ג'דה מסמכים 6א

"העליה הרביעית" – אתגרים ומחדלים

"העליה השלישית" (קודמתה של הרביעית כמובן), זו שהחלה עם תום מלחמת העולם הראשונה, התאפיינה בזרם צנוע של פחות מ 700 נפש בחודש בממוצע, ולמרות זאת, כבר בראשית שנות העשרים התברר כי התנועה הציונית איננה מסוגלת לממן התישבות המונית בא"י. וכותב על כך עזרא מנדלסון בספרו המקיף "התנועה הציונית בפולין – שנות ההתהוות", הוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, 1986 (תרגום למהדורת המקור באנגלית מ 1982), בעמ' עמ' 221-244, ובתמצית, ובהדגשות שלי כדלקמן: הכרה זו היא ששכנעה את לואי בראנדייס (= שופט ביהמ"ש העליון של ארה"ב וממנהיגיו המרכזיים של ארגון ציוני אמריקה) כי על התנועה הציונית לשנות את דרכיה אם ברצונה לגייס את ההון הדרוש לבניית הארץ .... תכניתו דרשה להשתית את הציונות על בסיס כלכלי בריא כדי שתוכל להתמסר אך ורק לבניין הארץ .... בגישה של יוזמה חופשית שממנה השתמע בברור כי יש לרתום גם את הלא-ציוניים למפעל הבניה בארץ ישראל .... אף שערער על תפיסתו הפרגמטית של בראנדייס, חיים ויצמן היה תמים-דעים אתו כי על התנועה הציונית לשתף בעבודתה יהודים שאינם ציונים. שתי גישות הגיעו לכלל עימות בלתי-מתפשר: זו האקטיביסטית שמבטאה המרכזית היתה תנועת "עת לבנות" ובראשה יהושע גוטליב, אשר עמדתה שיקפה את התסכול הגובר מן הקצב האיטי של בניין הארץ ומן הניסויים החברתיים של אנשי "החלוץ", ומנגד, תנועת "על המשמר" הטהרנית מבית מדרשו של יצחק גרינבוים, שגרסה שרק הציונים מסוגלים לבנות את ארץ ישראל ולא יהודים נטולי כל מחויבות אידיאולוגית לעניין הלאומי. בסופו של דבר, כשהדיון הוכרע בצורה דמוקרטית ונתקבלה ברוב גדול דרכה הפרגמטית של "עת לבנות", הגיעו הדברים לכדי פילוג מהדהד בתנועה הציונית. ומסכם ע. מנדלסון בספרו כדלקמן: אפשר לומר שמהותו של הפילוג היתה המחלוקת בין אנשי "עת לבנות" הפרגמטים, ציונים בורגנים אנשי-מעשה, שהיו משוכנעים ששורש הבעיה כלכלי, ובין אנשי "על המשמר" האידיאליסטים שהיו מוכנים לדחות את הגשמתה הסופית של הציונות כדי לחולל תחילה מהפכה במהותה של החברה היהודית על פי עקרונות תנועת "החלוץ" .... הקרע היה עד מהרה לחלק בלתי-נפרד מן הזירה הציונית בפולין והביא להשפעות שליליות ביותר על כל תחומי הפעילות הציונית.

וכך, לאחר תקופה ממושכת של משבר חריף, קיפאון, ואפילו נסיגה, של המפעל ההתישבותי הציוני בשלהי "העליה השלישית", מספר התפתחויות דרמטיות הנוגעות למצבה של יהדות מזרח אירופה (בפולין בעיקר) הביאו באמצע שנת 1924 להתחדשות בלתי-צפויה ויוצאת-דופן בהיקפה של העליה. בראשונה, היו אלה הארועים בפולין כאשר המדיניות הכלכלית החדשה של שר האוצר (ולאחר מכן ראש ממשלת פולין) ולאדיסלב גראבסקי (Grabski) שנועדה לבלום את האינפלציה הדוהרת והשפעתה ההרסנית על המשק, נקטה בצעדים של העלאה ניכרת במיסים על מעמד הסוחרים, אשר רבים בו היו יהודים. היהודים החזיקו בכשני שלישים מהמסחר העירוני והיה ברור שכל הכבדה במיסוי הסוחרים תפגע בראש ובראשונה בהם. המשטרה מצידה אכפה את התקנות החדשות ללא רחם. וכך, בעת שהבסיס הכלכלי של מעמד הביניים של יהודי פולין מזועזע עד היסוד, "מעבר לים", בארה"ב, באותו זמן ממש, משתנים באופן מוחלט חוקי ההגירה והמדינה נועלת את שעריה, כמעט לחלוטין, בפני מהגרים, ויהודי מזרח אירופה בכללם. בתנאים החדשים האלה הופכת ארץ ישראל לפתע ליעד "לגיטימי" ומרכזי להגירה. גל העליה החדש מזוהה עד מהרה ע"י הציניקנים עם "גזירות גראבסקי" ומכונה בדרך הגנאי בשם "עלית גראבסקי" ובכך נרמז שממשלת פולין, להוטה כתמיד להקטין את מספר היהודים בתחומיה, תרמה יותר לעליה לא"י מאשר "ההסתדרות הציונית" עצמה.

זרם העולים המפתיע מפולין הוא חסר-תקדים, הן בהקפו (הוא מהווה כחמישים אחוז מכלל העולים ארצה !) והן בספקטרום האנושי שלו. מכלל כשמונת אלפים העולים שהגיעו מפולין החל מיוני 1924 ועד תום השנה, היו כ 42 אחוזים על סמך אשרות של "קפיטליסטים", כלומר בעלי הון שהיה ברשותם סכום של 500 לי"ש לפחות, כאלה שאינם זקוקים לעזרה ציבורית לשם התבססות עצמית, או בעלי מלאכה שהיו להם 250 לי"ש לפחות והיתה מובטחת להם עבודה בדרך זו או אחרת לפרנסתם. ב 1925 הגיע מספרם של העולים מפולין לשמונה עשר אלף בקרוב ! בניגוד בולט לחתך האנושי של אנשי העליה השניה והשלישית כאחד, רבים מהעולים הינם בעלי משפחות על זיקניהן, ילדיהן וטפן. וכך, לראשונה, הופכת ארץ ישראל ליעד המרכזי של מהגרי העולם היהודי – 21 אחוזים מהם ב 1924 ולמעלה מ 50 אחוזים ב 1925.

"עולי פולין" כותב דן גלעדי בספרו החשוב "הישוב בתקופת העליה הרביעית", הוצאת "עם עובד", תל אביב, 1973, בעמ' 41, "היוו את חוט השדרה של העליה הזאת והם שהטביעו עליה את חותמם", ובעמ' 68-69, "בתקופה זו לא הוקמה אף נקודה התישבותית חדשה באמצעים לאומיים .... (ומאידך), אלה היו אלה השנים הפוריות ביותר בהקמת ישובים חדשים ע"י יחידים וקבוצות פרטיות, שפעלו בדרך כלל ללא עזרה של ממש מצד מוסדות ציבוריים, וכשהם מונעים ע"י יוזמה אישית ואמונה בכוחות עצמם .... בשנים הללו גם רבו ויכוחים חריפים בין חסידי צורות ההתישבות השונות, ויכוחים שהיו מלווים לעיתים במאבקים על מקורות ציבוריים מוגבלים ואשר התנהלו באיצטלא של חילוקי דעות עקרוניים". וכך, נסיונות התישבותיים לא מעטים שחסרו מראשיתם את התנאים היסודיים להצלחה, שכן האמצעים הכספיים והידע של המתישבים לא עלו בקנה אחד עם הצרכים והקשיים האוביקטיביים, ואף שהתאפיינו במאבקים עיקשים להאחז בקרקע למרות הכל, הסתיימו בגילויים של חוסר-ישע וכשלונות. החל מהרבע האחרון של שנת 1925 צריכים היו העולים להתמודד גם עם ניצני המשבר הכלכלי והאבטלה החמורה שפקדו את הארץ, ובשלהי אותה שנה, בעקבות תקנות מחמירות בעניין עלייתם של "קפיטליסטים" שפרסמו שלטונות המנדט הבריטי, פסקה עלייתם של אלה כמעט לחלוטין. במקביל, מסתמנת עליה במספרם של החלוצים הבודדים עפ"י הקצאת "סרטיפיקטים", כפי שהיו מאפייניה של העליה השלישית. ב 1926 היה המספר הכולל של העולים מפולין כשבעת אלפים בלבד ובשלהי אותה שנה פסקה העליה כמעט לחלוטין.

שורשיו של המשבר הכלכלי, רבים ומגוונים ככל שהיו, אך "בשורה התחתונה" לא היה כל ויכוח כי הן הנהגת היישוב כמו גם ההנהגה הציונית העולמית, לא היו ערוכים, רעיונית ומעשית, לקליטת גל עליה גדול של המוני בית ישראל בשנים המדוברות. ההשלכות על דמותו של הישוב היו קטלניות והתבטאו לא רק בעצירה כמעט מוחלטת של העליה אלא במקביל גם בירידה סוחפת של מאוכזבים מהארץ ועד סוף 1927 נרשמו כעשרת אלפים מהם.

חמור מכך, חוסר ראיית הנולד וחוסר המוכנות הארגונית, בשילוב עם ענני המשבר המאיימים, מצאו להם ערוץ פורקן בצורת מתקפות חסרות-שחר של הנהגת הישוב ושלוחותיה על חוסר המרכיב האידיאולוגי כביכול ב"פרופיל" של אנשי העליה הרביעית כדי לתרץ את כישלון קליטתם.

ואולם, לא רק אידיאולוגיה מעוותת, חוסר תכנון וראיית הנולד ופגמים ארגוניים קשים בתוככי הנהגת הישוב היו בעוכרי אנשי העליה הרביעית כאשר קריאות היאוש לעזרה של מתיישבי ג'דה (ואחרים), נפלו על אזנים ערלות. ב 1927, ביוזמת מנהיגים לא-ציוניים בארצות הברית, ובראשם המשפטן הנודע לואי מרשל, הוקמה ועדת מומחים בלתי-תלויה לבחינת מצבה (העגום) של ההתישבות החקלאית בא"י. לראשות הוועדה נבחר הלורד מלצ'ט, מחשובי מנהיגיה של יהדות בריטניה. דו"ח הוועדה -

Reports of the Experts Submitted to the Joint Palestine Survey Commission

פורסם בבוסטון שבארה"ב ב 1 באוקטובר 1928.

בין היתר כלל הדו"ח ביקורת חריפה על התנהלות ישובי "קרן היסוד" הפועלים מתוך מניעים של תאוריות סוציאליסטיות ונוהגים כאילו הם עומדים מחוץ להשפעת הכוחות הכלכליים הנוהגים בכל מקום. (כזכור גם, בתקופת העליה הרביעית לא הוקמה ולו נקודה התישבותית אחת באמצעים לאומיים). במקביל טען הדו"ח בחריפות נגד קיפוח השכבות של בעלי הרכוש הקטן שהשקיעו מכספם הפרטי במשקיהם ואמורים היו לקבל סיוע המוסדות המיישבים, ללא קשר להשקפותיהם. הביקורת החריפה ביותר של הדו"ח נמתחה על העדר חוזים עם אלה שכן נכללו בתכניות הסיוע ועל השיטה להעביר סכומי כסף גדולים, בצורת השקעות, לידי קבוצות חסרות כל הון עצמי, שיטה בלתי מתקבלת לחלוטין על הדעת ואף מסוכנת, כי אלה שלא טרחו להשגת הון עצמי, גם לא ידעו כיצד לשמור ולנצל את המשאבים שנמסרו לידיהם.

על רקע הדברים הללו מהדהדים דברי המענה של המחלקה להתישבות חקלאית של ההנהלה הציונית במכתב לאנשי ג'דה - אנו מצטערים שלא נוכל להענות לבקשתכם לבקר את מצבכם עד אחרי שנגמור את ביסוס המושבות הקיימות, ולצערנו, עבודת הביסוס של המושבות הקיימות תימשך זמן יותר ארוך מזה שחשבנו, וכן הלאה - כחרפה והולכת שולל, והרי הם נכתבו באפריל 1929, כשכל הסימנים כבר הצביעו על התפתחויות חיוביות במשק ויציאה מהמשבר. הנזקים העקיפים היו עם זאת ברי-קיימא ועלו בסופו של דבר גם בחיי אדם: אלה למשל של אלפי המאוכזבים שחזרו לעיירות הולדתם בפולין חסרי-כל ואכולי-בושה ואשר גם נספו בבוא היום בשואה.

ומסכם ד. גלעדי בספרו, בעמ' 218-219:  "המקורות הכספיים שהיו בידי מוסדות התנועה הציונית הועמדו ברובם המכריע לרשותם של ישובי "ההתישבות העובדת" ורק חלק קטן מהם שימש אנשים פרטיים או קבוצות שאינן משתייכות לזרמים פוליטיים או לארגונים ארציים. העדויות מוכיחות כי הרצון להיאחז בקרקע פעם לא רק בליבם של החלוצים המאורגנים שמאחוריהם גורמים בעלי משקל ציבורי וכי הסבל וההסתפקות במועט היו נחלתם של הרבה אנשים פרטיים ואלמונים שלא היה מי שיריב את ריבם או ישיר שירי הלל לקורבנם. חסרונם העיקרי היה שהמוסדות הלאומיים לא נטו לכלול אותם בין החלוצים המוכרים כבוני הארץ והראויים לתמיכת הציבור.