תיאטרון אהל 1א

על ימי בראשית

בכתב העת "כתובים – שבועון בהוצאת סופרים עברים" מיום 22 במאי 1928, שנתיים בדיוק לאחר שעלתה על הבמה הצגתו הראשונה של ה"אהל", פורסמה סקירה מקיפה להערכת פועלו מאת הסופר והמבקר יצחק נורמן. לצד הכתבה פורסמה גם תמונת הפורטרט הקבוצתי זו שלפנינו וכן רשימת החברים המופיעים בה. "כתובים", שנוסד ביוזמתו של ביאליק, פעל בשנים 1926-1933 ועורכיו אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי.

להלן הרשימה (כולל הגהות והערות חיוניות): יעקב אביטל, חיים אמיתי, דוד ארזי, שפרה אשמן (אשת המחזאי אהרן אשמן), יוסף (ולא מ. ככתוב) בן חנוך, זאב ברבן, יהודית ברקאית, יהודה גבאי, יוסף גולנד, יעקב גלבוע, לאה (קורמן) דגנית, א. די-נור, ס. וליקובסקי, בן ציון זילברג, יוסף זרובבל, אברהם חלפי, חיה טרוספוס (ולא טרוטפוס ככתוב), שורה יהואחים (יואכים), יעקב כנעני, יהושע לופנפלד, מאיר למברג, שמואל מיקוניס, שרה מלרוביץ' (אחייניתה של רחל המשוררת), מאיר מרגלית, יונה מרקושביץ, אברהם נחתומי, חיה סנקובסקי, דניאל פוגלסון, יוסף פולן, שלום פופוך, בלה פסקר, שושנה פרלמוטר, רפאל צבי (גם עוזר במאי למשה הלוי), שמחה צחובל, קלמן קונסטנטינר, דבורה קסטלנץ, פנחס רבי, יצחק שבו, יהודית שורר, יהודה שחורי, חנה שינטל, לוסיה שלונסקי, יחיאל שנפר, י. שפוני.

בן 30 היה משה (גורביץ') הלוי כשעלה ארצה ב 1 במרץ 1925. איש תיאטרון "הבימה" במוסקבה, ונשוי לשחקניתו הראשית חנה רובינא, הלוי השאיר את הפרק הזה מאחוריו, עלה בגפו ארצה ופחות מחדשיים ימים לאחר מכן יסד כאן את תיאטרון ה"אהל", הוא תיאטרון הפועלים הראשון בארץ ישראל. כאידיאולגיה, השחקנים שקיבץ היו חסרי ניסיון בימתי, הם חיו ופעלו כקולקטיב ועבדו מחוץ לתיאטרון למחייתם ! מעשה הבריאה וההפצה של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל היה בעיני הקבוצה הדינמית הזאת (ואחרים) בעל ערך לא פחות מכיבוש הקרקע ועבודת הכפיים של החלוצים בהתיישבות העובדת. מתוך כמאתיים נבחנים נתקבלו כארבעים (הרשימה לעיל) וביום 21 באפריל 1925 התקיימה חגיגת הפתיחה של "אהל - הסטודיה הדרמטית שליד ועדת התרבות המרכזית" (של "הסתדרות העובדים הכללית", שתחת כנפיה חסה התיאטרון כל שנות קיומו) באולם ביה"ס לבנות בנווה צדק.

שנה ויותר של הכשרה בסיסית מקיפה עבר הצוות שנבחר באולם קטן ברחוב ברנר מספר 18: הלוי הרצה על תולדות התיאטרון, הגב' מרגלית אורנשטיין לימדה תנועה וריקוד, מר קלינמן העביר שעורי התעמלות, יואל אנגל ופרופ. דוד שור לימדו מוזיקה, יצחק אפשטיין עברית ראויה ודיקציה (מן הסתם היו ידיו מלאות עבודה ....), זלמן רובשוב (שז"ר) נאם בהתלהבות האופיינית לו על ההסטוריה של עם ישראל ותרבותו ועוד רבים וטובים במגוון רחב של תחומים. בתום שנה כאמור של אילוצים ואלתורים לתיאטרון חסר-הבית, עלתה על במת האודיטורים בגמנסיה "הרצליה" הצגתו הראשונה של ה"אהל" – "נשפי י.ל. פרץ". קרדיט רב להקמתו של התיאטרון ולהתמודדות עם הקשיים העצומים בראשיתו נותן הלוי לאהרן זלנר (אמיר), החלוץ איש "העליה השניה", ובאותה עת חבר ועדת התרבות המרכזית של "הסתדרות העובדים הכללית".

בספרו האוטוביוגרפי "דרכי עלי במות", הוצאת "מסדה", רמת גן, תשט"ו, כותב הלוי על ימים ראשונים (בעמ' 103-109) כדלקמן: היה הכרח לדאוג למקום קבע בשביל עבודתנו .... באותו הזמן הניחה ההסתדרות יסוד לבית מועצת פועלי תל אביב על שפת הים, הוא הבית שיצא לו אחר כך מוניטין בשם "הבית האדום" (= על מצוק הכורכר שמעל חוף "גורדון", בקטע שבין הרחובות גורדון ומאפו). המגרש שהוקצה למועצה על ידי עירית תל אביב היה גדול בהרבה מהדרוש לבית המועצה, ברם, גם שאר השטח הועמד לרשות ההסתדרות בתנאי שיוקמו עליו מוסדות תרבות בלבד. אמיר ידע על החלטה זו והציע לנו להקים שם צריף גדול בשביל הלימודים והחזרות של "אהל" .... אך לא די ברישיון, כדי להקים צריף גדול לחזרות דרוש כסף, והכסף מאין יימצא ? .... כשבועיים אחרי כן כבר התנוססו על הגבעה שמעל שפת הים, בקצה רחוב הירקון (= עד לשם ולא מעבר לזה הגיע באותה עת קצהו הצפוני של רחוב הירקון), הקירות האפורים והגג האדום של צריף גדול, בנוי (= מחופה) מחומר שקרוי "טרנוליט" (= אסבסט מלט) .... מבלי לחכות לגמר בניינו, החלטנו להתחיל בו בלימודינו. המרחק ממרכז העיר לצריף נראה אז רב כל כך, והמקום עצמו היה מבודד ושומם כל כך, שהחברות נתיראו ללכת לשם לבדן .... בתוך האדמה התקנו נר דולק, כי עוד טרם הוכנס לצריף אור חשמל, מבחוץ הגיע קול יללת תנים מזה ורעש הים הקרוב מזה .... עם התקרבות עונת החורף היה הכרח לשקוד על גמר בנין הצריף כי ספק גדול קינן בליבנו אם הוא יעמוד בפני הגשם והרוחות החזקים שעל שפת הים. השגנו שוב כסף על דרך ניסים, התקנו חלונות ורצפת בלטות ולבסוף בנינו גם קיר פנימי מקרשים מהוקצעים. לא קטן היה חלקם של החברים עצמם בכל אלה: הם עזרו גם בכסף וגם בעבודה. הקיר הפנימי נבנה במו ידיהם ממש. כן יצקו החברים את מדרגות הכניסה לצריף, אף נטעו גינת נוי סביבו, והבחורות תפרו וילונות ותלום על החלונות .... חברי "אהל" לא זו בלבד שלא נהנו הנאה חומרית כלשהי מהמוסד אלא עוד ייסדו את קופת "אהל" על ידי תרומת שכר יום עבודה מדי חודש בחודשו .... מכיוון שחרתנו על דגלנו את השם "כנסת לאמנות", לא הסתפקנו בלימודינו בתורת התיאטרון בלבד ומשהושלם הצריף התחלנו לסדר בו תערוכות אמנים, מסיבות סופרים צעירים, קונצרטים למוזיקה יהודית וכו'. וראה זה פלא, הקהל היה נוהר לצריף ה"אהל" (קיים תעוד מוקדם אודות "תערוכת אמנים מודרניים" שהתקיימה במקום כבר ב"ראש חודש שבט תרפ"ו", הוא 16 בינואר 1926).

ועוד בעמ' 141: ארבע שנים ומחצית השנה עברו מאז היווסד ה"אהל" והחברים המשיכו לחיות על חשבונם הם, בלא לקבל אף פרוטה מקופתו. כל התקוות שתלינו בהכנסות מהצגות "ירמיהו" עלו בתוהו, כי שלושה ימים אחר הצגת הבכורה פרצו בארץ מאורעות 1929, ואיתם משבר כלכלי חמור. גם לפני כן לא היה קל למצוא יום עבודה בבנין או בסלילת כביש, ולאחר פרוץ המאורעות עוד החמיר המצב. ואפילו אם נמצאו יום או יומיים של עבודה בשבוע, היו בין החברים ששוב לא יכלו לשאת בעול המזיגה של העבודה הגופנית והעבודה האמנותית ב"אהל" ואחדים מהם העמידו את השאלה בכל חריפותה: או תיאטרון או עבודה, הצירוף הוא למעלה מכוחות אדם ! התחלנו לחפש אמצעים להקלת החיים הקשים, ואחד מהם היה ארגון מטבח קולקטיבי. בתחילת קיומו היו החברים משלמים את מחיר הארוחה אך בהמשך הזמן נטל עליו ה"אהל" את ההוצאה הזאת והאוכל הדל היה השכר היחיד שהחברים קבלו בעד עבודתם. בגלל חשיבותו היתרה של אותו מטבח, נתאמצנו והקימונו על יד צריף העבודה הגדול, צריף עץ קטן ובו מטבח וחדר אוכל צנוע אשר שימשו אותנו במשך שנים רבות.

ובעמ' 142: נתעורר גם הצורך לצמצם את מספר החברים בקולקטיב. נטען כי במספר החברים הקרוב לארבעים, לעולם לא נוכל להתבסס ולהתקיים כתיאטרון מקצועי, ולפיכך, יש לצמצם את הקבוצה. רעיון זה מצא חן בעיני רבים ואף כי כל אחד הסתכן, במידה מסוימת, החליטו להטיל עלי את התפקיד הקשה והאחראי "להגיד לכל אחד מהחברים את האמת הגלויה והגמורה", ולו אף המרה ביותר, על סיכוייו ועתידו בתיאטרון.

ב 1927 נשא הלוי לאשה את שחקנית ה"אהל" לאה דגנית, לבתם שנולדה כשנה לאחר מכן הם קראו בשם אהלה .... הלוי נפטר ב 1974, דגנית ב 1985.

על ימי בראשית כתבה גם השחקנית דבורה קסטלנץ (1902-1986), חברת הקולקטיב במשך כל שנות קיומו ומהמרכזיות בו, במאמר מדויק ומרגש - "עם האהל" - בכתב העת "גזית", ירחון לאומנות ולספרות בעריכת גבריאל טלפיר, גליון יובל החמישים (1931-1981), גמר הדפסת החוברת בפברואר 1984, בעמ' 153-156:

באותה שנה גורלית (1922), כש"הבימה" במוסקבה זכתה להצלחת שיא עם הצגת הבכורה של "הדיבוק", התקנאו בה חברי תנועת "צעירי ציון" בקייב ויסדו סטודיה דרמטית בשם "אמנות", על טהרת העברית כמובן .... על קיומה של הסטודיה נודע לי רק ב 1923 כאשר למדתי (הסטוריה ופסיכולוגיה) באוניברסיטה בעיר. מאז ימי ילדותי נמשכתי לתיאטרון וכך, יום אחד, הופעתי בסטודיה ובזכות העברית הטובה שלי נתקבלתי בזרועות פתוחות, אפילו בלי בחינה, מכיוון שעברית ידעו שם רק מעטים .... בחדשי הקיץ היו באים אלינו שחקני "הבימה" ומציגים קטעים מתוך "היהודי הנצחי" ו"הדיבוק" ואף נותנים שעורים בסטודיה .... בפברואר 1925 בא אלינו משה הלוי, הוא הציג קטע מה"יהודי הנצחי" וסיפר לנו שעזב את "הבימה" והוא נוסע לארץ ישראל לייסד שם תיאטרון פועלים. הוא הציע לבחון אותנו ולבחור את המתאימים לתיאטרון שלו בארץ ובחר בי ובעוד אחד, יעקב גלבוע.

בינתיים עלה הלוי לארץ ועד שהמציאו לי את ה"סרטיפקאט" המשכתי לעבוד בסטודיה ואף ללמוד באוניברסיטה. לדרך יצאתי ב 3 באוקטובר 1925 באניה "טובולסק" שהפליגה מאודסה וליפו הגענו ב 21 באוקטובר. עוד באותו ערב הלכתי לצריף של הסטודיה הדרמטית "אהל" ברחוב הירקון. מרחוק שמעתי את השירה הנלהבת וכשנכנסתי נתגלה לעיני מחזה מופלא של ריקוד הורה סוער. היחיד שהכיר אותי היה הלוי, ברכתי אותו לשלום והצטרפתי למעגל ההורה. כשהתעייפנו הוכרזה הפסקה ואז הציג אותי הלוי לפני החבריה של צעירים וצעירות .... וכך התחלתי לעבוד ממש. עבדנו רק בערבים מכיוון שביום היה צריך לעבוד לקיום הפיסי .... אני עבדתי כגננת, מקצוע אותו למדתי ברוסיה בקורס מזורז מכיוון שביקשתי ללמוד גם מקצוע שיפרנס אותי .... כגננת עבדתי עד 1931.

שחקן ה"אהל" מראשיתו, מעמודי התווך שלו ומתעדו הגדול, יהודה גבאי (1905-1994), כתב בכרוניקה "התחלות והמשכים" באותו גיליון של "גזית", בעמ' 157-162, על "נשפי י.ל. פרץ": השחקנים הצעירים שבעו נחת מהופעתם הראשונה על הבמה וזכו לקבלת פנים חמה ואוהדת. הערכות נלהבות ביותר קבלו יוסף בן חנוך, קלמן קונסטנטינר, יהודית ברקאית, זאב ברבן, חיים אמיתי, דבורה קסטלנץ, שושנה פרלמוטר, בן ציון זילברג ובמיוחד יהודה שחורי ויוסף גולנד בקטע המבריק - מסיפורי הלבנה" .... ומוסיף גבאי: "הגדיל לעשות ברל כצנלסון במאמר מקיף ונלהב בעיתון "דבר" אשר חברי אהל ראו בו, בנוסף להערכה האמנותית, גם הכרה וחיזוק הקשר בין אהל לתנועת העבודה בארץ ישראל.

עוד על ה"אהל" ניתן לקרוא במאמרו המשובח והמקיף של הסופר ומבקר התרבות בן-עמי פיינגולד - "אהל - עלייתו ונפילתו של תאטרון פועלים" בתוך "עיונים בתקומת ישראל", כרך 15 (2005), עמ' 349-372.