ג'דה מסמכים 10ב
תזכיר (הגהות מינימליות והדגשות שלי)
מכת העכברים שהשחיתה את כל עבודתנו המאומצת של השנים האחרונות, מעמידה אותנו כיום בצורה אכזרית לפני השאלה – לאן ? עם המשבר הידוע ב"מנור" וב"יפי-יזרעאל" (ג'דה) עזבו כ 70 אחוזים מהחברים, והנשארים, בלי תמיכה ובלי הדרכה, אלא עם הרצון החזק להאחז ולהשתמש בקרקע, עברו לחקלאות. ואם אמנם, הודות למסירות שלנו, הצלחנו להחזיק מעמד בלי שום תמיכה מבחוץ, ברור היה לנו שהשיטה הזאת היא רק מעבר. שהרי ידוע ידענו שהחקלאות, מבלי הסתעפותם של ענפיה, שהפלחה על אדמה חכורה לא יכולה להצליח, כי אי אפשר לתת עיבוד שיטתי. ובכל זאת ובתקוה שההנהלה הציונית תכיר בזכותנו ונעבור לידי ביסוס, המשכנו את סבלנו. הדרישה הזאת הוצגה פעמים אחדות לפני ההנהלה הציונית בתזכירנו אך החרשנו עד כה, ואולם כיום, אנחנו לא יכולים לדחות את הפתרון הזה כי המים באו עד נפש.
דרישותינו הן שתים: א) שאלת העתיד ו ב) שאלת ההווה.
שאלת העתיד היא אמנם שאלה מסובכת כי החומר האנושי שלנו, ז.א. (= זאת אומרת) המצב המשפחתי, המצב החומרי והמצב התרבותי (= המצב החברתי) השתנו ולכן בתזכירנו זה לא נבוא עם הצעות קונקרטיות ותקוותנו שברצונכם הטוב, ביחד עם באי-כוחנו, תבררו את כל האפשרויות הקיימות.
שאלת ההווה: כידוע שאת האדמה אנו חוכרים מ"קהילת ציון" כנגד תשלום של חמישה וחצי גרוש לדונם, ונתנו על זה שטרות לחברה הנ"ל. ואולם, עם (נזקי) מכת העכברים לתבואות החורף, אנו חושבים שיש לנו הזכות לדרוש להיות פטורים מהמס הזה וכי על ההנהלה הציונית להשפיע להחזיר לנו את השטרות. כמו כן, במשך השנים האחרונות, הטחנות הגדולות (= טחנות הקמח בחיפה) המציאו לנו זריעות ואספקות בהלואה עד הגורן, וכרגיל, סילקנו את זה בזמן. ואולם כיום, למרות רצוננו הטוב, אין ביכולתנו לסלק את המגיע לטחנות. חוץ מהחוב הנ"ל, כל משפחה נכנסה בחובות עקב השקעות במשק ואספקה בסכום של 25 עד 30 לא"י (= לירות) ופחד מאסר לפנינו. ובזה אנו פונים להנהלה הציונית, ברגע הקריטי הזה, לבוא לעזרתנו.
בכבוד רב ובברכת ציון, ועד מושב ג'דה, יום 16 ביוני 1930.
הערות לשלש נקודות מרכזיות בטקסט:
עם המשבר הידוע ב"מנור" ו"יפי-יזרעאל" (ג'דה) .... באביב 1926, כקילומטר אחד בלבד משכנתה הגדולה, קבוצת "מנור", בשוליו הדרום-מזרחיים של הכפר ג'דה, עלתה על הקרקע התישבות "פרטית" נוספת של בני "העליה הרביעית" – המושבה הקטנה "יפי-יזרעאל" (בסמיכות, כמו יפי-הארץ למשל, ולא "יפה-יזרעאל" כפי שנכתב, בטעות, במובאות שונות). היו אלה כתריסר משפחות, כולן מהעיר לודז' (כידוע - בירת יצור הטקסטיל של פולין). וכפי שמציין פנחס ויינברג בראשית מכתבו - גם גורלה של זו לא שפר עליה. המטיילת היהודית-גרמנית ד"ר רחל פרוינד, אשר יומן ביקורה בארץ באותה שנה מצוטט בהרחבה בראשית התעוד, כותבת כך (בעמ' 34-35) על רשמיה במקום: המושבה הקטנה יפי-יזרעאל, שחלפנו על פניה עכשיו, היתה בת שבועיים בלבד. לא היה איפה הרבה לראות כאן, ובכל זאת ירדנו כדי לשוחח עם האנשים. הם היו עוד מבולבלים מסביבתם החדשה: "עלינו עוד להתמצא במקום כראוי", אמרו, "עוד לא הוקמו כל הצריפים שלנו, ואתם רואים כאן עוד את סוכות הערבים, שהיו צריכים לעבור למקום אחר. לעיתים קרובות הם עוד באים הנה בערב ממקום מושבם החדש, יושבים על האבנים ובוכים". הסתכלנו בבתי הערבים, היקרים כל כך ללבם – בקתות חשוכות הדומות למערות, ללא חלונות, והרצפה – אדמה ערטילאית. בגרמניה לא היו משכנים סוסים במקום כזה. ואף על פי כן, יקר ואהוב לערבי חדר קטן זה שבו חי יחד עם משפחתו ובהמותיו, והאדמה שעליה השתרע לשנת הלילה .... שני צעירים מהמושבה, יהודי-המזרח (= מזרח אירופה) בתלבושת הטיפוסית של החלוצים – חולצה רכוסה עד צוואר וחגורה רחבה – סיפרו לנו שבמרחק מה מיפי-יזרעאל הולך ונבנה משהו מיוחד במינו – עיר טקסטיל. ומאחר שזה עניין אותנו מאד, התעלמנו מפניו הזועמים של הנהג שלנו, וליווינו את החלוצים על פני עשבים ואבנים עד המקום שבו אמורה לקום מושבת הטקסטיל "מנור". בינתיים לא נראה הרבה במקום. עמד שם צריף גדול וכמה אנשים עסקו בבנייה עם קרשים חדשים ....
ב 22 בספטמבר 1926 הופיעה בעיתון "דבר" ידיעה תמציתית ולפיה – "מול חוות שטוק, מעבר לכביש", עלתה על הקרקע קבוצה של עשר משפחות "לנדסמנשפטיות" (= התישבות על בסיס ארץ מוצא משותפת) של "הקבוצה היוגוסלבית" וכו' .... ואכן, זו אותה נקודה עליה הקימו חלוצי "יפי-יזרעאל" את המושבה הקטנה שלהם אך כחצי שנה קודם לכן, ועתה, מחוסר כל יכולת להאחז בקרקע בתנאי המשבר הכלכלי הגדול של הזמן, נטשוה (השימוש בשמה נמשך ככל הנראה עוד שנים לאחר מכן). גם המתישבים החדשים, אנשי "הקבוצה היוגוסלבית", לא החזיקו מעמד ונטשו את הנקודה אחרי שנים ספורות. בגלגולו האחרון של הישוב, קם ב 1936, על הקרקעות הנרחבות שעמדו לרשותו, המושב בית שערים.
את האדמה אנו חוכרים מ"קהילת ציון" .... שנות הגאות הכלכלית בארץ, 1924-1925, עמדו בסימן רכישות גדולות של קרקעות ע"י ההון הפרטי. בעמק יזרעאל בשנים הללו קנתה "הקרן הקיימת לישראל" רק 55 אחוזים מקרקעות "הכשרת הישוב" והיתר נרכשו ע"י גורמים פרטיים, ובעיקר "קהילת ציון אמריקאית", שרכשה קרוב ל 40 אחוזים. בספרו "הישוב בתקופת העליה הרביעית"(בעמ' 94) כותב על כך דן גלעדי: שני המוסדות הלאומיים שהיו אחראים למדיניות הקרקעות של "ההנהלה הציונית" – חברת "הכשרת הישוב" ו"הקרן הקיימת לישראל", היו נתונים בראשית העליה הרביעית במצב כספי קשה .... כדי לצאת מהמצוקה ולגייס סכומים נכבדים לשם קניות חדשות, התקשרה "הכשרת הישוב" עם שתי חברות פרטיות שקיבלו על עצמן מכירת (= שיווק) קרקעות בגולה – חברת ""קהילת ציון" מארצות הברית וחברת "משק" מפולין. ההתעוררות שבאה בעקבות העליה ההמונית אפשרה לשתי החברות הללו למלא תפקיד ראשון במעלה בגיוס כספים בחו"ל לשם רכישת קרקעות, ורוב האדמות שנמכרו ע"י "הכשרת הישוב" באותן שנים, נקנו על ידן (כ 150 אלף מתוך כ 200 אלף דונם). זוהי דוגמה חשובה כיצד השלימו השקעות פרטיות, ביוזמה ציבורית, את ההון הלאומי המוגבל. (ובעמ' 58): במקרה של "מנור", היוזמה באה מצד תעשיינים יהודים מפולין שקיבלו עידוד מ"ההנהלה הציונית" בירושלים, כשהתכנית היתה בניית תשלובת של מפעלי טקסטיל במרכז אחד .... המפעל עמד לקום (= ואמנם קם !) על שטח גדול של חמשת אלפים דונם ולהעסיק 300 עובדים בעלי משפחות.
"הלוואות עד הגורן" .... במונחים של התקופה, הגורן היתה למעשה הבנק של החקלאי ו"עד הגורן" או "לאחר הגורן" היו מונחים כלכליים מרכזיים בהווייתו. שיאה של הגורן הוא ע"כ לאחר הקציר (חג שבועות), אז היה רואה החקלאי את ברכת אדמתו, עפ"י היבול בגורן הוא קיבל את האשראי הדרוש להתנהלותו הפיננסית השנתית וכאן גם הלך וכלה החלק הארי של יגיע כפיו כתשלום עבור התחייבויותיו ולספקיו השונים. יחידת הנפח למדידת התבואות היתה ה"סאה" והיא שימשה גם כיחידת תשלום. הגורן היתה כאמור מרכז חייו של עובד האדמה, ומתיישבי ג'דה, רובם ככולם עירוניים בארץ מוצאם, שראו את חזון התיעוש שלהם מתפוגג מול עיניהם, נאלצו, ללא כל הכשרה מוקדמת, להוציא את לחמם מעבודת האדמה. אחדים מצאו דרכי השתכרות אלטרנטיביות במסחר או בשרותים שונים.
