אלי שטגר בלבוב 39

זכרונות אלי שטגר

יליד לבוב (1914), סיים לימודיו בגימנסיה העברית (לא יהודית מדגיש אלי) ברח' זיגמונטובסקה שהייתה ידועה בהלך הרוח הציוני המובהק שלה. המחנך של אלי, מלר שמו, נסע ב 1925 לטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים וכשחזר ללבוב, במקום ללמד, התרכז אך ורק בלטעת בתלמידיו סיפורי ארץ ישראל. (מלר זה אגב, עלה ארצה והיה למורה בביה"ס הראלי בחיפה). לאחר לימודיו ובמשך שנתיים, עבד בהתנדבות במוסד "שוחרי האוניברסיטה העברית" בעיר שתכליתו ומטרתו הייתה תמיכה בקהילה בכל הקשור בטיפוח ההשכלה. בראש המוסד עמד מיכאל רינגל, מפרנסיה הבולטים של הקהילה, ממנהיגי ההסתדרות הציונית במזרח גליציה וסנטור בסיים הפולני. בתקופה זו נרשם אלי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים כשהפרוצדורת ההרשמה עוברת דרך הסניף המרכזי בוורשה ומנהלו פוזננסקי. ההליך לא היה פשוט מכיוון שאלי היה בר גיוס לצבא הפולני אולם בסופו של דבר קיבל את אישור היציאה המיוחל וב 3 בנובמבר 1935 נכנס בשערי הארץ עם "סרטיפיקט" של סטודנט. הימים הללו, זאת יש לזכור, מתאפיינים באנטישמיות בוטה בפולין ובלבוב עצמה, בנובמבר 1931, ערכו פולנים פרעות דמים בסטודנטים יהודים באוניברסיטה המקומית.

טרם עלייתו, פנה אליו רינגל וביקש ממנו להעביר בחשאי ארצה פריטי יודאיקה נדירים ויקרי ערך (נכסי תרבות האסורים בהוצאה אל מחוץ לפולין), מגילת אסתר עתיקה בנרתיק כסף ושני ספרים עתיקים (כולם נמצאים כיום במוזיאון ישראל). גורלו של רינגל עצמו לא שפר, עם פרוץ מלחמת העולם והסיפוח הסובייטי של מזרחה של פולין, הוגלה לברה"מ ולא נראה עוד.

ההצלחה הגדולה ביותר של החינוך העברי ציוני של הגימנסיה, אומר אלי, הייתה בעובדה שמרבית בוגריה עלו ארצה לפני המלחמה ובכך ניצלו ללא ספק ממר גורלם של מרבית יהודי העיר בשואה.

עם הגעתו ארצה היה אלי צריך להתייצב בקונסוליה הפולנית בירושלים וכשעשה זאת בתום לב, הוחרם דרכונו, ולמעשה נשללה אזרחותו הפולנית, מהלך שהיה בבחינת פרקטיקה ידועה אצל הפולנים כדי להיפטר מיהודים.

לאחר תקופת לימודים קצרה באוניברסיטה (למד בין היתר אצל טור-סיני וקלוזנר) ועם פרוץ המרד הערבי באפריל 1936, ביקשה הסוכנות היהודית לגייס כמה עשרות סטודנטים למטרות לאומיות. אלי הפסיק לימודיו ונשלח לקורס שוטרים בריטי בביה"ס לשוטרים בירושלים. עם סיום הקורס כחצי שנה לאחר מכן, הוצב בתחנת המשטרה המערבית של חיפה (לא קיימת עוד) והתגורר בבת גלים.

ארועים אלימים שהתרחשו בג'דה בספטמבר-אוקטובר 36 בהם הוצתו ועלו באש גורן החציר והקש של הרפתן ונגנבה פרה, הוצתו ועלו באש המאפיה ומחסן הקמח ולאחר מכן נפל על משמרתו הנוטר מרדכי פלדמן, גרמו גם לשינוי בדרכו של אלי: הבריטים מינו ועדה (בין היתר בלחץ המוסדות הלאומיים) בראשותו של סגן מפקד המחוז, מיג'ור קלמן כהן, לבדיקת והערכת המצב הבטחוני בישוב ובין המלצותיה היתה ההנחיה לתגבר את השמירה במקום באמצעות כח נוטרים. וכך אמנם היה. אלי הועבר מתפקידו כסמל שוטרים במשטרת חיפה ובתחילת 37 הוצב בג'דה לפיקוד על כח הנוטרים בישוב. הנוטרים שתחת פיקודו היו מישובי הסביבה והיו מגיעים למקום מידי ערב כדי למלא את משימות האבטחה (מארבים ופטרולים). אלי גם אימן אותם בשימוש בנשק. לעיתים היה מגיע איש הגנה מנהלל לתדרך מבצעית את הכח. סופי השבוע, כשהפועלים הערבים שבתו מעבודתם במושבות הטמפלרים ולדהיים ובית לחם הסמוכות, היו מועדים לפורענויות, אז גם תוגבר מערך השמירה. ואכן, פגיעות הפורעים הראשונות היו בצידו הצפוני של הישוב: החורבה מעברו הצפוני של הכביש ששימשה כרפת הועלתה באש וכן גם המאפיה שהיתה מבודדת בצידו הצפון מזרחי של הישוב. רק 5 משפחות מחלוצי ג'דה נותרו בישוב באותם ימים קשים (תרשים הישוב מצ"ב). סוחרי הבקר והבשר, הגיסים שלמה פינקלשטיין ויוסף ברזניצקי, (בחדר בצריפי משפחותיהם אלי התגורר) היו נוסעים מידי בוקר לעיסוקיהם בכפר חסידים וחוזרים רק לעת ערב. אלי זוכר היטב גם את סבא (צבי קסוינר) שהיה איש תברואה במלחמה נגד המלריה אשר הועסק ע"י משרד הבריאות הבריטי. היה יוצא רכוב על חמור שנשא מיכלים עם חומר הדברה משני הצדדים אותו פיזר על גדות הקישון. נשא עימו גם נשק ברישיון היות ובדרכו עבר באזורי ישוב ערביים. את "ארוחותיו", סנדויצ'ים בד"כ, נהג אלי לאכול במכולת של יהושע טורנר ואמו רבקה. צריף המגורים שלהם היה צמוד למכולת. ליד מבנה מפעל הטקסטיל הנטוש ששעריו נעולים זה מכבר, ניצב היה הצריף בו התגוררו שומר הבניין ובתו. זוג האופים צבי ופנינה (סולש ?) ובנם הקטן שראו את מפעלם הצנוע עולה באש, עזבו את הישוב. בניין ה"חאן" הרם והנישא במרכזו של הישוב, שימש באותם ימים את התושבים להגנה הקפית וללינת לילה בטוחה יחסית לצריפיהם הדלים.

אותו מיג'ור כהן, אגב, שבדק את ארועי ספטמבר-אוקטובר 1936 והמליץ המלצותיו להצבת כח נוטרים בישוב, עזב את הארץ מיד לאחר הקמת המדינה, ככל הידוע מהסיבה שהיה יותר בריטי מאשר ישראלי .... הוא הוצב ע"י משרד המושבות הבריטי לשרות בצפון אפריקה, נשא לאשה בחורה שוויצרית ועבר להתגורר בארצה.

אלי שטגר עצמו סיים שרותו בג'דה לקראת תם המאורעות וכאיש משטרה בעל ידע שפות נרחב (ערבית ואנגלית בין היתר) נדרש שוב לשרת בחיפה וחזר להתגורר בה. בג'דה, גפירים מטעם "ההגנה" תפסו את מקום כח הנוטרים.

במהלך שרותו בחיפה התגורר אלי בבת גלים, תחילה בחדר ששכר בבית משפחת רופא השיניים ד"ר יעקבזון - "וילה נדיה" - שברחוב השרון (הבית נהרס לטובת בית דירות שהוקם במקומו) ולאחר נישואיו ב 1945, בבית מידות שהעמידו לרשותו הבריטים על קו החוף. בשנות הארבעים למד בביה"ס הבריטי למשפטים בירושלים (לימוד בהתכתבות) אולם לא הצליח לסיימו בגלל סוף המנדט בארץ. לאחר סיום המנדט והקמת המדינה, הועברו אוטומטית כל שוטרי המנדט למשטרת ישראל החדשה. בגלל הניסיון המשפטי שצבר, עבד כתובע משטרתי בבתי המשפט עם דרגת קצונה ייצוגית. במשטרת ישראל שרת עד 1954.

למרבה הטרגדיה, למעט אלי, רק דודו, אחי אמו, ישראל בדנר ובני משפחתו שעלו ארצה בשנות השלושים, וכן שלום שטגר, אחי אביו, שניצל כשהצליח לברוח מפני הגרמנים מזרחה לרוסיה, לא עלה בידי איש מבני המשפחה הענפה שנשארו מאחור בפולין לצאת משם וכולם, עד האחרון שבהם, נכחדו בשואה.

משפחת בדנר, משפחת אמו של אלי, מוצאה מהעיירה ראדזיכוב, כ 70 ק"מ צפונית-מזרחית ללבוב. אם המשפחה, בת שבע בדנר לבית טשאפ, ילידת 1868, נספתה בשואה ! מלבדה, נספו גם כל ילדיה על משפחותיהם הענפות: הבת הבכורה שרה ילידת 1888, שם משפחתה אחרי נישואיה אינו ידוע, מניה אסדרבל לבית בדנר ילידת 1890, בעלה יצחק ומשפחתם, הניה שטגר לבית בדנר ילידת 1892 (אמו של אלי כאמור) ומשפחתה, אבהרם בדנר יליד 1896, אשתו חנה לבית סגל וילדיהם, רשה אדלר לבית בדנר ילידת 1898, בעלה פיליפ וילדיהם, חנה לבית בדנר ילידת 1900, אין פרטים נוספים, מנדל בדנר יליד 1902, אין פרטים נוספים.

גם הענף המשפחתי הגדול של אביו של אלי, משפחת שטגר מהעיירה מוסטי וילקי, כ 45 ק"מ צפונית מזרחית ללבוב, שתתה את מלוא כוס התרעלה. גם כאן נספתה הסבתא, אם המשפחה, רייזל שטגר לבית כץ, ילידת 1870. איתה נספו ילדיה ובני משפחותיהם כדלקמן: הבת שרה שפירא, ילידת 1891, ובעלה זלמן, הבת בלומה שטרנברג, ילידת 1894, בעלה ובנם יוסף, הבן משה, יליד 1896, רווק, בת נוספת (שמה תועד בטעות כבלומה גם כן), שם משפחתה גסנבאואר, ילידת 1901, בעלה לייב וגם להם בן בשם יוסף, הבת גיטל חייעס, ילידת 1903, ובעלה נתן, הבת מלכה, ילידת 1906, רווקה.

ראוי לציין כי את רשימות הנספים הרכבתי אני עצמי ע"י הצלבת מידע ממקורות שונים כי לאלי עצמו כנראה לא עמדו הכוחות לפרט בפני את כל היקף האסון המשפחתי הקולוסלי.

הדברים נרשמו על ידי בסדרת פגישות ארוכה ונוגעת ללב עם אלי בביתו שבחיפה במהלך השנים 2009-2012. בין היתר, גם יזמתי מפגש הסטורי מרגש בין אלי לבין עדה הורוביץ לבית ברזניצקי אשר בצריף של הוריה בג'דה אלי התגורר 70 שנה בדיוק קודם לכן ! גם דודי יעקב קסוינר (לימים עופר), ילד בג'דה באותן שנים ממש, לקח חלק במפגש. אלי נפטר בחיפה ביום 27 ביוני 2013, חזק, צלול, אופטימי עד יומו האחרון. בן 99 במותו.

י.ע.