואה, ארחו אותנו בזרועות פתוחות. את סיום המלחמה ב 9 במאי חגגנו שם. כשהגיע היום המיוחל להמשיך משם לאיטליה, ניתנה לנו הבחירה אם בדרך וינה או גרץ ואנחנו ביקשנו דרך וינה כי אולי אסתר נמצאה עדיין שם. הגענו לרוטשילד שפיטל (בית החולים רוטשילד) שהיה נקודת מעבר לפליטים בווינה ויצאנו לחפש את אסתר לפי הכתובת של משפחת דבג'יאן (מעסיקיה/מציליה בתקופת המלחמה) שהיתה בידינו .... אסתר הצטרפה אלינו לבית החולים רוטשילד אולם הקשר עם משפחת דבג'יאן לעולם לא נפסק. בביה"ח רוטשילד חנינא גויס לשורות ארגון "הבריחה" ועברנו להתגורר ברחוב FRANKGASSE שם היו משרדי "הבריחה". גרנו שלושים איש בדירה של נאצי בכיר שנעלם וחנינא ואני קיבלנו חדרון קטן משלנו. אני הייתי אז כבר בהריון. בזמן שהבחורות ניהלו את הבית, הבחורים יצאו לגבולות להבריח יהודים שזרמו אז מכל ארופה בדרך שתובילם לארץ ישראל.

תפנית דרמטית בחייהם של חנינא והינדה התחוללה באותם ימים בווינה: תחילת הארועים בחודש אפריל 1943 כשאריה לייביש אחיו הבכור של חנינא, אשתו רבקה גיטלה, וילדיהם שמואל ופנינה, בגטו באוסטרובייץ ושמועות על חיסולם המתקרב של אחרוני היהודים שם הופכות מוחשיות יותר ויותר. אריה מצליח ליצור קשר עם חנינא (שנמצא מחוץ לגטו) כדי למצוא מקום מסתור לפנינה (בת שלוש באותה עת). חנינא יוצר קשר עם חברו מבית הספר סטניסלב קראסה שהיה מוכר לו כאדם ישר והגון והוא ואשתו אכן הסכימו לקבל את הילדה. הוריה של פנינה ואחיה הצליחו אף הם למצוא מסתור בקרב פולנים בכפר קונוב הסמוך (כ 25 ק"מ) לאוסטרובייץ אולם הפולנים הבוגדניים הללו שהסתירו אותם תמורת תשלום נכבד, לקחו את כספם ורצחו אותם זמן קצר לאחר מכן.

אל המציאות הזאת חוזרים חנינא והינדה באחת כאשר בין הפליטים הרבים שעוברים דרך וינה לאחר המלחמה ונזקקים לשרותי "הבריחה" הם פוגשים גם ניצולים בני אוסטרובייץ עיר הולדתם. "מהם נודע לנו" כותבת הינדה ביומנה "שפנינה נמצאת עדיין אצל משפחת קראסה הנוצרית ושקראסה עצמו בא מידי פעם לוועד הקהילה היהודית שהוקם שם בחיפזון ומקבל עזרה כספית ומזון". באוקטובר 1945, עם ניירות מתאימים, חוזרים חנינא והינדה לפולין במטרה לגאול את פנינה ולהביאה לווינה איתם. המשימה הזאת, כמו משימת החזרתם של אלפי קטינים יהודיים שמצאו מסתור בבתי גויים בתקופת השואה, התבררה כמשימה קשה וכואבת במיוחד. קראסה ואשתו (שהיו חשוכי ילדים) לא היו מוכנים לוותר על הילדה בשום אופן וגם פנינה עצמה (מגדה בשמה הנוצרי), עדיין לא בת 6 ואחרי קרוב לשלוש שנים בחיק משפחה שאמצה אותה כבת לכל דבר ועניין, לא רצתה לעזוב. את חנינא והינדה, מיותר לציין, היא לא זיהתה בכלל. רק לאחר שבועות ארוכים של מאמצים ובדרכים עקלקלות עלה בידי חנינא והינדה לקבל את הילדה לחזקתם ולחזור איתה לווינה. פנינה הפכה חביבת אנשי "הבריחה" כפי שגם ניתן להתרשם מתמונות רבות בתעוד כאן ובמשך חודשים ארוכים חיתה ביניהם.

ב 29 במרץ 1946 נולד בווינה אברי, בנם של חנינא והינדה. "עוד אני שוכבת בבית היולדות" כותבת הינדה ביומנה, "יצאה קבוצה של כ 200 ילדים שקבלו אישור מיוחד מהבריטים, ופנינה בינהם, לפלסטינה". לאחר הגיעה ארצה היא נמסרה למשפחה אומנת בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן.

בנשף הפורים הגדול שהתקיים במועדון החיילים היהודים באותו זמן, הכירה אסתר אחותה של הינדה את וילי פרטיג, אסתר היתה פעילה מאד באותה עת בסיוע הומניטרי של "הבריחה" בקרב הפליטים ו"וילי חיזר אחריה והתחיל לבא אלינו הביתה" כותבת הינדה ביומנה. ב 8 בספטמבר וילי ואסתר התחתנו. מציליה של אסתר, בני הזוג דבג'יאן, היו כמובן השושבינים הראשיים.

וילי (וולף יצחק) נולד בהאג בשנת 1918, הבכור לאח נוסף ושתי אחיות. מסיבות כלכליות המשפחה עקרה לברלין כשווילי היה בן שנתיים ושם גדל והתחנך "בבית טוב". בשנת 1936, לאחר שחיים תחת השלטון הנאצי הפכו לסיוט מתמשך, המשפחה עקרה לפולין. במשך שלש שנים וילי למד את מקצוע השרברבות והיה למעשה המפרנס היחיד של המשפחה. בפולין של 1939 תפסה אותם המלחמה. הוריו, אחיו ואחיותיו נספו. וילי עצמו ניצל, לא במעט בזכות כישוריו הטכניים יוצאי הדופן, בין הייתר ממחנה העבודה והמוות  PUSTKOW הידוע לשמצה שבאזור קרקוב. (ילדיהם של וילי ואסתר בארה"ב, ג'ימי וג'ודי, שהעבירו לי מידע חיוני אודות אביהם, מספרים שהיתה לו יכולת מופלאה לתקן למעשה כל דבר שהוא הניח את ידיו עליו !). באוסטריה הובילו אותו נסיבות חייו והישרדותו הדרמטית להכרות עם לואיס טרוצקי, קפטן בצבא ארה"ב שהיה מוצב באוסטריה באותה תקופה. הג'יפ בו נסעו טרוצקי וחייל נוסף נתקע והם לא הצליחו להניעו. בצרוף מקרים, וילי היה במקום והציע את עזרתו וכיד כשרונו הטכני, הוא התניע את הג'יפ מיד. הידידות בין השניים נרקמה מאותו רגע. וילי עבד כשנה ב HOBBY SHOP של הצבא האמריקאי בווינה וכשטרוצקי חזר לארה"ב הוא הציע לווילי ולאסתר (ולחברו הקרוב של וילי, אדם קריספוב, שניצל עימו) לבוא בעקבותיו. טרוצקי היה נשוי לבחורה בשם ג'וון נלסון שלאביה היה בית חרושת למזרונים בפנסילבניה והוא ניהלו וכדי להשיג את הניירות הדרושים לכניסה לארה"ב, הוא הציע לוילי מקום עבודה באותו ביח"ר. ביום ה 2 באפריל 1947 עלו וילי ואסתר פרטיג על סיפונה של אניה בנמל אנטוורפן והפליגו לארה"ב.

כך הגורל המתעתע הפריד שוב בין שתי האחיות הניצולות. אברי, בנם הבכור של חנינא והינדה, שנולד בווינה כאמור, הוא זה שהעביר לי את המידע והחומרים החשובים של הוריו מאותה תקופה. לשאלתי בעניין הספציפי הזה הוא אומר כי כאב הפרידה בין האחיות ליווה אותן עד יומן האחרון !

בתחילת 1947 צוידו חנינא והינדה במסמכים מזוייפים שעל פיהם הם היו אזרחי פלסטינה שנסעו לבקר את משפחתם בפולין לפני פרוץ המלחמה, נתקעו שם במהלכה ועתה הם חוזרים. "העליה ארצה היתה כביכול חוקית" כותבת הינדה ביומנה. "הפלגנו מנמל מרסי באניה קאירו, שהינו בבית העולים בעתלית זמן קצר, קיבלנו מהסוכנות שמיכה ומיטה לתינוק, מיטה בשבילנו ו 25 פונטים, את הכל מסרנו לקיבוץ". לאחר הגיעם לחוף חיפה בחודש מרץ 1947, התיישבו חנינא והינדה ובנם בן השנה בקיבוץ אושה, היעד הטבעי עבורם מהיותו קיבוץ מזרם "הנוער הציוני". לא חלפו ימים כמובן והשניים שמו פעמיהם לקיבוץ בית זרע כדי סוף סוף להתאחד עם פנינה ולאמץ אותה כבתם לכל דבר ועניין. ואולם, אז התברר, כי זו נקשרה בינתיים "להוריה המאמצים" בקיבוץ, צפורה ואריה כרמל, "זוג נהדר" ממקימי הקיבוץ וחשוך ילדים, והיה לה טוב בקיבוץ בכלל. גם צפורה ואריה אהבו אותה מאד וחנינא והינדה הבינו שזה לא יהיה אנושי וגם לא רצוי לקרוע אותה שוב מסביבתה ! ובצעד הומני ראוי הם החליטו להשאירה בקיבוץ. פנינה אכן גדלה לתפארת בחיק משפחת כרמל ונשארה בבית זרע עד אחרי נישואיה. חנינא והינדה עצמם לא מצאו את אורח החיים בקיבוץ לרוחם ואחר כשלוש שנים עזבו את אושה והקימו את ביתם ומשפחתם בחדרה.