תל אביב מראות ואנשים 101ב

על ראשית הבנייה ביפו מחוץ לחומות העיר בחצי השני של המאה ה 19, מגמה שהביאה תוך זמן קצר גם להקמתן של שכונותיה היהודיות שמחוץ לחומות - נווה צדק (1887) ונווה שלום (1890) ובהמשך, אחוזת בית (1909), לימים תל אביב, מקרא להבהרת ההקשרים הללו עפ"י תצלום פליקס בונפיס:

המבנה הבולט בשמאל התמונה הוא חאן הדרכים הגדול, המבנה הראשון שהוקם מחוץ לחומות העיר (ב 1839 בקרוב), על השטח שנודע בשם זריפייה (במקור שכן שם הפרדס של זאריף באשה). בנקודה הזאת, מול שער הכניסה לעיר, נמצאת גם צומת הדרכים המרכזית של יפו באותם ימים: דרומה – "דרך עזה" (כיום רחוב יפת), מזרחה – "דרך רמלה" (וירושלים), הוא רחוב סיקסיק (כיום רחוב בית אשל) וצפונה – טאריק אל מסעודייה שהמשכה הוא "דרך עכו" ונתיבה משיק לקו החוף. אף כי הבנין היה מוכר כ"חאן זריפייה", מטבע לשון המתיחס לבעלים ההיסטוריים של השטח עליו הוא קם, במקור היה ודאי ידוע יותר בשם בונהו - המצביא והרפורמטור החברתי הגדול, איברהים באשה (Ibrahim Basha / איברהים פאשה / איברהים פחה), 1789-1848, שליט א"י וסוריה בשנים 1832-1841. בצמוד לחאן הוקם גם מסגד קטן (כיפתו הלבנה נראית בשולי התמונה משמאל) ובהמשך נוספו בצמוד לו גם חנויות ובתי מלאכה שסיפקו שרותים דרושים לשיירות שחנו במקום (כמו למשל נפחים להתקנת פרסות לסוסים וכדומה). אפשר להבחין בכמה מהמבנים החד-קומתיים הללו בחזית הקדמית של הבנין.

במפה ששרטט קצין חיל ההנדסה הבריטי לוטננט צ'רלס פרנסיס סקיירינג (Skyring) במסגרת משלחת סקר ב 1840-41 מופיע לראשונה בנין החאן. אף שאין הוא מצוין בשמו, אפשר שבגלל חוסר ידע מספיק, אין מקום לספק לגבי זהותו: מיקומו המדויק כפי שתואר לעיל תואם לחלוטין לזה שנתפס גם בעדשת המצלמה של בונפיס. ובמפה, כמו גם בתצלום, ואף שחלפו כשלושים שנה מאז הקמתו, החאן הוא עדיין המבנה היחיד בנקודה זו. בראשית שנת 1843 תועדה שהותו בחאן, במהלך מסע צליינות לארץ הקודש, של אורח רם-מעלה, הנסיך הפרוסי אלברט (Prince Albert of Prussia – 1809-1872), בנו הצעיר של המלך פרדריק וילהלם השלישי. היה זה ללא ספק המקום בעל התנאים המשובחים ביותר שיפו היתה יכולה להציע באותה עת לאורח במעמדו. כעשרים שנה לאחר שנערך סקר המיפוי של חיל ההנדסה הבריטי, מגיעה לאזור משלחת סקר בריטית נוספת, הפעם של האדמירלות, במסגרת מסע מיפוי מקיף של נמלי הים התיכון. במאמר מוסגר יש לציין כי השפעתה הצבאית והמדינית של בריטניה בחלל שנוצר עקב ההידרדרות המתמשכת בכוחה ובמעמדה של האימפריה העות'מנית במאה ה 19, היתה גדולה יותר מזו של כל מעצמה אחרת. וכך, כשתורכיה כלל לא בעמדה להתנגד למהלכים אסטרטגיים כגון אלה, יוצאת תחת ידו של קצין האדמירלות הבריטית, לוטננט פרדריק ג'ורג' דנהאם בדפורד (Beford), ב 1863-64 מפה מעודכנת של יפו ובה, בין היתר, זיהוי מדויק של אותו מבנה חסר שם שבמפה הקודמת כ"חאן" (Khan). גם במועד הזה, כמעט 25 שנה לאחר הקמתו, ולמעט מתחם הבידוד בשרות הנמל למניעת הפצתן של מחלות (ה"קרנטינה") הממוקם מדרום לעיר, החאן הוא עדיין המבנה היחיד שמחוץ לחומות. פה ושם נראים אמנם במפת בדפורד מבנים בתוך שטחי הפרדסים המקיפים את העיר, אולם אלה בריכות ההשקיה ובתי הבאר (ה"ביארות") שיפו נודעה בהם מימים-ימימה, ולעיתים אכן ניתקל במפות בביטוי Water Works (מפעל מים) לתאור אותם מבנים.

צריך להוסיף ולומר כאן מספר מילים נחוצות אודות תהפוכות אותו הזמן: 1840 (ואולי מעט קודם לכן), שנת הקמתו של החאן, היא שנה מכוננת בתולדות העיר. בשנה הזאת תם עידן קצר מועד (9 שנים) אך רב-משמעות של הכיבוש המצרי של ארץ ישראל וסוריה בידי מוחמד עלי שליט מצרים, באמצעות בנו ושר צבאו, איברהים פחה. תקופה זו התאפיינה במהפכה של ממש בניהול שטחי הכיבוש הללו, ויפו במרכזם. אלה היו שנים של רפורמה ושל שגשוג בכל תחומי החיים. יוזמות בניה, שיפור החקלאות והסדר החברתי, ממשל מתוקן וסובלנות דתית, ויותר מכל, הנהגת סדרי ביטחון וחיסול האנרכיה בדרכים. הידוק הקשרים המדיניים עם ארצות אירופה והשיפור הגדול באפשרויות שעמדו לרשות צלייני הדת, הביאו לשינוי דרמטי בתנועת קווי הספנות ליפו ולגידול משמעותי במספר הבאים בשערי הארץ. אין ספק כי הקמת החאן היתה חלק מהמגמה הכוללת הזו של יוזמות איברהים פחה.

איברהים פחה גם ביקש להפוך את פלשתינה / א"י ליעד התיישבותי לפלאחים מצרים מדלתת הנילוס רוויית האוכלוסין ולחיילים משוחררים. לצורך זה הוא הקצה אדמות למספר נקודות ישוב בפריפריה סביב העיר, ביניהן זו שמצפון לה (בתחום עליו תקום מאוחר יותר שכונת מנשיה) שנקראה "סכנת אל מוצרייה", כלומר שכונת המצרים, או כפי שזוהתה במפות התקופה גם כ Egyptian Colony. ב 1840 היתה זו בריטניה שתיווכה מאחורי הקלעים את ההסדר המדיני בין האימפריה העות'מנית למצרים, הסדר שכפה למעשה על מצרים את הוויתור על שטחי הכיבוש שלה, ואיברהים פחה עזב את הארץ. העובדה, כפי שתואר לעיל, שהבניה מחוץ לחומות העיר החלה רק כרבע מאה לאחר מכן מחזקת את ההבנה שבניית החאן אכן "הקדימה את זמנה", הן בחזון והן במעשה. בשנת 1869 נמכר המבנה והקרקעות סביבו למנזר היווני הדומיננטי של יפו. שם המוכר המופיע ברשומות הוא (בתרגום לאנגלית) Commission of the Jaffa Citadel. ההתיחסות ליפו ולשטחי המעטפת שלה כאל "סיטדאל" (עיר-מבצר) במשמעות האימפריאלית ההיסטורית, מהווה נדבך נוסף בהבנתנו את הדרך שבה הוציא איברהים פחה את היוזמות שלו לפועל.

במהלך שנות התשעים של המאה ה 19, כחמישים שנה לאחר שנפתחו שעריו, ובהן כשלושים שנה שהיה ונותר מבנה יחיד מחוץ לחומות, נהרס החאן לטובת הקמתו של "השוק היווני" (הוא סוק א-דיר דהיינו שוק המנזר - המנזר היווני שבבעלותו השטח) המודרני והמפואר. מיזמים עסקיים ברורים כמו זה, היו תמיד חלק ממכלול הפעילות של הכנסיות השונות, באשר הם נועדו לשמש מקור הכנסה בר-קיימא למימון הפעילויות הדתיות, הוולנטריות בעיקרן. כיום ניתן לזהות את "השוק היווני", הרוס בחלקו, לאורך הצלע המזרחית של רחבת "כיכר השעון".

בחזית התמונה נראים הפרדסים והבוסתנים המרהיבים שבבעלות משפחת אבו אל-הודא (Huda) רבת הייחוסים והנכסים, ובשוליהם, במרכז, הביארה (הבאר ובריכת ההשקיה). עשרות מטרים בודדים ממנה מערבה (לכיוון הים), נראה מבנה דו-קומתי בולט, מבנה אשר יופיע לראשונה גם במפות העיר בשנות השבעים (ומאוחר יותר, בגלויות מזכרת מצולמות רבות של "מראות יפו"), כך שניתן לתארך את מועד הקמתו ללא קושי ובמידה רבה של דיוק לשלהי שנות השישים של המאה ה 19. אלה אכן אותן שנים שבמהלכן מתועדת לראשונה מכירת אדמות ממשלתיות לגורמים פרטיים, וראו לעיל הערה בענין מכירת החאן למנזר היווני ב 1869. המבנה הוא אם כן "חאן סאליבא" (Saliba) אשר זוהה במפות מוקדמות כ"בית המלון הערבי" (Arab Hotel) ואשר במעקב אחר רישומי קנין של התקופה ניתן ללמוד כי שם בעליו הוא דימיטרי סאליבא. תעוד אחר מעיד על כך שדימיטרי סאליבא זה ירד מנכסיו ונאלץ ככל הנראה להיפרד מהמלון שלו וכך, במפות מאוחרות יותר, מזוהה המקום כמלון "תומאס קוק", סוכנות התיירות הבין-לאומית הגדולה. משרדי החברה אגב ממוקמים החל מראשית שנות השמונים במושבה הגרמנית, המרכז התיירותי הפורח של יפו באותה עת. לצדו של המלון, במבנה החד-קומתי שנראה אף הוא בתמונה, פעלה חנות מכולת כללית (המינוח בגרמנית במפות התקופה הוא Kaufladen). כפי שניתן להתרשם עוד, בין שני המבנים הללו עוברת דרך והיא נמשכת ממש בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק. במפות התקופה בולטת כניסתה בפינה הדרום-מזרחית ומוצאה בפינה הצפון-מערבית של בית הקברות. משם פונה הדרך צפונה, משיקה לחוף הים, וזוהי "טאריק אל מסעודיה" אשר המשכה ידוע גם כ"דרך עכו". המלון והחנות הצמודה אליו שרתו הן את באי הנמל והן את הצרכים החיוניים לשיירות היוצאות את העיר, וללא ספק עשו זאת בנוחיות רבה יותר מאשר בצפיפות ובדוחק הבלתי-נסבלים שהיו מנת-חלקם של הבאים בשערי הארץ עידן ועידנים, בתוך העיר המוגבלת ע"י חומותיה.

בנין החאן המרשים לא היה אם כן מבשרה של הבנייה מחוץ לחומות והוא עמד בבדידותו המזהרת כשלושים שנה. היו אלה דווקא המבנים הפחות מרשימים של "חאן סאליבא" והחנות הצנועה לצידו שבשולי בית הקברות העתיק שסמנו את מגמת התפתחותה של יפו, וזו באה (בשלושת העשורים האחרונים של המאה) במהירות הבזק. לאמיתו של דבר, במבט לאחור, ברור שהרגע המכונן והבלתי-נמנע בתולדות העיר (הוא גם הזמן בו לכד פליקס בונפיס את מראה הנדיר במצלמתו), לא בא בלי-סיבה. במשך מאות שנות קיומה של האימפריה, אסר החוק התורכי, מטעמי ביטחון, כל בניה מחוץ לחומות הערים הבצורות עד למרחק של 2500 אמות (כ 1900 מטר). וכך, רק כאשר בסוף שנות השישים בוטל מעמדה ההיסטורי של יפו כעיר בצורה והיא הוכרזה כעיר פרזות, החלה הריסה הדרגתית של חומותיה ובמקביל, הבניה מחוץ להן. למרבה הענין, דוקא חאן סליבא הוא "בית המלון הערבי" נעדר סממני התפארת, זכה שנשאר עומד על מקומו בכל תהפוכות העיתים וניתן להבחין בו כיום (משופץ ומשוחזר) בקרן הרחובות נחום גולדמן וזלדה שניאורסון.

מערבה משם, בפינה הימנית העליונה של התמונה, הוא קצה השטח הפנוי הסמוך לקו המים (מחוץ לחומות העיר) בו היתה ממוקמת משחטת הבשר העירונית - ה"מסלאח" (Maslakh) - אשר שירתה את תושביה המוסלמים של יפו. לצד המסלאח התפתחה גם שכונת מגורים מצומצמת ומשנת 1873 ואילך תקום מנקודה זו צפונה שכונת אירשיד (Ershed) ה"עוטפת" למעשה את בית הקברות המוסלמי. אפשר להסיק אם כן שהקו בו מתחילים הבוסתנים בתמונה הוא הקו (מזרח/מערב) התוחם את בית הקברות מצפון, והידוע כיום כרחוב אליזבת ברגנר. ומה עלה בגורלו של בית הקברות עצמו ? בגלל מיקומו האטרקטיבי במיוחד, החלו "להתכרסם" גבולותיו עקב הבניה סביבו ובתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חוסל למעשה במסגרת מבצע רחב-היקף של מושלה הצבאי של יפו, חסן בק, לפינוי אזורי הגישה לנמל מאלמנטים שפקקו אותו כל השנים, כולל גם השוק בכיכר השעון והריסה מסיבית של מבנים בסמטאות העיר הצרות שהוליכו לנמל.

עוד ניתן להתרשם מהתצלום כי בעת הזאת, גגות בתי יפו, רובם ככולם, הם שטוחים או מחופי-כיפה, באשר אופנת גגות הרעפים תגיע מאירופה (מרסיי בעיקר) רק בעוד כעשור ואז תצבע למעשה את קו הרקיע של העיר באדום.

הערה רבת חשיבות לעניין מפות יפו מהמחצית השניה של המאה ה 19, ובעיקר המפות שערך האדריכל הטמפלרי הנודע תיאודור זנדל (Sandel), 1845-1902, אשר על תעודו המקיף מסתמכים רבים ממחקרי התקופה: במפות הראשונות שלו, משנת 1876, יש לשים לב לכותרות האומרות שהרישומים השונים נעשו "על פי מפת זנדל המקורית", כלומר, אלה אינן מפותיו המקוריות. ניתן לראות למשל מצג אנכרוניסטי כאשר תוואי הרכבת לירושלים והתחנה במנשיה, אשר הוקמו רק כ 16 שנה מאוחר יותר, כבר מופיעים במפה ! כך צריך להתייחס גם לרישומים ומקראים נוספים אשר ברור שלא הופיעו במפות המקוריות, ולא שמדובר כמובן במפות שונות אלא שעורכים מאוחרים עשו שימוש בטרמינולוגיה שתסייע להבנה של הקורא בן הזמן.

לסיכום ניתן לומר כי תצלומו של בונפיס, לא רק שניחן באיכויות ויזואליות דרמטיות מרהיבות אלא שהוא מהווה ארוע על ציר הזמן, ללא ספק מהחשובים ביותר בתולדותיה של יפו, רגע שבישר גם על תמורות אורבניות-חברתיות אדירות במרחב כולו.

תודה מיוחדת למאגיסטר יוסף ג'דאי (Youssef Geday), בן לשושלת הרוקחים היפואית הנודעת, על עזרתו הנדיבה והמלומדת להבנת המכלול המורכב של הדברים. תודות גם לארכיון אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספריה הלאומית על הסיוע הנדיב בהעמדת (העתקי) המפות המקוריות לעיוני.